טור אורח חיים – סימן קכז

וכשיגיע ש"צ למודים שוחין עמו הציבור, דגרסינן בירושלמי הכל שוחין עם ש"ץ בהודאה.

כתב הרמב"ם ז"ל: ולא ישחו יותר מדאי. ואינו משמע כן בירושלמי, דאיתא התם מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו ר"י, משמע דקאי דוקא אש"צ, דלא שייך העברה אלא בש"צ.

ומטעם זה אין ליחיד להתפלל אלא א"כ יכול לגמור קודם שיגיע ש"צ למודים, כדי שלא יהא נראה ככופר אם אינו משתחוה עם הציבור. ואם התחיל והגיע ש"צ למודים והוא באמצע אחת מן הברכות ישחה, אבל אם הוא בתחילת ברכה או בסופה לא ישחה אלא באבות או בהודאה, והא דתניא הכורע בהודאה הרי זה מגונה, מוקמינן לה בהודאה שבהלל ושבברכת המזון.

גרסינן בסוטה בשעה שש"צ אומר מודים העם מה הם אומרים? מודים אנחנו לך וכו', ופליגי בה אמוראי טובא, ואסיקנא אמר רב פפא הלכך נימרינהו לכולהו. וזה נוסחו "מודים אנחנו לך ה' אלהינו ואלהי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית, ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו, כן תחיינו ותקיימנו, ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם על שאנו מודים לך". ובירושלמי חותם בה "בא"י האל ההודאות", וכן היה נוהג אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

וכשיגיע לברכת כהנים, אם יש שם כהנים נושאים כפיהם, ואם אין שם כהנים יאמר הוא ברכת כהנים.

וכתב בעל המנהיג: ברכת כהנים אסור ליחיד לאומרה, גם בצבור יש שאין אומרים אותה, ובדברים שבין בני בבל ובני א"י - אנשי מזרח ש"צ אומר ברכת כהנים בקול רם, מערב ש"צ אומר ושמו את שמי, שאסור להזכיר השם אלא א"כ היה כהן, למדנו מזה שאסור ליחיד לאמרה. ומ"מ כל הגלות הם אנשי מזרח וקורין אותה כקורא בתורה ע"כ.

וכתב עוד על שם רש"י שאין לש"ץ לומר פסוק ושמו את שמי, שכבר בקשנו ברכינו בברכה המשולשת בתורה, וכבר אמרנו המשולשת, ומה לנו להוסיף עוד ושמו את שמי, כשם שאין אנו אומרים כה תברכו את בני ישראל, ששניהם לשון צוואה ולא לשון ברכה. אבל רב עמרם כתב: ואם אין שם כהנים, ש"ץ אומר או"א ברכינו בברכה וכו', (ס"א עד וישם לך שלום ושמו את שמי על בני ישראל ומסיים) עד שלום וכו'.