טור אורח חיים – סימן תנז

מפני שצריך לדקדק בשיעור העיסה שלא להרבות בה משום חשש חימוץ, מוטב שימעט בה, לכן טוב לקרב העיסה יחד בשעת הפרשת חלה, דשמא יש בהן שלא היה בה שיעור. ואם לא הפריש מן העיסה, יתנם בסל והסל יצרפם לחלה.

ואם ידוע שהיה בעיסה שיעור חלה ושכח להפריש חלה עד לאחר אפייה, אפילו צירוף סל אין צריך, אלא יקרב כל הככרות יחד ויטול מאחד על כולם. אפילו אם שכח ואכל קצת, יפריש על המותר, דחלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש.

הלש עיסה ביום טוב של פסח במקום שאין כהן, לא יקרא לחלה שם עד שתאפה, שאם יקרא לה שם, לא יהא רשאי לאפותה כיון שאין כאן מי שראויה לו, ואם יניחה כך תחמיץ, ואינו רשאי לשורפה שאין שורפין קדשים ביום טוב, הלכך לא יקרא לה שם עד אחר אפייה, ואז יצרף הכל בסל, ויפריש אחת על הכל. ואם שכח וקרא לה שם, יטילנה לצונן ואז לא תחמיץ.

אבל במקום שיש שם כהן קטן שלא ראה קרי מימיו, או אפילו גדול שראה קרי וטבל לקריו, יכול לקרות לה שם, מפני שראויה לו על ידי שיבטלנה ברוב ויאכלנה בימי טומאתו. וחלה שנייה הנאכלת לכהן, יפרישנה ויאפנה כמו בשאר ימות השנה, שמותרת לכהן לאוכלה אפילו לבדה בימי טומאתו. ויש מהגאונים שכתבו שאף חלת האור יכול לקרות לה שם ולאפותה אף במקום שאין כהן, כיון דחזיא ליה אם איתיה אמרינן "הואיל", דהלכה כרבה דאמר הואיל, ומוטב שלא לקרות לה שם אלא אם כן יש כהן בעיר, לאפוקי נפשיה מפלוגתא: