טור אורח חיים – סימן קי

רבן גמליאל אומר מתפלל אדם בכל יום שמונה עשרה, רבי דוסא אומר מעין שמונה עשרה והיא הביננו, שאומר ג' ראשונות ואח"כ הוא אומר "הביננו ה' אלהינו לדעת את דרכיך, ומול את לבבינו ליראתך לסלוח, היה לנו להיות גאולים, ורחקנו ממכאוב, ודשננו בנאות ארצך, והנפוצים בארבע כנפות הארץ תקבץ, והתועים בדעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידיך, וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתיקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה טרם נדבר אתה תשמע, כי אתה ה' עונה ומציל בכל עת צרה וצוקה פודה ומציל, בא"י שומע תפלה" ואומר ג' אחרונות. וצריך לאומרה מעומד.

וכל השנה יכול להתפלל אותה, חוץ מבימות הגשמים שצריך לומר שאלה בברכת השנים, וחוץ ממוצאי שבת וי"ט מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת.

והני מילי בשעת הדחק, כגון שהוא בדרך או כיוצא בו, וכשיגיע לביתו א"צ לחזור להתפלל פעם אחרת. אבל שלא בשעת הדחק אין לומר אותו.

כתב הרמב"ם: הפועלים שעושין מלאכה אצל בעל הבית, מתפללין הביננו אם עושין בשכרן שנוטלין שכר פעולתן לבד מסעודתן שאז צריכין למהר למלאכה, אבל אם אין נותן להם שכר אלא שעושין בשכר הסעודה, מתפללין כל שמונה עשרה, אבל אין יורדין לפני התיבה, ואין נושאין כפיהן. ואפשר שחושב פועלים כשעת הדחק.

ההולך במקום גדודי חיות ולסטים, מתפלל תפלה קצרה וזה נוסחה "צרכי עמך ישראל מרובין ודעתן קצרה, יר"מ ה' אלהי שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גויה וגויה די מחסורה, והטוב בעיניך עשה, בא"י שומע תפילה", ואינו צריך לג' ראשונות ולא לג' אחרונות, ואומרה כשהוא מהלך, ולכשיגיע לביתו צריך להתפלל פעם אחרת.

היוצא לדרך יתפלל תפילת הדרך. וזה נוסחה" "יר"מ ה' או"א שתוליכנו לשלום, ותסעידנו לשלום, ותסמכנו לשלום, ותביאנו למחוז חפצנו לשלום, ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ותננו לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואנו, כי אתה שומע תפילות עמך ישראל ברחמים, בא"י שומע תפלה".

וצריך לאומרה בלשון רבים ומעומד, ואין צ"ל אותה אלא פעם אחת ביום, אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום.

ומה שאינה פותחת בברוך, פר"י לפי שאינה אלא תפילה בעלמא שמתפלל להקב"ה שיוליכנו לשלום, ואינה כברכת הנהנין ולא כברכות שתקנו על שם המאורע אלא בקשת רחמים, ומפני שיש בה אריכת דברים חותמין בה בברוך. והר"מ מרונטבורק כשהיה יוצא לדרך בבקר, היה אומרה אחר יהי רצון כדי להסמיכה לברכת גומל חסדים ותהיה ברכה סמוכה לחברתה.

ויש לומר אותה אחר שהחזיק בדרך, ואין לאומרה אלא א"כ יש לו לילך פרסה, אבל בפחות מפרסה לא יחתום בברוך. ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה, משם ואילך יאמר אותה בלא ברכה.

הנכנס לבית המדרש, יתפלל שלא יארע תקלה על ידו, ויאמר "יר"מ ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי, ושלא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור, ולא על המותר אסור ולא על האסור מותר, ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהן"

וביציאתו יודה ויאמר "מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי עם יושבי בית המדרש ולא שמת חלקי עם יושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינן מקבלים שכר, אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי עולם הבא והם רצים לבאר שחת".