שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה קע

שאלה קע אחד מקציני ארץ שצוה לפני מותו שיתן לפלוני מאתים זוז עבור שגזלו כל כך והיורשים אינם רוצים ליתן כלום באמרם שאין אדם משים עצמו רשע ואין אביהם נאמן בזה:

תשובה הנה לא ידעתי מאי קאי מסתפק לך דודאי על כיוצא בזה אמרו דהני יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו ואין להם בזה טענה וחזקה דגזלן ובן גזלן לומר דאין אדם משים עצמו רשע לחייבו ממון ע"פ הודאת עצמו ויש על זה ראיות חבילות כי כתיבה ותנינא כתיבה והתוודו את עונם ותנינא בכמה סוגיות הש"ס כדאיתא בכתובות דף מ"א ומ"ב אנסתי ופתיתי את בתך וכן הא דאיתא בב"מ האומר גנבתי אבל לא טבחתי ומכרתי וכן האומר לשנים גזלתי ממכם מנה וכה"ג טובא דיוכל אדם לחייב עצמו בהודאת פיו אף שמשים עצמו רשע וכן מבואר בש"ס דמכות פ"ק ופוסקים באומרים העדים עדות שקר העדנו דחייבו ממון ע"פ הודאת עצמן וכ"ש זה שצוה לפני מותו כדי להצדיק מעשיו ולקיים שוב יום אחד לפני מיתתך ואין זה משים עצמו רשע בכך רק להשיב את הגזילה אשר גזל ובמקום שבע"ת עומדי' אפי' צדיקי' גמורי' אינ' יכולי' לעמוד והמקרא צווח והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה דמיירו בהודא' עצמו עיי' בפרש"י בחומש) וכ"כ התוס' פ' אמרו לו ובפ"ק דמציא' גבי שני' אומרי' אכלת חלב דאמרי' דיכול לומ' מזיד הייתי אע"ג דאין אדם משי' עצמו רשע לפי שאינו משי' עצמו רשע אלא שהוא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזר' יע"ש הנה בודאי לא נעלם ממני שיש מקום עיון בזה על התוספת דהרי בר"פ קמא דמכות דף ב' ע"א ד"ה מעידין אנו וכו' מקשים התוספת והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמרינן גבי אכלת חלב ולפמ"ש תוספת בכריתות ובפ"ק דמציאה אין מקום לקושיא זו לכאורה כיון דאין אדם משים עצמו רשע ול"ד לאכלתי חלב שהוא עושה תשובה כמ"ש התוספת וכבר הרגיש בקושיא זו מהרש"א ריש פ"ק דמכות והניח בקושיא ובימי חורפי ישבתי קושיא זו דהתוספת אזלי לשטתייהו דכתבו שם בדף ז' ע"ב בשגגה פרט למזיד מזיד בר קטלה הוא אלא פרט לאומר מותר ופרש"י וזה מזיד שלו וכתבו שם בתוספת ד"ה אלא פרט לאומר מותר וקשה דגבי חלב וגבי שבת דכתיב בשניהם בשגגה ולא ממעטינן אומר מותר וי"ל דשאני הכא דכתיב בשגגה יתירה למעוטי אומר מותר וא"כ לק"מ דשפיר כתבו התוס' ריש מכו' דיכול לומר מזיד הייתי דהיינו אומר מותר דמקרי מזיד להיות פטור מגלות ולא קא משוי נפשיה רשע ופושע כיון שאומר מותר הוא משא"כ לענין חלב דלא מקרי מזיד באומר מותר וצ"ל דמיירו במזיד גמור ומשוי נפשו רשיעא לכן צ"ל דאינו נאמן אלא מטעם שרוצה לעשות תשובה והוא ברור וכן הובא בשמי וזכרי בספר עלה דיונה ריש מכות אלא שלבסוף כתב וקצת קשה על פירושו יע"ש ובאמת לק"מ ולא דק כלל דהא חייבי גלות נלמד מגזירה שוה דחייבי מיתות רוצח רוצח ואין לחייבו אלא בדבר ברור בודאי משא"כ היכי דיכול לפטור עצמו בשום טענה ודו"ק ונחזור לענייננו דעכ"פ בנדון שלפנינו אין לספוקי כלל דיכול אדם לחייב עצמו בממונו אף במקום שמשים עצמו רשע וכ"ש במקום שעושה כן משום תשובה ואין מקום לשאלתך שוב מצאתי בתשובה חות יאיר סי' רל"א שכת' על כיוצא בנדון כזה באח' שצוה קודם מותו וז"ל ואע"פ שטענו על כל דברי ומעשה אביהם בתשובתו כי אין אדם משום עצמו רשע ויצא הדין דאחר ששב בתשובה לא נקרא משים עצמו רשע ודבר זה צ"ע מאוד עכ"ל ובודאי מהירת הקולמס פלטתו כל זה ואין מקום עיון בזה וא"צ לפנים כלל דודאי אדם יכול לחייב עצמו וליתן נכסיו למי שירצה אף אם משום עצמו רשע ומצוה לקיים דברי המת בנכסיו כנ"ל פשוט ה"ק יעקב: