טור אורח חיים – סימן רמ

ואם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו, כדאמרינן, שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים. ולאו דווקא תלמידי חכמים, אלא הוא הדין נמי כל אדם, ונקט תלמידי חכמים, שהפרישות מצויה בהם.

אלא בעונה האמורה בתורה: הטיילין, שפרנסתן מצויה להם ואין פורעין מס – עונתן בכל יום. הפועלים, שעושין מלאכה בעיר אחרת ולנין בכל לילה בבתיהם – פעם אחת בשבוע. ואם עושין מלאכה בעירם, פעמיים בשבוע. והחמרים - אחת בשבוע, והגמלים – אחת לשלשים יום, והספנין – אחת לששה חדשים, ועונת תלמידי חכמים - מליל שבת לליל שבת.

וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה, ובשעה שיוצא לדרך.

ואף כשהוא מצוי אצלה, לא יכוין להנאתו, אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצות בוראו, ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל.

כתב הראב"ד: צריך לברר איזהו מחשבה נכונה שתהיה לאדם בשעת תשמיש.

ודרשתי וחקרתי ומצאתי תוכן מעשה הזה על ד' כוונות, ג' מהם עיקר קיבול השכר, והד' קרובה לקיבול השכר ושכרה מועטת מן הג'. הראשונה – לשם פריה ורביה, והיא הנכונה שבכולם, לקיים ב' מצוות עשה. הב' – לתיקון הוולד, כמו שאמרו רז"ל (נדה לא א): ג' חדשים הראשונים, קשה לאשה וקשה לוולד. אמצעיים, קשה לאשה ויפה לוולד. אחרונים, יפה לאשה ולוולד, שמתוך כך יצא מלובן ומזורז. וגם זו הכוונה נמשכת בכוונת פריה ורביה. והג' – אם ילדה אשתו והיא משתוקקת אליו והיא מניקתו, והוא מכיר שהיא משתדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה. וכן בצאתו לדרך, שהיא משתוקקת אליו. וגם באלה יש קיבול שכר, והיא מצות עונה האמורה בתורה. הד' – שהוא מכוין בעצמו לגדור בה מן העבירה, כדי שלא יתאוה לעבירה, כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא. וגם בזה יש שכר, אך לא כראשונים, לפי שהיה יכול לדחות את יצרו ולכבוש אותו, כענין שאמרו סוכה: אבר קטן יש באדם, מרעיבו שבע ומשביעו רעב.

ומכל מקום מי שכוונתו לכך, שיהיה שבע מן ההיתר, שלא ירעב ויתאוה אל האיסור, כוונתו לטובה ויש לו שכר, כאדם שיוכל להתענות יום אחד בלא טורח גדול שלא יחלה ולא יצטער הרבה, אף על פי כן הוא אוכל מעט כדרך בני אדם, שאינו נתפש באותה אכילה ומקבל עליה שכר, שמראה לנפשו מעט הנאה ואינו רוצה לצער אותה, כעניין שנאמר: "גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי" (משלי יא יז), ונאמר: "צדיק אוכל לשובע נפשו" (שם יג, כה). אבל מי שאינו צריך לדבר ואין יצרו מתגבר עליו, והוא מעורר תאותו ומביא עצמו לידי תאוה וקישוי כדי להשביע יצרו ולמלא תאותו מתאוות עולם הזה, הוא עצת יצר הרע, ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור. ועל זה אמרו רז"ל (נדה יג ב): המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי. ופריך: ולימא אסור? משום דמגרי יצר הרע בנפשיה. וזה דומה לאדם שהוא שבע, ואוכל ושותה יותר מדאי עד שמשתכר ומקיא, ודומה לבהמה שאוכלת עד שיאחזנה דם ותמות.

ועוד יש מחשבות המפסידות את שכרו, והם בני תשע מידות הלב: בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מורדת – נוסח אחר: בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חוצפא. ותניא (נדרים כ ב): "לא תתורו אחרי לבבכם", מכאן אמרו: לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר, ואמר רבינא: לא נצרכא אלא אפילו לשתי נשיו.

בני אנוסה - אין צריך לומר שאם אנס אשה והוליד ממנה בן, אלא אפילו אנס אשתו לתשמיש, וכן שנינו במסכתא כלה: מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין? מפני שתובעה ואינה תובעת לו, פירוש, אינה מתרצית לו. ר' יהודה אומר, מפני שאמרה לו בשעת תשמיש: אנוסה אני. ואיכא בינייהו רוצה ואינה רוצה. וכן איתא בעירובין: כל הכופה אשתו לדבר מצוה נקרא רע, שנאמר: "גם בלא דעת נפש לא טוב" (משלי יט ב). נמצא כי האונס אסור אף באשתו, אלא אם הוא צריך לאותו מעשה, יפייס ואחר כך יבעול.

בני שנואה - כמשמעה, והוא ששנואה בשעת תשמיש, אבל אם רצויה בשעת תשמיש, אף על פי שהיא שנואה שרי.

בני נידוי - בני נדה, אף על פי שאינו ממזר מן התורה. ויש מפרשים, שאם הן בנידוי, או הוא או היא, שאסורים בתשמיש המטה, והוא הדין נמי אם אחד מהם אבל.

בני תמורה - שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו. ויש מפרשים, אפילו שתיהן נשיו, שנתכוין לזו ונזדמנה לו האחרת.

בני מורדת - דאמרה: לא בעינא לך, ואף על פי כן הוא משמש עמה, והרי היא אצלו כמו זונה אפילו אם הוא מדעתה. לנוסח אחרינא בני מריבה - שהן מתקוטטין ביחד בכל פעם, דהויא ביאה זו כמו זנות, כיון שאינו מתוך אהבה.

בני שכרות - שהוא או היא שכורים.

בני גרושת הלב - שבליבו לגרשה, אפילו אין בליבו שנאה, כגון מאותן שכופין להוציא וגמר בלבו לגרשה ואחר כך בא עליה.

בני ערבוביא - שמשמש עם אשתו ונתן דעתו על אחרת, אפילו שתיהן נשיו.

בני חצופה - שתובעת בפה, והרי היא כזונה ואסור לקיימה. אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה, על זו אמרו רבותינו שיוצאין ממנה חכמים ונבונים, כלאה שיצא ממנה יששכר.

וכל אלו ט' מידות, אפילו צריכין לפריה ורביה, כגון שאינה מעוברת, אפילו הכי בכל אלו המידות פוגם הוולד, ונקרא פושע.

ויש עוד דברים שפוגמים המעשה ומקלקלין אותו, והם מה שפירשו בנדרים: אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת, חגרים מפני מה הויין? מפני שהופכין את שולחנם, פירוש, שנוהגין כמעשה בהמה. סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלין באותו מקום בשעה שרוצין לשמש, אף על פי שבשעת מעשה מצניע עצמו, אם ביום מאפיל בטליתו, ואם בלילה מכבה הנר, מכל מקום נהגו בו מנהג הפקר. וכל שכן אם מסתכל שלא בשעת תשמיש, והוא משסה יצר הרע בעצמו. אלמים מפני מה הויין? מפני שנושקין באותו מקום. חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש. הג' הראשונות, מפני שנוהג בה מנהג הפקר, והרביעית, מפני שנותן דעתו באשה אחרת.

גרסינן במסכת כלה: הוא למטה והיא למעלה, זו דרך עזות. שימשו שניהם כאחד, זה דרך עיקש.

כתב הראב"ד: יש מקשין מהא דאמרינן, יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, כיון שנתנו חכמים עונה לכל איש כפי כוחו, כדאיתא בכתובות, אם כן מה תהא עוד דחיית שמאל והקרבת הימין? וכתב, שלא אמרו כן אלא על הטיילים שעונתן בכל יום, שעליהן אמרו שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת, למעט מהם ברשותה ומדעתה, כדי שלא יתגבר יצרו עליו, אבל מעונת תלמידי חכמים אין למעט, וכל שכן לעונות האחרות, כגון הגמלים והספנין. ופירש עוד, כי העונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה, אינו רשאי למעט מהם שלא מדעתה, אבל אם יצטרך להרבות עליהם כדי לינצל מן העבירה – הרשות בידו. ועל הדרך הזה הזהירו שיעמוד כנגד יצרו ולא ימלא כל תאותו, אלא שתהא שמאלו דוחה, ולא דחייה גמורה, כי שמא מתוך הילחמו עם יצרו ירצה לדחותו ולבטל עונתו, אלא תהא ימין מקרבת לקיים עונתו. ופירש עוד, כי העונות שקבעו חכמים, על דרך סתם קבעו אותם, כי אמדו דעת האשה שהיא מתפייסת בכך. אבל אם רואה שהיא מבקשת יותר על ידי התקשטותה והשתדלותה לפניו, חייב לשמחה בדבר מצוה, כדאיתא בפסחים, אמר רבא: חייב לשמח אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה, אפילו היא מעוברת, וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר. ואמר רבי יהושע בן לוי: היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינה פוקדה, נקרא חוטא. ואי בשעת עונתה פשיטא, דאורייתא הוא, דכתיב: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא י). אלא אפילו שלא בשעת עונתה קאמר. ואמרינן נמי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך, אפילו סמוך לווסתה. ואיתא נמי במסכת כלה: מה יעשה אדם ויהיו לו בנים? יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו. חפצי שמים, יפזר מעות לאביונים; וחפצי אשתו, ר' אליעזר אומר: יפתנה בשעת תשמיש. ר' יהושע אומר: ישמחנה בדבר מצוה. ומאחר שצריך לעשות חפצי אשתו, לשמחה בשמחה זו בכל שעה שהיא צריכה, על כן הזהירו שתהא שמאל דוחה, פן תסיתנו לעבור על המדה הזאת ותמשיכהו אחרי הבלי העולם.

ויהיה צנוע בשעת תשמיש ובסתר, כדאיתא בנדה פרק כל היד: ד' דברים, הקב"ה שונאן, וחד מינייהו כל המשמש מטתו לפני כל חי. רבה מקרקש גזי דכילתי, אביי באלי דידבי. פירוש, היו מבריחים אפילו הצרעים והזבובים שמסביב מטותיהם בשעת תשמיש, ומיהו הם היו מחמירין על עצמם, כדאיתא נמי התם, אמר ליה רב יהודה לשמואל: אפילו בפני עכברים? פירוש, שאל לו על מה שאין לשמש מטתו בפני כל חי, אם אסור אפילו בפני עכברים. אמר ליה: לא, אלא כגון של בית פלוני שמשמשים מטותם בפני עבדיהם. אלמא שמותר בפני עכברים, אלא שהם היו מחמירין על עצמן, הלכך מותר בפני בהמה וחיה. ותינוק נמי שאין יודע לדבר, כבהמה דמי. והא דאסר בפני כל חי, דוקא בניעור, אבל בישן שפיר דמי. ויש להסתפק אי מהני במחיצת עשרה, ומסתבר דלא מהניא, אף על גב דמהני גבי ספר תורה, הכא כיון דטעמא משום צניעות הוא מסתברא דלא מהני.

בית שיש בו ספר תורה, אסור לשמש בו עד שיעשה בפניה מחיצה עשרה. ואם יש לו בית אחר, אסור עד שיוציאנו. ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של תלמוד, אסור עד שיתנן בכלי תוך כלי. והוא שלא יהא השני מיוחד להן, אבל אם הוא מיוחד להן אפילו מאה, כחד חשיבי. ואם פירש טלית על גבי ארגז, חשוב ככלי בתוך כלי.

ויעשה הדבר באימה וביראה, לא בתחילת הלילה ולא בסופה, כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבוא לחשוב באשה אחרת, אלא יעשה באמצע הלילה, כדאיתא בנדרים פרק ואלו נדרים: שאלו לאימא שלום אשתו של רבי אליעזר: מפני מה בניך יפים ביותר? אמרה: מפני שאינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסופה, אלא בחצי הלילה. פירוש, מספר על עסקי תשמיש. וכשהוא מספר, מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד. פירוש, שעושה הדבר באימה וביראה כאילו כפאו שד.

כתב הראב"ד: יש מפרשים מגלה טפח ומכסה טפח, שלא יהא ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו. ודומה שכפאו שד, שעושה הדבר באונס. ופירש מגלה טפח שבאשה, כלומר, עכשיו מגלה אותה לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אותה, כלומר, שלא היה מאריך באותו מעשה. כמי שכפאו שד, ודומה לו כמי שבעתו השד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה מקצר בתשמיש. והקשה הוא לדבריו, אם כן, למה לא היה משהא על הבטן? שהרי אמרו רז"ל (נדה עא א): "שכר פרי הבטן" (תהלים קכז ג), בשכר שמשהין על הבטן הויין לו בנים זכרים. ותירץ, כי כל לבבות דורש ה', וכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם, ומי שיודע בעצמו שיכול לעשות זה המעשה ולא תיכנס בו מחשבה אחרת והוא משהה עצמו כדי שתיהנה האשה מן האיש ותזריע תחילה, מכוין לעשות מצות הקב"ה, משלם לו שכרו בבנים זכרים. ומי שאינו בוטח בעצמו וממהר במעשה כדי לינצל מן החטא, גם הוא עושה מצוה, והקב"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים. ויש מפרשים מגלה טפח, על הסינר שהיתה חוגרת בו, שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרו, ומגלה רק טפח ממנו ומכסה מיד לאחר תשמיש, כדי למעט הנאתו.

ואל יספר עמה לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן, שלא יתן דעתו באשה אחרת. ואם סיפר עמה ושימש, אמרו עליו: "מגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד יג), אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין. אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו, כדאיתא בפרק הרואה: רב כהנא על וגנא תותי פורייה דרב, שמעיה דשח ושיחק ועשה צרכיו. ואם היה לו כעס עמה, שצריך לרצותה, שאסור לשמש עד שיפייסנה, יכול לספר עמה כדי לרצותה.

אסור לשמש ביום, דאמרינן: ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום, ולא לאור הנר. ובבית אפל מותר. ותלמיד חכם שהוא צנוע בדרכיו, מאפיל בטליתו ושרי.

אסור לשמש מיטתו בשנת רעבון, אלא לחשוכי בנים.

ואכסנאי אסור לשמש.

כתב הרמב"ם ז"ל: שכבת זרע היא כח הגוף ומאור העיניים, וכל זמן שתצא ביותר, הגוף כלה וחייו אובדים, והוא שאמר שלמה בחכמתו: "אל תתן לנשים חילך" (משלי לא ג). כל השטוף בבעילה, זקנה קופצת עליו, וכחו תשש ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, ושיניו נופלות, והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת משאר חלאים והאלף מרוב תשמיש, לפיכך צריך אדם ליזהר בדבר זה אם רוצה להיות בטובה, ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר, והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר והקישוי כשהיה, וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאילו חוטי הביצים נמשכים ובשרו חם, זה צריך לבעול ורפואה לו לבעול.

ולא יבעול והוא שבע או רעב, אלא עד שיתעכל המזון במעיו. ויבדוק נקביו קודם בעילה ואחר בעילה. ולא יבעול מעומד, ולא מיושב, ולא בבית המרחץ, ולא ביום שנכנס למרחץ, ולא ביום הקזה, ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך, לא לפניהם ולא לאחריהם.