שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה קמז

שאלה קמז ראובן שתובע לעכו"ם בפני ערכאות שלהם שחייב לו והעכו"ם כפר לו והביא עד אחד ישראל שאינו חייב לו ופטרו על פיו ואח"כ נתברר מפי אחרים ומפי עצמו ששקר העיד וראובן אין יכול להוציא ממונו מיד עכו"ם אי העד מחויב לשלם או נימא כיון דאף אם לא העיד לו לא נתחייב לו אלא שבועה על כן אינו מחויב לשלם לו: תשובה לע"ד נראה שאין לחייב העד בדיני אדם ואף אם היה כן העדות בין ישראל לחברו ג"כ אין לחייבו בין הוזם אח"כ או חוזר ומודה מפי עצמו ששקר העיד דבהוזם העד אף דאין אנו דנין בזמן הזה דין הזמה שהוא קנס: מ"מ היכא דהוציאו ממון על פיהם ואי אפשר למיהדר דנין ומחייבן לשלם כמ"ש המרדכי פ' החובל והובא בש"ע סי' א' סעיף ד' בהג"ה לפסק הלכה: ומדכתב הלשון והוציא ממון על פיהם משמע אבל היכא דלא הוציא הממון על פיהם רק שפטרו מהשבועה וכה"ג לא מחייבינן לשלם והנה בודאי לא נעלם ממני שאין זה דקדוק כלל בלשון המרדכי והג"ה ש"ע די"ל לכך כתבו והוציא ממון דדוקא כשהוציא ולא כשעדיין לא הוציא דנתחייב מכאשר זמם דהוא קנס ואין דנין וכ"כ הסמ"ע שם בס"ק ט"ז להדיא וכ"כ מהרש"ל בים של שלמה פ' החובל סי' ה' אלא שמוסיף קצת וכל המוסיף גורע גרעון כתב שכ' וז"ל אע"פ שעדים זוממין קנסא הוא מ"מ היינו היכא דנגמר הדין על פיהם ועדיין לא גבו הב"ד דבעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה בענין זה הו' קנסא אבל היכא דגבו הב"ד על פיהם לא הוי עדים זוממין הנאמרים בתורה אלא חייבים מדיני דגרמי עכ"ל מהרש"ל:

הנה בודאי מה שעלה על דעתו דגם בעידי ממון בעינן דוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה זה אינו דזה לא נאמר אלא לענין דיני נפשות משא"כ בדיני ממונת אף היכא שכבר הוציאו הממון ג"כ נכלל בכלל דאשר זמם וכ"כ התוספת להדיא בב"ק דף ד' ע"ב ד"ה ועדים זוממין וכ"פ הרמב"ם פ"ך מהל' עדות דין ב' וע"ש בכסף משנה: והא דקאמר בש"ס פ"ק דמכות הטעם דעדים זוממין קנסא הוא ואין משלם על פי עצמו לפי שממון ביד בעלים ומשלמין הפירוש כיון דאף שהממון ביד בעלים משלמין להכי הוי קנסא אף שהוציא הממון מיד בעלים ובכל ענין אין משלמין ע"פ עצמן וזה ברור: ומ"מ הדין דין אמת דאף שאין דנין בזמן הזה דיני זוממין מ"מ היכא שכבר הוציאו הממון מחייבינן ליה מדיני דגרמי וכמ"ש הסמ"ע וא"כ איכא למימר היכא דעד פטרו משבועה א"כ מיד שפטרו הוי כהוציאו ממון ולחייב מדיני דגרמי: זה אינו דהא גרסי' בשבועת העדות דף ל"ב ע"א משביע עד אחד פטור ור"א בר' שמעון מחייב דדבר הגורם לממון כממון דמי ופרש"י גורם לממון שאלו העיד היינו מחייבו שבועה ורוב בני אדם אינן נשבעין לשקר והיה משלם עכ"ל וא"כ כיון דקי"ל דלא כר' שמעון בן אלעזר וכמבואר ג"כ בהרמב"ם הל' שבועת פ"י דין ה' ע"ש: א"כ ה"ה כאן דאין לחייבו ממו' במה שפטרו משבועה לעכו"ם: ואין לסתור זה ממה שמבואר בב"ק פ' הגוזל דף צ"ח ע"ב ובפוסקים שם וכמבואר לקמן סי' שפ"ו אף דלא קי"ל כר"ש דדבר הגורם לממו' כממו' דמי מ"מ לפי מה דקי"ל דדני' דינא דגרמי (וע"ל בשפתי כהן סי' שפ"ו ס"ס ק"א מגבינן בשורף שטרו וכה"ג ככשורי לצלמי וא"כ גם בנדון זה נדון דיני דגרמי) זה אינו דדיני דגרמי אין דני' אלא שהיזקה הוא ברי משא"כ כאן דלא ברי היזקו דאולי ישבע באמת או לשקר ח"ו ולא שלם א"כ הוי דין גרמא בנזקין ופטור וכמבואר לקמן כה"ג בסי' שפ"ו בדברי ראשונים ואחרונים:

וה"ה בנ"ד אין לחייבי דהא אף אם לא העיד הי' נפטר העכו"ם בשבועה ומ"ש ג"כ בש"ע סי' ך"ח סעי' ג' בהג"ה אבל אם יש לברר ששקר העיד חייבו לשלם קאי ג"כ אמ"ש בש"ע שהעיד לחייב ממון משא"כ במעיד לפטרו שמבואר שם בסעי' ד' לא כתב כן משום דהתם אין לחייבו לשלם מטעמים וראיות שכתבתי ואגב אבאר לך מ"ש הסמ"ע שם בס"ק ך"ב ד"ה אם יש לברר ששקר העיד וכו' ובב' עדים לא שייך בירור דתרי כמאה ע"כ והוא לכאורה תמוה דהא אפשר להתברר בב' עדים זוממי' כמבואר בסי' א' ובסמ"ע עצמו שם ס"ק ט"ז אך באמת לק"מ דהסמ"ע לא בא לתרץ רק דלמה לא נקט הדי' כן בישראל: וא"כ לענין דין הזמה א"צ לכתו' דין זה שהרי כבר כת' זה לעי' בש"ע סי' א' וק"ל ועכ"פ מוכח מדברי הסמ"ע שם דבנדון דידן אין לחייבו שהרי כתב בישראל לישראל לא שייך דין זה דבדין ישראל אין מוציאי' ממו' ע"פ עד א' ואם אית' גם בישראל לישראל שייך דין זה בהעיד לפטור אלא ודאי דכל כה"ג אין מחייבין אותו ממון וכמ"ש והוא ברור ואף את"ל לחייבו ממון היינו היכא שהוכחש או הוזם בעדים אבל במודה מפי עצמו נ"ל פשוט דלכ"ע אין לחייבו דהא דמחויבין באומר עדות שקר העדתי הוא מתבאר בש"ע סי' ל"ח סעי' א' עדים שהעידו בב"ד שחייב לחברו מנה ואח"כ אמרו שקר העדנו נאמנים לגבי עצמן לשלם לו כל מה שהפסידהו:

ועיין בשפתי כהן שם בס"ק א' שמאריך הרבה בדברי האחרונים שכתבו שדעה זו הוא דעת הרא"ש הובא בטור סי' מ"ו ודעת רי"ו נ"ב ח"ב משא"כ דעת ר"ח שהביא בטור סי' ל"ח והרמב"ם פי"ח מ"ה עדות חולקין וס"ל דאינן משלמין ע"פ עצמן כלל ע"ש שהאריך להשיג על דבריהם ולהשוות דעת הפוסקי' ראשונים דסוגיא דש"ס אליבייהו וקלסיה לדבריו בזה וסיים וז"ל וכל זה ברור כשמש בצהרים ולא הוצרכתי להאריך רק שהב"י ומהרמ"א ובעל לחם משנה ושארית יוסף והב"ח לא מצא כלל אנשי חיל את ידיהם ומקום הניחו לי להתגדר בו מן השמים עכ"ל ואני אומר אף שדבריו מתיישבין ע"פ סוגית הש"ס מ"מ עדיין הניח מקום להתגדר בו כי סתימות לשון ר"ח שהביא הטור שכתב סתם אינם משלמין ע"פ עצמן וגם סתימות לשו' הרמב"ם פ' י"ח מהל' עדות משמע דבכל ענין אינם משלמין ע"פ עצמן אף מדיני דגרמי: לכן נ"ל עיקר לחלק דהא דהר"ח והרמב"ם פטרו מלשלם היינו שהודו ששקר העידו קודם שהוציאו ממון על פיהם דאין לחייבם ג"כ מדיני דגרמי כיון שלא עשו תעשה כלל רק דבורא בעלמ' והם אמרו והם אמרו אתי דבור ומבטל דבור אף שאין אינם מאמינים להם דכיון שהוגד שוב אינו חוז' ומגיד מ"מ לא מחייבינן לעדים כיון שהם חזרו והודו ואמרו ששקר העידו אך דלא מהימן להו לכן אין לחייבו מדיני דגרמי משא"כ היכא שכבר הוציאו ממון על פיהם או שחתמו בשטר שנעשה מעשה בשקרם אף שאח"כ חזרו לומר שקר העדנו יש לחייבם ע"פ עצמן מדיני דגרמי וזה החילוק מסתבר ומתיישב על דעת הפוסקים ראשונים בלי מחלוקת כלל: וא"כ בנדון דידן דלא הוציא ממון על פיו ודאי דאין לחייבו במודה מפי עצמו או אפילו מפי אחרים מטעמים שכתבתי ובפרטות בהעיד כן בין ישראל וכו' כנ"ל ה"ק יעקב: