טור אורח חיים – סימן תקכז

יו"ט שחל להיות בערב שבת, לא יבשל בתחילה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה, דאילו בקדירה אחת יכול לבשל כמה שירצה, אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת.

ועל ידי עירוב מבשל לכתחילה לצורך שבת.

ועירוב זה פירש רבינו תם שצריך לעשותו מפת וממיני תבשיל, פת לאפות עליו ותבשיל לבשל עליו, ור"י פירש דסגי בתבשיל לבד. וה"ר שמשון הזקן כתב כר"ת, וכן בה"ג, וכן נהגו.

וצריך שיהא התבשיל ראוי ללפת בו הפת לאפוקי דייסא. ומיהו כל מיני תבשיל צלי שלוק ומבושל ראוי לכך, ואפילו עדשים שנשארו בשולי הקדירה ושמנונית שנדבק בסכין גורדו וסומך עליו, ובלבד שיהא בו כזית, שזהו שיעורו בין בתחילתו בין בסופו בין לאחד בין לאלף. יש אומרים דוקא שבשלו העדשים מערב י"ט וחתך בסכין השמנונית מערב י"ט דהשתא איכא הוכחה, אבל אם נשארו העדשים והשמנונית מג' או ד' ימים קודם אין סומכים, ונראה דשרי בכל ענין.

דגים קטנים מלוחין, אף על פי שאין בישולן בישול לאוסרם משום בישולי עו"ג, אפילו הכי חשיבי בישול לענין עירובי תבשילין להיות תבשיל. אבל במליחה בלא בישול לא, אף על פי שנאכלין מחמת מלחן.

מצוה על כל אדם לערב, וגם מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו, ונפקא מינה למי שהוא טרוד או שכח ולא עירב שיוצא בעירובו של חבירו, אבל מי שאפשר לו לערב ואינו מערב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר, נקרא פושע ואינו יוצא בו.

וכשמערב על אחרים צריך שיכוין בדעתו על אותו שרוצה לערב בשבילו, ואינו צריך לפרש אלא שמניח בכלל על כל בני העיר ודי, וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו, אבל אותו שהניחו בשבילו א"צ לדעת בשעת הנחה רק שיודיעוהו למחר בי"ט קודם שיתחיל לבשל לצורך השבת.

וצריך לזכות להם על ידי אחר. ואינו מזכה להם לא ע"י בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים, אלא על ידי בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים. וקטן שאינו סמוך על שולחן אביו חשוב כגדול, וגדול הסומך על שלחן אביו חשוב כקטן. ואשתו, פסק רב אלפס ור"י שמזכה להם על ידה, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאינו מזכה על ידה, וכ"כ בעל העיטור.

כיצד הוא עושה, לוקח העירוב בידו ונותנו למי שיש לו זכות בשביל מי שמערב על ידו, ואומר לו 'זכה בעירוב זה בשביל פלוני', ונוטלו הזוכה מידו, וחוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך "על מצות עירוב", ואומר "בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמיעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת ולכל בני העיר הזאת", או למי שירצה לפרט.

ואע"פ שהניח עירוב, כתב אדוני אבי ז"ל שאינו יכול לבשל מיום טוב הראשון לשבת, וכ"כ בעל העיטור.

ויכול להניח העירוב על דעת להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים, אפילו לי"ט אחר.

נאכל או נאבד קודם שבשל לשבת, אינו יכול לבשל עליו אפילו באותו י"ט. נשאר ממנו כל שהוא (ס"א כזית), סומך עליו. ולאחר שהכין צרכי שבת יכול לאוכלו מיד. התחיל בעיסתו ונאכל העירוב, אמר אביי גומר. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: איכא לאיסתפוקי במלתיה דאביי אי בעי למימר גומר עיסה זו שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין, וכן אם התחיל לבשל תבשיל אחד יגמרנו לבד, או שמא כיון שהתחיל להתעסק באחד מצרכי שבת בעוד העירוב קיים גומר כל צרכי שבת, והלשון משמע כן דקאמר גומר דמשמע כל צרכי שבת דאי אעיסה לחוד קאי הוי ליה למימר גומרה, והדבר שקול עד יבוא יורה צדק.

מי שלא עירב אסור להדליק נר של שבת.

וכשם שאסור לבשל לעצמו, כך אסור לבשל לאחרים אפילו בביתם, שאין העולם יודעין שהוא לאחרים. וגם אחרים אסורין לבשל לו. ואין לו תקנה אלא שיקנה קמחו ותבשילו לאחרים והם אופין ומבשלים ונותנין לו, דשלהם הם מבשלין ונותנין לו אח"כ, ואפילו בביתו יכולין לבשל, דאחר שנתנה להם במתנה קנו אותו. ובעל העיטור כתב: מסתברא אחרים שלא הניחו עירוב אופין ומבשלין למי שהניחו דשלוחו של אדם כמותו. ולא נהירא דבהדיא גרסינן אינו אופה לאחרים.

ואם עבר במזיד ובישל, מותר לאכלו. אבל אם הערים לבשל שתי קדירות לצורך היום והותיר אחת לצורך מחר, אסור לאוכלה.

ואם אין אחרים שערבו שיוכל להקנות להם, התירו לו חכמים משום כדי חייו משום כבוד שבת לעשות דבר מועט ואפילו הוא בעצמו, כגון לאפות ככר אחד ולבשל קדירה אחת ולהדליק נר אחד. וכתב ה"ר מאיר מרוטנבורק שיכול לחפש בחדר שום חפץ בנר אפילו מבעוד יום ולהניחו דולק עד הלילה.

ואם נזכר ביום ראשון של י"ט, יכול לערב בתנאי, שיתנה ויאמר "אם היום קודש איני צריך לערב, ואם היום חול ולמחר קודש בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי" וכו', למחר אין צריך לומר כלום, שאם קודש הוא הרי כבר עירב מאתמול, ואם הוא חול א"צ לעירוב. וכתב ה"ר אפרים דדוקא דלית ליה מידי דבשיל מאתמול, אבל אית ליה מידי דבשיל מאתמול לא מהני תנאה, ונראה שא"צ, וכ"כ בע"ה. ודוקא בב' י"ט של גליות יכול להניחו על תנאי, אבל י"ט של ראש השנה לא.