טור אורח חיים – סימן תלו

המפרש מיבשה לים או יצא בשיירא ואינו מניח בביתו מי שיבדוק ואין דעתו לחזור בתוך הפסח, אם הוא קודם ל' יום לפני הפסח אין צריך לבער, וכשיגיע הפסח יבטלנו בלבו. ואם הוא בתוך ל' יום, צריך לבער, שכבר חל עליו חובת ביעור כיון שדורשין בהלכות הפסח. ואם דעתו לחזור בתוך הפסח, אפילו מראש השנה צריך לבער, ואם שכח ולא בדק, יבטל כשיגיע הפסח.

וענין הברכה, כתב בעל העיטור: אם הוא יודע שיש לו חמץ יברך "על ביטול חמץ" ואם לאו לא יברך. ונראה שאפילו יודע שיש לו חמץ בביתו אין צריך לברך, כיון שעיקר הביטול בלבו ואם מחשב בלבו לבטל סגי, דלא מצינו ברכה על מחשבה שבלב, אף על גב שנוהגין לומר "כל חמירא" וכו', לא מצינו שתקנו חכמים זה אלא שנהגו כך.

והרמב"ם ז"ל כתב: אם דעתו לחזור אפילו קודם הפסח, צריך לבער, שמא תתאחר ביאתו עד תוך הפסח או בין השמשות, וכ"כ הרי"ץ גיאות. וכן הדין בעושה ביתו אוצר ואין דעתו לפנותו, קודם ל' יום אין צריך לבער אלא מבטלו בלבו כשיגיע הפסח, תוך ל' יום צריך לבער, ואם דעתו לפנותו, אפילו מראש השנה צריך לבער.

כתב אבי העזרי: ישראל היוצא מבית עובד גילולים, תוך ל' יום צריך לבער, אע"פ שהעובד גילולים יתן בו חמץ, שהמצוה מוטלת על ישראל לבער כשיוצא ממנו. והני מילי במפרש ויוצא בשיירא, אבל אם נכנס הישראל בבית אחר בעיר הזאת או אפילו הלך לעיר אחרת, בודק שמה ואין צריך לבדוק כאן. ונראה לי שאין צריך לבדוק, כיון שהעובד גילולים נכנס בביתו, אף אם נשאר לישראל חמץ ודאי מתייאש ממנו ואין לך הפקר גדול מזה: