טור אורח חיים – סימן נו

יתגדל ויתקדש** — הוסד על פי המקרא (יחזקאל לח כג) "והתגדלתי והתקדשתי לעיני הגוים" האמור במלחמת גוג ומגוג. שאז יתגדל שמו של הקדוש ברוך הוא דכתיב (זכריה יד ט) "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

שמיה רבא** — יש מפרשים: שם י-ה רבא; שאנו מתפללין על שם יה שאינו שלם, שיתגדל ויתקדש ושיחזור להיות שלם. והיינו לעת הגאולה שינקום מעמלק, שנשבע שלא יהיה השם שלם עד שינקום ממנו דכתיב (שמות יז טז) "כי יד על כס יה" שאין הכסא שלם, ואין השם שלם אלא לאחר שינקום ממנו. ואז יהיה השם שלם וגם הכסא דכתיב "האויב תמו חרבות לנצח" וכתיב "וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו" - הרי השם שלם והכסא שלם.

ומה שאנו אומרין הקדיש בלשון תרגום, יש אומרים מפני המלאכים, שלא יתקנאו בנו שאנו משבחים שבח נאה כזה. וגם שעל ידי זה הקב"ה נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל, כדאיתא בפרק קמא דברכות: בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבא, הקב"ה מנענע בראשו ואומר: אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, ומה לו לאב שככה מקלסין אותו בניו ורחקם מעל שלחנו, וכביכול שיש דאגה לפניו. ואם יבינו המלאכים זה, יקטרגו עלינו, על כן אומרים אותו בלשון שלא יבינו, שאינן מכירין ארמית.

ור"י פירש הטעם, לפי שהיו רגילין לומר אותו אחר הדרשה, כדאיתא בשלהי סוטה: אמאי קאי עלמא? אסידרא דקדושה ואיהא שמיה רבא דאגדתא, והיו שם עמי הארץ שאינן מכירין אלא ארמית שהוא לשונם, לכן נהגו לאומרו בלשון שהכל מבינין בו. ולפי פירוש זה יהיה כפשוטו, "שמיה רבא" תרגום של "שמו הגדול". ועונין הצבור בכוונה שלימה: "אמן, יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", כדאיתא בפרק כל כתבי: העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעים לו גזר דינו של ע' שנה. פירוש "בכל כחו", בכל כוונתו. וגם בכאן מפרשים "שמיה רבא" על השם שיחזור שלם. אבל בכל הספרים גרסינן: "כל העונה אמן יהא שמו הגדול מבורך", וזה ראיה לפירוש ר"י שאינו אלא תרגום של "שמו הגדול". וחוזר גם ש"צ ואומר: "יהא שמיה רבא" וכו'.

כתוב בסדור רב עמרם ז"ל: ואומר יתברך אמן ישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתקלס שמיה דקודשא בריך הוא ואמרו אמן לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן. ולא נהגו עתה לומר אמן אחר יתברך ולא אחר שמיה דקודשא בריך הוא. וכתב עוד: "ויתקלס" – יש נוהגין שלא לאומרו, ונותנין טעם לדבריהם, שחייב אדם לומר שבעה דברים בשבחו של הקב"ה כנגד שבעה רקיעים, וכיון שאמר יתברך ואלו הששה הרי שבעה. והאומרים "יתקלס" נותנין טעם לדבריהם, כיון שהפסיק באמן ד"יתברך", צריך שיהא שבעה אחר האמן. ונהגו עתה לומר "ויתהלל" במקום "ויתקלס".

ואני תמה על מנהג ספרד, שאומרים "למעלה מכל הברכות והשירות והתשבחות" וכו' בלשון הקדש, למה מפסיקין באמצע לומר בלשון הקדש. וגם רב עמרם כתבו בלשון תרגום. ותקנו לומר "ונחמתא" משום מאי דכתיבנא שהקב"ה מתאונן על גלותנו, על כן אנו מתפללין שיתנחם בקרוב וימהר לגאלנו. ועל כן נהגו לומר "זכור רחמיך וחסדיך" כשמתחיל שליח ציבור קדיש, על שם מדת רחמים שזוכר באותה שעה. ואומר גם פסוק "ועתה יגדל נא" וגו' שהוא לשון "יתגדל" שאומר ש"צ:

מניין הכריעות שבקדיש, כתב רב נחשון שהן ד' של חובה ואחת של רשות: "יתגדל ויתקדש" וכורע. "בעגלא ובזמן קריב... יהא שמיה רבא" וכורע. "יתברך... שמיה דקודשא בריך הוא" וכורע. "ויתעלה ויתפאר" וכורע. והם של חובה. "עושה שלום במרומיו" וכורע. והיא של רשות. והללו ה' כריעות כנגד ה' שמות שהם בפסוק "כי ממזרח שמש עד מבואו". "עושה שלום במרומיו", על שם המלאכים שהם אש ומים, שהם שני הפכים ואין אחד מכבה חבירו.