טור חושן משפט – סימן יב

דיין שבאו לפניו שני בעלי דינין אחד רך ואחד קשה, כל זמן שלא שמע דבריהם, או שמע דבריהם ואינו יודע להיכן הדין נוטה, רשאי לומר "איני נזקק לכם שמא יתחייב הקשה וירדפני", אבל מששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, אינו רשאי לומר "איני נזקק לכם", שנאמר לא תגורו מפני איש.

ומצוה לדיין להתחיל להם בפשרה, שיאמר "במה אתם רוצים יותר, בפשרה או בדין", אפילו אם שמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, כל זמן שלא גמר הדין לומר פלוני זכאי ופלוני חייב. אבל לאחר גמר דין, אינו יכול לעשות פשרה. ומיהו אם יש שבועה ביניהם, רשאי לעשות פשרה ביניהם אפילו לאחר גמר דין כדי ליפטר מעונש שבועה.

וכל דיין שעושה פשרה תמיד, הרי זה משובח, ועליו נאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם", איזה משפט שיש בו שלום, זו פשרה.

וכשם שמוזהר שלא להטות דין, כך מוזהר שלא יהא נוטה בפשרה לאחד יותר מחבירו.

כתב בספר המצוות: צריכין הדיינין להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה, כי מאד נתמעטו הלבבות, וגרסינן בירושלמי פרק קמא דסנהדרין בימי רבי שמעון בן יוחאי בטלו דיני ממונות, אמר רבי שמעון בן יוהאי לית דחכים בדין, רבי יוסי בן חלפתא באו שני אנשים לפניו אמרו לו על מנת שתדיננו דין תורה אמר להם איני יודע לדון לכם דין תורה.

אף על פי שנתרצו בעלי הדינין בפשרה, יכולין לחזור בהן כל זמן שלא קנו מידם, דפשרה צריכה קנין אפילו בשלשה. אבל אם קנו מידם, אינם יכולין לחזור בהן אפילו ביחיד.

אבל מחילה אינה צריכה קנין.

כתב הרב רבי ישעיה: מה שצריכין קנין דוקא במידי דמצי למהדר ביה, כגון "אתן לך" או ב"מחול לך" ותפיש שטרא, אבל במחול לך ולא תפיש שטרא, אינה צריכה קנין. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק.