טור אורח חיים – סימן רלה

וכשיגיע הלילה, יתפלל תפלת ערבית.

ואינה חובה, שלא נתקנה אלא כנגד איברים ופדרים של תמיד של בין הערביים שלא נתעכלו ביום שקרבין והולכין כל הלילה, ומ"מ מצוה איכא ואין לבטלה. ורב אלפס כתב דהאידנא קבעוה חובה ואין לבטלה כלל.

וזמנה - אחר ק"ש של ערבית, דלא כריב"ל דאמר תפילות באמצע תקנום - פירוש בבקר ק"ש ואח"כ תפילה ובערב תפילה ואח"כ ק"ש - אלא כרבי יוחנן, דאמר ר"י איזה בן העוה"ב זה הסומך גאולה לתפילה ואפילו של ערבית, הלכך זמנה אחר ק"ש וברכותיה.

ומאימתי זמן ק"ש של ערבית - כדתנן בשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, והיינו צאת הכוכבים, כ"כ רב אלפס, וכ"כ רב פלטוי: הקורא ק"ש קודם שראה שלשה כוכבים, אם נתכוין לכך לא יצא ידי חובתו ויחזור ויקרא ויתפלל, ואם לא נתכוון לכך וטעה והתפלל אל יחזור ויתפלל, וכ"כ רב עמרם, ואפילו קראה תוך בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה איתא בירושלמי שחוזר וקורא אותה.

וכן פירש"י שזמנה מיציאת הכוכבים, וכתב: מה שאנו קורין אותה בבית הכנסת אין אנו יוצאין בה, אלא במה שאנו קורין אותה לפני מטתינו, ואותה של בהכ"נ אינה אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. וכ"כ רב עמרם שעיקר הקריאה שאדם יוצא בה במה שקורא לפני מטתו, ומחמת זה כתב שצריך לברך עליה "בא"י אמ"ה אקב"ו על קריאת שמע".

ור"ת כתב: ודאי אותה של בהכ"נ היא עיקר שקורין אותה בברכותיה, ומה שאנו קורין אותה קודם צאת הכוכבים, משום דקיימא לן כרבי יהודה דאמר זמן תפילת המנחה עד פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה, ומשם ואילך חשוב לילה לענין תפילת המנחה, ה"ה נמי לענין ק"ש משם ואילך הוא זמנה. וכ"כ אבי העזרי מדלא יהבי רבנן זמן להתחלת תפילת הערב, ש"מ שבגמר זמן תפילת המנחה מתחיל זמן תפילת הערב.

והקשה אדוני אבי ז"ל על דברי ר"ת: נהי נמי שאין זמן תפילת המנחה כי אם עד פלג המנחה, היינו משום שהיא כנגד התמיד וזמנה לא היה כי אם עד פלג המנחה, אבל לק"ש שתלוי בזמן שכיבה אין ראוי לקרות אז, שעדיין אינו זמן שכיבה.

ור"י פירש כדי לקיים המנהג, שאנו סוברים כשאר התנאים של הברייתא שמקדימין זמן ק"ש לצאת הכוכבים, אע"פ שאין הלכה כר"א שאומר משעה שקידש היום בערבי שבתות כנגד ר' יהושע שאומר משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, ולא הלכה כר"מ כנגד ר' יהודה, מ"מ לענין תפילה הקלו, וגם מתוך הדוחק נהגו, לפי שהציבור מתקבצין לתפילת המנחה, ואילו לא היו קורין שמע ומתפללין תפילת ערב עד צאת הכוכבים, היה כל אחד הולך לביתו והיה טורח עליהם להתקבץ אח"כ ולא היו מתפללין בציבור, ולפיכך נהגו כן וסמכו על הני תנאי דברייתא, אע"ג דלכתחילה אין לקרותה קודם צאת הכוכבים כסתמא דמתניתין.

ומ"מ גם לפר"י אין למהר לקרותה כל כך מבעוד יום קודם צאת הכוכבים, כי דבר מועט הוא בין תנאי דמתניתין ובין תנאי דברייתא.

שאלו לרבינו האי: ציבור שמקדימין לקרות ולהתפלל קודם צאת הכוכבים, איזה עדיף, לצלויי בהדייהו ולהניח ק"ש עד צאת הכוכבים, או להמתין עד צאת הכוכבים ולהתפלל ביחיד כדי שיסמוך גאולה לתפילה, והשיב: מוטב שיתפלל עמהם כדי שיתפלל בציבור אם הוא מפלג המנחה ולמעלה, וימתין לקרות שמע עד זמנה (עם ברכותיה, ואי צלי ראשונה בהדי ציבור רשות ושניה חובה שפיר דמי).

ולענין סוף זמנה - תנן עד סוף האשמורה הראשונה שהוא שליש הלילה דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים עד חצות, ר"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר, והלכה כר"ג דאיפסיקא הלכתא כוותיה, ואפילו לכתחילה יכול להמתין לקרות עד שיעלה עמוד השחר.

ומ"מ אין לו לאכול ולישן עד שיקרא, דתניא לא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קימעא ואישן קימעא ואקרא אח"כ ק"ש ואתפלל ונמצא חטפתו שינה וישן כל הלילה, אלא אדם בא מן השדה ונכנס לבית הכנסת או לבית המדרש, אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה, וקורא ק"ש ומתפלל ואח"כ אוכל פתו, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. אלמא כשהגיע זמן ק"ש אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל.

ואם נאנס ולא קראה עד שיעלה עמוד השחר - יכול לקרותה עם הנץ החמה. ומיהו אם קורא אותה אחר שיעלה עמוד השחר, לא יאמר השכיבנו, שאין עתה זמן שכיבה. ופירש רי"ץ גאות: ודאי צריך לומר שתים לפניה ושתים לאחריה, אלא לא יאמר נוסח הברכה כמו שהיא, אלא יתחיל "ותקננו בעצה טובה מלפניך". ואדוני אבי ז"ל כתב שלא יאמר ברכת השכיבנו כל עיקר.