טור אורח חיים – סימן שיט
הלכות בורר
הבורר חייב. והני מילי בבורר בנפה וכברה, או בורר לאוצר אפילו ביד, אבל בידו כדי לאכול מיד מותר. הלכך היו לפניו אוכלין עם פסולת שלהם, בורר בידו לצורך אותה אכילה. ואם בירר יותר, אפילו לבו ביום, נעשה כבורר לאוצר וחייב. בקנון ובתמחוי לא יברור, ואם בירר פטור, ואם בירר בנפה ובכברה חייב חטאת.
וכיצד הוא בורר? אם יש טורח בברירת האוכל יותר מברירת הפסולת, בורר כדרכו לזרוק הפסולת; ואם יש יותר טורח בברירת הפסולת, כגון שהוא דק, נוטל אוכל ומניח הפסולת.
וכל זה כשהאוכל מרובה על הפסולת בכמותה, ומשכחת באוכל מרובה שאפילו הכי יש טורח יותר בברירת הפסולת, כגון שהוא דק כדפרישית. אבל אם כמות הפסולת מרובה, אסור אפילו לטלטלו, שהאוכל בטל ברוב הפסולת.
ומכל מקום לוזים ובטנים שנשתברו ועדיין מעורבין בקליפתן, אף על פי שהקליפות מרובות על האוכל, לא מיקרי פסולת מרובה על האוכל, כיון דאורחייהו בהכי והוו כמו שומר לפרי.
ותורמוס קאמר בגמרא דאפילו אוכל מתוך פסולת אסור, ויהיב טעמא, משום דשלקי ליה ז' זימנין, ואי לא שקלי ליה לאוכל הוה מסרח, לכך חשיב אפילו ברירת אוכל כברירת פסולת. ולפי זה תורמוס שלנו שאין דרכן בכך, מותר לבררו מתוך הפסולת.
היו לפניו ב' מיני אוכלים, אותו שרוצה לאכול עתה חשוב כאוכל והשני חשוב פסולת, ואסור לבררו.
אין מוללין מלילות בשבת, אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו. היו לו מלילות מערב שבת, מנפח מיד ליד ואוכל, אבל לא בקנון ותמחוי.
אין שורין כרשינין. פירוש, שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר הפסולת. ולא שפין אותו ביד כדי להסיר הפסולת, דהוה ליה כבורר. אבל נותנן בכברה, אף על פי שפעמים נופל הפסולת דרך נקבי הכברה.
משמרת שמסננים בה שמרים, אפילו תלויה מערב שבת, אסור ליתן בה שמרים לסננו, משום בורר. אבל אם נתן בה שמרים מערב שבת, יכול ליתן עליהן מים כדי שיחזרו צלולין. ויין או מים שהן צלולין, יכול לסננן במשמרת ואין כאן משום בורר, כיון שהן צלולין, אבל עכורין לא. ובשעת הגיתות, שדרך לשתות היין עכור קצת, יכול ליתנו עם שמרים במסננת לסננו ואין בו משום בורר, ומשום ליבון נמי ליכא, דמשמרת עשויה לכך ואינו חושש לליבונו. אבל בסודר שחושש לליבונו, אסור משום ליבון. ובשאר משקין חוץ ממים, דלא שייך בהו ליבון, שרי.
וכשמסננין היין בסודר, צריך ליזהר שלא יעשה בו גומא לקבל היין, אלא ישפוך עליו והוא ישקע מעצמו. וכן מותר לסננו בכפיפה, ובלבד שלא יגביה הכפיפה משולי הכלי טפח משום אהל. אבל אסור ליתן קסמין על פי הכלי ולסננו עליהם, דדמי למשמרת. והרמב"ם ז"ל לא התיר אפילו בכפיפה וסודר אלא יין שאין בו שמרים ומים צלולים, אבל לסננן במשמרת אפילו צלולים, או בכפיפה וסודר מים עכורין ויין שיש בו שמרים, אסור, ואין נראה כן מדברי אדוני אבי הרא"ש ז"ל, אלא כדפרישית.
מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ולא חשיב כבורר, ובלבד שיכוין שמיד שיפסוק הקילוח ומתחילין הניצוצות לטפטף שיפסוק, שאם לא יפסוק חשוב כבורר מה שבורר הניצוצות מתוך השמרים.
מסננת שנתן בה חרדל לסננו, מותר ליתן בה ביצה, אף על פי שהחלמון יורד למטה עם החרדל והחלבון נשאר למעלה עם הפסולת, לא חשיב כבורר, שהחלבון והחלמון שניהם אוכלין הם, ואין נותנין אותה לתוכו אלא לתקן מראה החרדל, הלכך לא חשיב כבורר אוכל מתוך הפסולת.
מקור הטקסט: ויקיטקסט (CC BY-SA 4.0). הספר עצמו בנחלת הכלל.