טור אורח חיים – סימן תעה

ויטול ידיו, ויקח הקערה שהמצות בתוכה כסדר שהניחו, השלימה למעלה והפרוסה תחתיה, ויברך על השלימה "המוציא" ויבצע, ולא יאכל עד שיברך על הפרוסה "על אכילת מצה", ויאכל משנים ביחד כזית מכל אחד. ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל של המוציא תחילה ואחר כך של אכילת מצה. ומפני שיש מי שאומר שמברך על הפרוסה "המוציא" ועל השלימה "על אכילת מצה", לכך הרוצה לצאת ידי שניהם, יאחוז שתיהם בידו ויברך "המוציא" ו"על אכילת מצה" מיד זה אחר זה, ואחר כך יבצע משתיהן ביחד ויאכל בהיסיבה. ואם לא היסב, לא יצא, וצריך לאכול פעם אחרת בהיסיבה.

כתב רב עמרם: ויברך המוציא ויטבל בחרוסת ויאכל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואיני יודע טיבול זה בחרוסת למה, אי משום מצה שאין בה מלח וצריך בשש, לטבל במלח, וכן הוא לשון הירושלמי: "וטמיש ליה במלחא". ועוד הקשה בעל המנהיג לדבריהם, שמצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט, והאיך יתחברו זה עם זה? ועוד, מצה דאורייתא וחרוסת דרבנן, ואתי חרוסת דרבנן ומבטל מצה דאורייתא:

אחר כך יקח כזית מרור, וישקענו כולו בחרוסת ולא ישהנו בתוכו, שלא יתבטל טעם מרירתו. ומטעם זה כתב הרב רבינו יונה שצריך לנער החרוסת מעליו, שלא יתבטל טעמו. ויברך "על אכילת מרור", ויאכלנו בלא היסיבה, ולא יברך עליו "בורא פרי האדמה". ופירש רשב"ם, לפי שנפטר בברכת "בורא פרי האדמה" שבירך על הירקות בטיבול ראשון, ולכך אומר שאין לברך אחר טיבול ראשון "בורא נפשות רבות". ור"י אומר, צריך לברך אחריו "בורא נפשות רבות", ומה שאין צריך לברך על המרור "בורא פרי האדמה", לפי שחשוב כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לדברי הרשב"ם.

ואין מברכין על החרוסת אף על פי שהיא מצוה, לפי שהוא טפל למרור. ואם אין לו ירקות לטיבול הראשון אלא מרור, יברך עליו בטיבול ראשון "בורא פרי האדמה" ו"על אכילת מרור", ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת ויאכלנו בלא ברכה. וטוב לחזור אחר שאר ירקות.

ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור ואוכל ביחד, זכר למקדש כהלל שהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכל. וכתב אבי העזרי שאין לטובלו בחרוסת, דב' טיבולין מצינו בזמן הזה דרגילין למיעבד כהלל, ג' לא מצינו. ורבינו שמעיה בשם רש"י כתב שצריך לטובלו בחרוסת, וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: וטובלו בחרוסת, שכן היה הלל עושה, אוכל פסח מצה ומרור וטובל בחרוסת. כתב אחי הרב רבי יחיאל ז"ל: מספקא לי בכריכה אי בעי היסיבה, כיון דמרור לא בעי היסיבה. ובעל המנהיג כתב דבעי היסיבה בעבור המצה שבאה זכר לחירות. וכתב עוד: הרוצה לקיים מצוה מן המובחר, לא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל, כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה כהלל, דהא משום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחומרא כתרוייהו, הכי נמי לעניין ברכה צריכין למיעבד שיעלה לשניהם. ובשיחת חולין צריך ליזהר, אבל טול ברוך לא הוי הפסק:

בלע מצה ולא לעסה, יצא, דמקרי שפיר אכילה. בלע מרור לא יצא, דטעם מרור בעינן. ואפילו בלע מצה ומרור כאחת, אפילו הכי יצא ידי מצה ולא ידי מרור. כרכן בסיב, אף ידי מצה לא יצא. אכלן בלא מתכוין, יצא. כתב הרמב"ם ז"ל: היה נכפה ואכל מצה בשעת חוליו, לא יצא. ואיני יודע אם הוא פוסק דמצוות צריכות כוונה, או אפילו למאן דאמר אין צריכות כוונה מודה דכהאי גוונא לא יצא. ובעל הלכות גדולות כתב דמצוות צריכות כוונה, וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

אכלן חצאין, פירוש חצי חצי זית ביחד, יצא, ובלבד שלא ישהה בין אכילה לאכילה כדי אכילת פרס, פירוש, שיעור אכילת ד' ביצים. ואין חיוב אכילת מצה אלא בליל ראשון, אבל מכאן ואילך אם ירצה לאכול דבר אחר הרשות בידו, רק שלא יאכל חמץ. ואפילו בליל ראשון יוצא בכזית.

כתב רב אלפס שאין צריך אלא שתי מצות, אחת פורסה לשנים, ומברך על חציה "המוציא" ו"על אכילת מצה", וחציה השני לאפיקומן, והשלימה לכריכה, וכן כתבו קצת הגאונים. ובחילוף מנהגים כתוב: אנשי בבל, כשחל פסח בשבת מניח פרוסה בין ב' השלימות, וכשחל בחול מביא פרוסה ושלימה ומברך עליה ב' ברכות. ואנשי ארץ ישראל, בין בחול בין בשבת מניחין פרוסה על השלימה ומברך על השלימה ב' ברכות. וכן חילק בעל הלכות גדולות, שכתב: והיכא דמיקלע פסחא בליל שבת בוצע על תרתין ופרוסה. והתוספות כתבו שצריך לעשות ג' כדפרישית, וכן כתב רב עמרם, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

וכתב: ונוהגין באשכנז וצרפת לעשותן מעישרון, זכר ללחמי תודה, שהיוצא מבית האסורים מביא תודה, ותודה היה בה ג' מינין של מצה, חלות רקיקין ורבוכה, וכל מין היה בה ג' עשרונים, ושליש מכל מין היו עושין י' חלות, הרי שהגיע לכל ג' חלות עישרון א', ועל כן עושין שלשתן מעישרון, ועושין בהן סימן לידע איזו ראשונה ואיזו שניה ואיזו שלישית, כדרך שהיו עושין בקופה שתורמין בהן הלשכה שהיו כותבין בהן א' ב' ג' לידע איזו נתרמה ראשונה שממנה לוקחין תחילה, הכי נמי עושין מצוה ראשונה באותה שנעשית ראשונה, הילכך מברכין על הראשונה "המוציא" ועל השניה "על אכילת מצה" ומהשלישית כריכה, ואם החליף אחת בחברתה לא עיכב: