טור אורח חיים – סימן תנג

אלו דברים שיוצאים בהן ידי חובת מצה: בחטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ושיפון. אבל לא באורז ושאר מינים.

וגם אינן באין לידי חימוץ, ומותר לעשות מהן תבשיל. וכן בכל מיני קטניות. ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל, לפי שמיני חטין מתערבין בהן, וחומרא יתירא היא זו ולא נהגו כן. ואם עירב אורז עם אחד מאלו המינים ועשה מהן עיסה, אם יש בה טעם דגן, יוצאין בה וחייבת בחלה אע"פ שרובה אורז.

כתב הר"פ יש נוהגים לברר החטין אחת אחת מאכילת עכבר, ויש אומרים שאין צריך דהוי מי פירות, וכתב הוא שאינו דומה למי פירות, שהרוק מחמיץ כדתנן לא ילעוס אדם חטים ויתנן על גבי מכתו וכו', ואין להקל. עד כאן. ונראה שאין לחוש לזה כלל, דחששא רחוקה היא זו לומר שתחמיץ חטה קשה במעט רוק שבפי העכבר, דאפילו לתיתה שרי בגמרא (פסחים מ א) אלא שהחמירו הגאונים לאוסרה. ועוד אפילו אם יש בהן נשוכין, אינו אחד מאלף ומתבטלין הן כשיטחן, ואין כאן מבטלין איסור לכתחילה שאינו טוחן כדי לבטלה.

כתב רב אלפס שצריך לשמור חטין שיוצאים בה ידי מצה משעת קצירה שלא יבא עליהם מים. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאין צריך אלא משעת טחינה, וזה לשונו: נוהגין באשכנז ובצרפת לשומרן משעת טחינה, לפי שאז מקרבין אותן אל המים שטוחנין בריחיים של מים, וכן כתב בשאילתות: לא נפיק ידי חובתיה אלא במצה דמינטרא מחימוץ מן כד נפל מיא עילויה, ואי אמטינהו לחטי עובד גילולים חרש שוטה וקטן לא נפיק ביה ידי חובתיה. תשובה לגאון: ליקח קמח מן השוק, בשעת הדחק מותר ויוצאין בו דלא מחזקינן איסור, אבל לכתחילה בעי שימור:

לתיתה, אף על גב דבגמרא שרי ליה בחיטי, הגאונים אסרוה, וכן שדרו ממתיבתא שאין אנו בקיאין בלתיתה, הלכך אין לנו ללתות כלל, לא בחטין וכל שכן בשעורים: