שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה קכו, קטע 3

דהא כל סוגיא זו קאי אליבא דשמואל דס"ל שנים שדנו דיניהם דין אבל באמת ליתא לדשמואל כמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וא"כ אזלי לן האי תירוצא וק"ל והנפקותא בין השני טעמים הוא נדון השואל דלטעם ראשון אם אמר א' מהם אינו יודע מ"מ נגמר הדין ע"פ ב"ד של שלש וא"צ להוסיף ולטעם שני כיון דמעיקרא אדעתא דארבעה יתבי אם א' מהן אמר אינו יודע צריכן להוסיף דיינים והעיקר נ"ל כטעם הב' חדא שראיתי אבל נביאם נתנבאים בסגנון אח' דהיינו הב"ח וסמ"ע ואגודת אזוב דף ע"ו ושארי' יוסף בחידושיו ובתשובה סי' ל' כולם כאחד כתבו חילוק זה כדי להשוות דעת הרשב"א הובא בטור וב"י בש"ע סי' י"ג סעי' וי"ו אם בררו עשרה אנשים וא' אומר אינו יודע אף שכולם הושוו לדעת אחת אינו כלום כדי שלא יהא מתנגדים לדע' הרמב"ם וכ"כ הסמ"ע שמבואר כן ברשב"א עצמו ושכ"כ הכ"מ ע"ש וכן על כרחיך צ"ל בהרשב"א דהרי כדעת הרמב"ם מוכח להדיא במתני' דקתני שנים אומרים זכאי ושנים אומרים חייב ואחד אומר אינו יודע יוסיפו מכלל אם הרוב אומרים זכאי או חייב א"צ להוסיף ואיך יחלוק הרשב"א על סתמא דמתני' אלא ודאי דהחילוק אם יתיבי מתחלה אדעתא דתלתא או לא וכן נ"ל מוכח קצת בדברי הרמב"ם גופיה דאל"כ תקשה שבפירש המשניות פ' זה בורר שם כתב וז"ל ואם אירע עוד כזה המאורע וכו' או שאמרו הארבעה זכאי או חייב ואחד אומר אינו יודע יוסיפו שנים ע"כ והוא להיפך ממה שפסק בהלכותיו ואף שמצינו כמה פעמים שחזר בפסקיו ממ"ש בפי' המשניות מ"מ כל כמה דאפשר להשוות דבריו עבדינן: ועוד דאף את"ל שחזר בו מ"מ איך עלה על דעתו לפרש כן הלא משמעות המתני' הוא להיפך וכמ"ש:

אכן לחילוק זה ניחא דיש לומר דמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות מיירי דיתבי מתחלה אדעתא דחמשה אז אם א' אומר אינו יודע יוסיפו הדיינים שנים וכהרשב"א וגם בתשובת משפטי שמואל סי' צ"ב אף שברוב דבריו ופסקיו נמשך אחר הרמב"ם מ"מ פסק להאי דתשובת הרשב"א שם מכלל דלא פליגי וכדעת שאר אחרונים שכתבתי נמצא זכינו לדין בנדון שלפנינו דיתיבי תחלה אדעתא דארבעה אם אמר אחד מהן אינו יודע צריכן להוסף עליהם: אך עדיין הדבר מפוקפק ועומד כמה יוסיפו אף דמבואר בש"ס וכל הפוסקים דאין מוסיפין פחות משנים שנים מ"מ הלא על כרחך צריכן ליתן טעם לדבר דהוא לכאורה תמוה כיון שאחד אומר אינו יודע תסגי אם מוסיפין א' למלאו' החסרון ולפום ר רהטא נראה הטעם כמ"ש הלבוש בסי' י"ט דכיון שגם אותו שאמר אינו יודע מצטרפין לדעת הרמב"ם ואי אמר טעמא שמעינן ליה וא"כ אם יוסיפו א' יהיה ב"ד שקול: ולפ"ז בנדון שלפנינו דהיה מתחלה ב"ד שקול וא"כ אם מוסיפין אחד הרי כאן ב"ד נוטה א"כ אין להוסיף רק א': אכן כד מעיינן שפיר יראה דטעם זה פגום מעיקרא הוא וליתא כלל: חדא דא"כ תקשה הא בדיני נפשות אף לדעת הרמב"ם זה שאומר אינו יודע הרי הוא כמו שאינו ואינו חוזר ומלמד חובה ואפ"ה מוסיפין שנים ועושין ב"ד שקול לכתחלה וכדאיתא סוף פ"ק דסנהדרין וכ"כ הרמב"ם פ"ט דסנהדרין דין ב': ותו דא"כ לדעת הראב"ד והרשב"א שפסקו דאף בדיני ממונות אותו שאמר אינו יודע כמאן דליתא ואי אמר טעמא לא שמעינן לי' ואפ"ה מוסיפין שנים אף שהוא ב"ד שקול מה איכא למימר: ותו דאף לדעת הרמב"ם דאותו שאומר אינו יודע מצטרפין מ"מ כמו שיש לחוש שיאמר דעתי לזכות או לחובה ויהא ב"ד שקול לכן מוסיפין שנים כה"ג יותר יש לחוש שיהא עומד על דעתו הראשונה לומר אינו יודע ואם יוסיפו שנים יהא ב"ד שקול:

לכן נלע"ד ליתן טעם אחר לשבח ע"ד דאמרינן בגמרא דסנהדרין אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף ופי' מהרי"ל בליקוטיו דה"ק משום דב"ד של שלשה אם חייבו לאחד מבעל דיני' כל אחד ואחד מהב"ד יוכל להיות שהוא היה מזכה אלא שחבריו רבו עליו וליכא העזה וחוצפא כלל משא"כ בשני' שדנו הבע"ד יודע ששניהם חייבו ואיכא העזה וחוצפא: וא"כ ה"ה הכא אם יראה הבעל דין שהדיינים לא יוכלו להשוות עצמן עד שהוצרכו להוסיף אחד ויצא דינו לחיוב ידע שזה הכריע דינו לחיוב ויהיה העזה וחוצפא (ואע"ג דאפשר אם זה שהוסיף זיכה מ"מ אם הרוב היה מחייבי' תחלה הולכין אחר הרוב והא דהוצרך להוסיף אחד במקום מי שאמר אינו יודע היינו כדי שיהא שלשה נושאין ונותנין בדין כמבואר בש"ס ופוסקים מ"מ לאו כ"ע דינא כי האי גמירי דהוא לכאורה נגד הסברא והשכל האומדנא דאם שנים מחייבין וליכא מאן דמכחיש להו רק שאומר אינו יודע אין הולכין אחר הרוב וכד מוסיפין עוד אחד וחולק עליהם ודעתו לזכות יגמור דינו לחובה) לכך מוסיפין שנים כדי שלא ידעו מי מהם הכריע בסברתו לחובה ועכ"ז אפשר ליישב דעת הרמב"ם דלכאורה יש לדקדק בדבריו בפ"א מ"ה סנהדרין דין ח' שכתב וז"ל אם נחלקו הסנהדרין והוצרך לסמוך אחר להוסיף על מנינן סומכין מן הראשונה גדול שבה וכו' משמע דמוסיפין רק אחד:

ואע"ג דהתם קאי עיקרא דמלתא אאם מת אחד מהם והוא ממתני' דפ' ד' דסנהדרין דף ל"ז ע"א וכמבואר מסיום לשון הרמב"ם ג"כ במ"ש ובוררין להם עוד אחד מן הקהל מ"מ משמע מלשון ונחלקו וכו' ולהוסיף וכו' דקאי גם אאחד אומר אינו יודע דאפ"ה אין מוסיפין רק אחד וא"כ קשה דידיה אדידיה שהרי הצריך דוקא להוסיף שנים אכן לטעם שכתבתי לק"מ דהא דכתב בפ"ט דמוסיפין שנים התם קאי דוקא אם הם מחולקים בדין שבין איש לחבירו בחיוב וזכות דאיכא העזה וחוצפא ע"כ צריכן להוסיף שנים מטעם שכתבתי משא"כ בפ"א יש לומר דמיירו בענין שאינם מחולקים רק באיזה עסק הוראה אשר יביאון לפניהם בענין דלית כאן חיוב ופטור שבין איש לחבירו אז מוסיפין רק א' כיון דלית כאן חשש העזא וחוצפא והעולה מכל זה לפי טעם זה אף בנדון שלפנינו צריכן להוסיף שנים דוקא ואף שהוא ב"ד שקול כי במוסיפין עושין ב"ד שקול לכתחלה כדאיתא בש"ס וכ"ש כאן שנתנו מתחלה הדין על ב"ד שקול כל זה נ"ל פשוט: אך אם נתרצו הצדדים ונעשה הדבר ע"פ ריצוי הצדדים אז אין צריך שאלה כלל דכל מה שיתקיים עליהם בענין הוספה מוסיפין כפי דעתם ורצונם נ"ל ה"ק יעקב: שאלה קלד רב אחד שרצה לנהוג להיות לו מזומן במקום מושב וקביעת ב"ד מקל לרדו' בו ורצועה להלקות ושופר לנדות בו ומנעל לחליצה כדעת רב האי בטור אי שפיר דמי למיעבד הכי ולא מתחזיא כיהורא: תשובה לא ידעתי מה חשש יהורא יש בזה דהלא אף דק"ל כרשב"ג דברכות פ' היה קורא דף י"ד ע"ב רשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול אפ"ה אמרינן שם בגמרא דף ט"ו ע"ב רשב"ג אומר לעולם יעשה כל אדם את עצמו כתלמיד חכם מטעם דהרואה אומר מלאכה הוא דאין לו, פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא וכן פסק בא"ח סי' תקנ"ד:

וא"כ אף כאן מה יהורא איכא אם מונחים אלו הכלים במושב ב"ד דהרואה אומר אולי דרך מקרה: ותו דאף אם מפורסם הדבר ונודע שנעשה בכוונה מה בכך הלא יכול לתלות עצמו באשלי רברבי הטור בסי' א' בשם רב האי גאון והוא מגמרא פ"ק דסנהדרין א"ר אשר תשים לפניהם אשר תלמדם מבעי ליה אלא אלו כלי דינים וכו' ואין ספק שעיקר שאלתך בזה הוא הגורם לשון הסמ"ע ר"ס א' שכתב וז"ל ומהתימא על המחבר ומור"ם ז"ל שהשמיטו זה וגם לא ראיתי לרבני קשישאי נזהרים בזה שיהא לפניהם אלו הכלים הנ"ל: ואפשר דס"ל דלא הוצרכו לזה אלא בדינים סמוכים דתשים לפניהם כתיב עכ"ל: ומטעם זה תרצה לחשוב אותו ליהורא: אבל באמת דברי הסמ"ע בזה לע"ד לא נהירין ולא ברירין כלל כאשר השגתי עליהן בספרי משפטי יעקב דהא להדיא איתא שם בסנהדרין דף ל"ז ע"ב רב הונא כי הוי נפיק לדינא אמר הכי אפיקי לי מאני דחניתא מקל ורצועה ושופרא וסנדלא: והלא רב הונא לא היה מן המומחין הסמוכין בא"י מדקרי ליה רב הונא וכמ"ש רש"י בכתובת דף מ"ג ע"ב ע"ש: וכן מוכח להדיא בתוספת בב"ק פ' החובל דף פ"ד ע"ב ד"ה א"נ אית ביה וכו' דמקשה התוספ' על האי דגנב גלימא דפ' הגוזל דף קט"ו ודן אותו רב הונא אף דלא היה מוסמך ע"ש וכן מבואר להדיא בב"י בסי' ב' בשם הנ"י בהא דרב הונא קץ ידא ע"ש הרי דרב הונא לא היה מוסמך בא"י ואפ"ה אמר אפיקי לי מאני דחנותאי כל אלו הכלים ודלא כסמ"ע ואע"ג דאשר תשים לפניהם קאי אמומחין וסמוכין דכתיב לעיל מינה וכדאיתא בהמגרש:

מ"מ צריכן לומר דכמו שאנו עבדינן שליחותא דקמאי ודנין בזמן הזה מילי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס גם לענין הני כלים עבדינן שליחתייהו משו' הני דיני' דשכיחו ואי' בהו חסרון כיס ועיק' הקושי' שמקש' הסמ"ע הא דהשמיטו המחב' ומור"ם דברי הטו' בשם ר' האי נ"ל כיון דעיק' ד"ז אתיא מדרשא ודברי אגד' ואין למידין הלכה מדברי אגד' וכמ"ש ג"כ בספרי תורת השלמי' בה"ל נד' סי' קפ"ג ומהרא"י בפסקיו סי' ק"ח לכן השמיטו המחבר ומור"ם גם שאר פוסקים: ועוד דהרי בעירובין דף נ"ד ע"ב דריש הש"ס דרשה אחריני מהאי פסוקא דכתיב אשר תשים ולא אשר תלמדם שחייב להראו' ולהסביר להם פנים וזה שימה בפיהם ע"ש בפירש"י ואין דין זה מוסכם להלכה אליבא דכ"ע והכי משמעות לשון הש"ס רב הונא כי הוי נפיק לדינא אמר הכי משמע דהוא לבדו נהג כן ושאר בתי דינים לא היו נזהרים בזה לכן כתב הטור כן בשם רב האי אע"פ שהוא לכאור' ש"ס ערוכה כנ"ל ברור דלא כהסמ"ע: והעולה מזה הרוצה לנהוג כן לצאת ידי כל הדעות אין מוחין בידו ובפרטות שגם הסמ"ע עצמו לא בריר ליה האי תירוצא שהרי סיים אבל סתימת לשון רב האי והטור המביאו לא משמע הכי וצ"ע עכ"ל אלא שמדחיק תחלה לפרש כן כדי לישב דעת המחבר ומור"ם שהשמיטו ובאמת כפי מ"ש הוא שלא לצורך ואין כאן חשש יהורא נ"ל ה"ק יעקב: שאלה קלה אחד שתבע לאחד מהממונים שבעיר שהביא לו שוחד בשליחות פלוני שיחזירנו לו והלה כופר וטען אף לו יהיה כדבריך לאו בעל דברים דידי את אם יבא אותו פלוני ויתבעני לדין אזי אדע להשיב לו:. והלה חוזר וטוען כיון שממני קבלת השוחד תחזירו לי ילמדינו אדמ"ו הדין עם מי:

תשובה הא לך לשון הרמב"ם פכ"ג מ"ה סנהדרין והובא ג"כ בש"ע סי' ט' סעי' א' ואם לקח השוחד צריך להחזירו כשיתבענו הנותן עכ"ל ממשמעות דקדוק לשונו מבואר דאם השליח נותנו אם תבעו צריך להחזירו או ישבע אם כופר בו, כיון שמידו קיבל השוחד: וקצת ראי' לזה מהא דאיתא בריש שנים אוחזין אהא דמקשה בחנווני על פנקסו אמאי לא יהא מונח עד שיבא אליהו דהא ודאי איכא רמאי ומשני התם היינו טעמא דא"ל חנווני לבעל הבית אנא שליחתא דידך קא עבידנא מה אית לי גבי שכיר אע"ג דקא משתבע לי לא מהימן בשבוע' את האמנתי' דלא אמרת בסהדי הב ליה עכ"ל הרי משמעו' לשון הש"ס דקאמר אע"ג דקא משתבע לי משמע דהיכי דחנווני רוצה לתבוע להשכיר צריך השכיר לשבע לו ולא יכול לומר לאו בעל דברים דידי את כיון שהביא לו בשליחות של בעה"ב אך אי משום הא יש לדחות דשאני התם דהחנווני נתן משלו להשכיר אכן מצאתי און לדברי בתשובת ת"ה סי' ש"ח וז"ל ראובן ששלח מעות ביד שמעון ללוי לקנות לו איזה דבר ושמעון אומר שנתן ולוי מכחישו אם ירצה שמעון לתבוע את לוי מחויב לוי לשבע היסת ולא מצי למימר לאו בעל דברים שהרי אין הממון שלך לא מבעי' קודם שנשבע שמעון לראובן דבעל דברים דידיה הוא כדי שיפטר משבועתו אלא אפי' אחר שנשבע שמעון הואיל וטוען שמידו נתן ללוי בעל דברים דידיה הוא עכ"ל גם בתשובת בית יעקב סי' ח' כתב ג"כ נדון כזה ממש כמ"ש הת"ה שם אך שמפקפק על קצת דבריו של הת"ה וגם על הש"כ: לפע"ד אין דבריו ברורים וכמ"ש בספרי משפטי יעקב ואף שבנדון דידן לפי לשון השואל אין נפקותא כל כך מ"מ לא אמנע מלהעתיק דברי בקוצר ואולי ישמע חכם השואל ויוסיף לקח מה שיסתעף בנדון דידן:

מה שמתמיה שם בתשוב' על הש"ע ורמ"א שלא הזכירו חילוק זה בסי' קד"א כמו שמחלק הת"ה שם דהא דאמרינן דלוי ישבע בנק"ח היינו להוציא דוקא וכו' הוא שלא לצורך כי כבר כתבו רמ"א בסי' ע"ה סעי' ך"ג דאין יוכל להשביע ע"פ העד בטענת ספק אם אותו שאומר מפיו הוא נוגע בעדות והוא מת"ה שם סי' ש"ח וכ"כ הש"כ שם ס"ק פ"ד שכן הפי' בש"ע: גם מה שמקשה על הת"ה על שהוצרך ליתן טעם שמשביעין את השליח אע"ג ששמא הוא תיפוק ליה דה"ל כמו פלוני אמר לי כיון שנשלח אומר שלא נתן לו: לק"מ כיון שהנשלח נוגע בדבר לכך אין יכול להשביע ע"פ הוגד לכך הוצרך לטעם אחר: גם מ"ש לפרש שם דברי הש"ע בסי' ע"ה סעי' ך"ג במ"ש שנטלת משלי והשיג על הסמ"ע וש"כ: כל דבריו אינם מובנים להמעיין היטב דטענת נטלת הוא ממש בנדון דת"ה שהוא להוציא ואפ"ה משביע' ע"פ פלוני אמ' לי אם אינו נוגע משא"כ בנוגע וק"ל גם מה שהשיג על הש"כ בסי' ע"ה ס"ק פ"ב אין דבריו מוכרחים: ומה שמחלק שם בין שליח לאחר בהא ודאי דבריו נכונים וכמבואר להדיא בת"ה סי' ש"ח: ומ"ש בדין דשמעון יכול להשביע את לוי וכו' הנה ודאי דהדין אמת שאין ראובן יכול להשביע את השליח שמעון ששמעון יכול לומר אני אתבע תחלה דאולי לא ירצה לוי לשבע ויהא שמעון ממילא פוטר אבל אם לא טען שמעון כך וכבר נשבע או שלוי הלך למד"ה ואח"כ יבא ודאי יכול להשביע אותו ואפשר דגם הת"ה מודה לכל זה רק דמיירי באם לא טען שמעון כך וכבר נשבע או לוי הלך למ"ה וק"ל ומה שהשיג עוד שם בתשובה בדין אם לוי רוצה לתבוע שמעון השליח אי יכול לומר לאו בעל דברים דידי את והשיג על תרומת הדשן והש"כ בסי' קכ"א ס"ק ל"ז וכאלו נתעלם מהם משנה ערוכה פ"ב דשקלים ע"ש ושטעו טעות גמור:

לעד"נ שאין כאן אפ' קצת טעות דהרי המרדכי פ' הגוזל כתב להדיא א ראי' לדין זה מפ"ב דשקלים וכ"כ מהרש"ל בסי' ל"ז ומשם העתיק הש"כ דבריו ואיך יטעו בזה: אלא פשוט דגם הת"ה ה"ק היכא שהמעות אינו של מי שנשתלח לו שאין לו הפסד כמו בנדון דהת"ה שלוי אין לו היזק שהממון הוא של ראובן וגם לא נתן מידו לידו כלום אז יכול לומר לאו בעל דברים דידי את משא"כ היכא דנתן מידו לידו אף שאין הממון שלו ודאי הוי בעל דברים דידיה וכמו שפסק שם הת"ה וכי היכא שהממון שלו שהוא נפסד אף שלא נתן מידו לידו הוי בעל דברים דידיה וכדאית' בשקלים פ"ב וכן מבואר במרדכי פ"ב ר"פ הגוזל והוא ברור:

ומעתה גם דברי הש"כ שם נכונים שכתב הטעם שהשליח יכול לומר כיון שאין המעות שלך ואין אתה מפסיד כלום כי המשלח ישלם לך ולא ירצה להשביעני כי יאמין לי שנאבד משא"כ אם מת המשלח שהוא הלוה או הלך למ"ה שאז מפסיד הנשלח אף שלא נתן לידו צריך לישבע השליח כמו שנשבע השליח לגזברים כדאיתא במשנה פ"ב דשקלים נמצא דבריהם ברורים והוא ניהו דקטעי גם מ"ש שם בתשובה וז"ל אך קשה במ"ש הת"ה דאם פוטר אותו מן השבועה וכו' לק"מ דה"ק הת"ה דאם פוטר אותו מן השבועה דהיינו על תנאי זה שיתבע וישביע את לוי ועפ"ז מתורץ ג"כ מה שמקשה שם על הש"כ בסי' קך"א ס"ק מ"ב וז"ל ולפ"ז אפי' פטר ראובן וכו' כוונתו דלא התנה על מנת שישביע את לוי שזה לא מתבאר מתוך דברי ת"ה וק"ל גם מה שהשיג הש"כ שם על הת"ה דבריו ברורים דיכול לכוף את שמעון קודם שנשבע שיתבע את לוי דכל שאינו מגיע לשומר הפסד ממון אף שמגיע לו איזה היזק מצד אחר מ"מ כל שהוא שומר אפי' שומר חנם כיון שאגיד בו בשבועה עליו לטרוח ומצוה להחזיר אבידתו כל שאינו נפסד ממון כמסקנת הש"ס פ' הגוזל קמא וכמ"ש הת"ה בסי' שך"ד וה"ה בשליח זה כי ראיות הת"ה בסי' ש"ח אינם מוכרחים ומה שמפקפק על זה בתשובת בית יעקב שם אין דבריו ברורים: אכן היכי שכבר נשב' שמעון ונפטר מראובן תו אין יכול לכוף לדון עם לוי רק הדין כמו בשומר רצה עושה עמו דין רצה עומד בשבועתו כדאיתא בהגוזל קמא ועיין בח"מ סי' רצ"ד ע"כ דברי בקצרה:

וכלל היוצא מזה בנידן דידן ודאי דהמשלח אין יכול להשביע את הממונה כיון שהוא אינו יודע אם קבל שום דבר ואי משום שהשליח הוגד לו כיון שהוא נוגע בדבר אינו נאמן כמבואר בתשובת ת"ה שם ובש"ע סי' ע"ה לכן אין יכול להשביעו אותו אלא א"כ במעמד השליח וכן אין יכול להשביע את השליח לבד מה"ט כיון שאינו יודע אא"כ שהממונה מכחישו תחלה וכמבואר בש"ע סי' קך"א סעי' יו"ד וע"ש בש"כ סוק נ"ח ונ"ט: וגם השליח אינו יכול לתבוע הממונה אם לא שהמשלח תובע מתחלה לשליח דאולי מחל המשלח דכל שאינו תובע אין הב"ד יכול לכפות להממונה להחזיר השוחד כמשמעות לשון הרמב"ם והש"ע בח"מ סי' ט' דחייב להחזיר אם יתבענו הנותן וכ"כ הסמ"ע והט"ז ושאר אחרונים ומה דמשמע קצת מדבריהן דאם לא תבעו מיד הוי מחילה זה אינו כמ"ש בזה בספרי משפטי יעקב בסי' ט' דכל שאינו מוחלו בפירש יכול לתבעו כל זמן שירצה אך כל זמן שלא תבעו אין הב"ד נזקקין לו כי בלא"ה אין לדיין לפסוק יותר ממה שתבעו כדאיתא בש"ע סי' סעי' י"ו וכן הדין ג"כ ברבית וגזל ודלא כהסמ"ע דכל שאינו תובעו אין נזקקין לו אכן אם רוצה לצאת ידי שמים ולהשיב בתשוב' אזי צריך להחזיר אף אינו תובעו וכדאיתא להדיא ג"כ בשמואל א' פסוק י"ב את מי עשקתי וגו' ואשיב לכם כל זה הוכחתי שם בספרי בראיות ברורת (והשגתי ג"כ על הט"ז בי"ד סי' קס"א ס"ק ג' בדין אם מוציאין מדר' נתן שלא דק לע"ד) אבל אם המשלח גילה דעתו שלא מחל להממונה מה שנתן לו ע"י שלוחו ודאי דיכול השליח להשביע הממונה ואחר כך ישבע השליח שנתן ונפטר נגד המשלח כנ"ל ה"ק יעקב: