שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה קכו, קטע 2

אך על דבר זה אני מסתפק ושואל אב כיון שיש להחלוץ עוד אחי' ובכל הש"ע כתב בפירש סדר חליצ' סעי' מ' וז"ל ונ"ל אם יש לו אח אחר צריכ' לחלוץ שני רגליו בבת אח' שבידה אחת תחלוץ רגל זה בעוד חולצ' רגל שני בידה אחרת שאם חולצת רגל אחת קודם חבירו איכא למיחש דלמא קי"ל כמ"ד שאינו חולץ אלא ברגל אחד והוי ליה חליצה פסולה וצריכא לחזור על כל האחים ואע"פ שאם חולצת לשנים בבת אחת נמצא של אחד מהם חולצת ביד שמאלה טפי עדיף וכו' דחליצה ביד שמאל כשרה עכ"ל: אכן בבית שמואל בסי' קס"ט ס"ק ק"ד כתב וז"ל וב"ח כתב דמנהג הוא לחלוץ זה אחר זה ויכוונו היבם והיבמה לחלוץ בזה שע"פ הדין הו' לחלוץ עכ"ל וכן הגי"ה בפירש סדר חליצה וכן בסדר חליצה של מהר"מ בעל סדר גיטין משמע ג"כ בס"ק פ"ה שיעשו זה אחר זה כל סדר חליצה אך באמת דעת פירש סדר חליצה הם דברי טעם לכאורה ומסתבר טעמו ולמה ניקל בחנם אף שהוא דבר קשה קצת לחלוץ שתיהן בפעם אחת לכן ילמדינו אמ"ו הלכה למעשה איך נעשו מעשה: תשובה בני את קולך שמעתי ונתתי אל לבי וראיתי בב"ח סי' קס"ט ס"ק ט"ז שכתב וז"ל וב"י בפירש סדר חליצה סי' מ' כתב לחלוץ בשתי רגליו בבת אחת ורבותי לא נהגו כוותיה אלא חולצת בזה אחר זה ותקנה למה שחשש ב"י שמא תהיה חליצה פסולה הוא שיזהירו הדיינים ליבם שיהא דעתו בשעת חליצה שבאותו חליצת רגל שהדין הוא לחלוץ בו מכווין לפטור בו יבמתו וכן היבמה וכו' כיון דשניהם נתכוונו שלא תהא נפטרת מזיקתה בחליצת אותו רגל שאינו בדין אינה חליצה כלל וכאלו לא חלץ לה ולא פסלה על האחין בחליצה זו והכי נקטינן וכך אני נוהג עכ"ל הב"ח:

וכן מצאתי ראיתי בתשובת מהר"מ מלובלין שאלה ט' שהאריך בזה לקיים דעה זו ושכן המנהג דוק' לחלוץ זה אחר זה ודלא כפירש סדר חליצ' דהא איכא למיחש שמא תתכווין לזה שאינו של ימין על פי האמת ע"ש דבריו באורך: הרי לך שני עדים נאמנים גדולי האחרונים שמעידין שנוהגין דוקא לחלוץ זה אחר זה: ואדרבא לדעת מהר"מ מבואר דיותר יש לחוש אם חולץ בבת אחת שמתכווין לזה שאינו של ימין וכה"ג מבואר בש"ע סי' קך"ט סעי' י"ט בהג"ה לענין נתינת שני גיטין ע"ש: וכן נ"ל עיקר דהא אם חולץ בבת אחת אינו חולץ כמצותו לכתחלה דחולצת בשמאלה ולכתחלה צריכה לחלוץ בימינה וגם הוא צריך למדחס רגלו וחולץ בעמידה וכשחולצת שתיהם בבת אחת אי אפשר בקל שלא יפול אם לא שעל הרוב יצטרך לישב אף שבדיעבד כשר: מ"מ גם זה בדיעבד אין כאן חשש חליצה פסולה דחליצת ימין עיקר כדעת הסמ"ג כמ"ש שם בתשובת מהר"מ מלובלין ע"ש: גם משמעות סדר חליצה של האחרונים שהוא סדר מהר"מ בעל ס"ג משמע לחלוץ זה אחר זה: אכן מה שמשמע קצת מתוך לשונו סעי' ע"א ופ"ה: שיעשה כל סדר חליצ' ברגל ימין ואח"כ ינעול אותו רגל שמאל ויעשה כל סדר חליצה מחדש זה אין נ"ל אלא נ"ל כמשמעות תשובת מהר"מ מלובלין שם שמקדימין החליצ' של ימין וחולצין מיד מרגל שמאל שהוא ימין דידיה ואח"כ עושין הרקיקה ומה שמפסיק בין הרקיק' חליצת שמאל אין נפקותא ע"ש:

ועוד נלע"ד דאם עושין כן יוצאי' אפשר לכל הדעות כיון שעושין חליצת מנעלים תכופין זה אחר זה הוי כחולץ בבת אחת ממש כיון שאין יכול לחלוץ בבת אחת ממש בידה הימני' והוא יעמוד על כן חולץ לשתיהן זה אחר זה בלי הפסק הוי כחולץ בבת אחת וליכא למיחש לחליצה פסולה וראיה ברורה לזה מסוגיא דש"ס דיומא דף ה' ע"ב כיצד הלבישן למסבר קראי פליגי בה בני ר' חייא ור' יוחנן חד אמר אהרן ואח"כ בניו וחד אמר אהרן ובניו בבת אחת אמר אביי בכתנת ומצנפת כולי עלמא לא פליגי כי פליגי באבנט וכו ומקשה הש"ס ובבת אחת מי משכחת לה (פירש"י מי משכחת לה שיהא משה לבדו חוגר חמשה בני אדם כאחת) לא צריכה דאקדים ופיר"שי לא בבת אחת ממש קאמר אלא זה אחר זה בסדר אחד היו ולא הפסיק בגד אחר בנתים עכ"ל רש"י הרי להדיא דלעני' לביש' בגדים אף שהלבישן זה אחר זה כל שלא הפסיק בנתים כיון שאי אפשר ללבשם בבת אחת ממש מקרי לבישה בבת אחת. וא"כ דון מינה ג"כ לענין חליצת בגדים כיון שאי אפשר לחלוץ שניהם בבת אחת ממש ביד הימנית והוא עומד כמצותו לכתחלה לכן יעשה על דרך זה ינעיל הרב המסדר שני מנעלים זה אחר זה ויעש' כל הסדר ולהזהיר החלוץ והחלוצ' שלא יכוונו לפטור בחליצה רק באותו רגל שהוא ע"פ הדין לחלוץ וכדאיתא בסדר חליצה של האחרונים ואח"כ תחלוץ האשה רגל ימינו דהיינו ימין כל אדם ואחר כך תחלוץ רגל שמאל שהוא ימין דידיה ואח"כ תעשה הרקיק' וכל דין סדר החליצה וכבר בא מעשה כזו לידינו פה כשהיתי במושב זקנים ועלתה ההסכמה לחלוץ זה אחר זה דלא כפי' סדר חליצה וכן סדרתי החליצה כנ"ל אביך יעקב:

דיני אונס ומפתה ומש"ר שאלה קל פה עירינו אירע מקר' בלתי טהור זה פעמים ושלש שטען החתן אחר חתנתו טענת מוציא שם רע ונמצא דבריו בדחין שעשה כן רק להוציא ממון מאבי הכלה וכדי למגדר מלתא רוצ' החכם להעניש אותו בממון ומלקות כדין תורה וענשו אותו ויסרו אותו אי שפיר דמי למעבד הכי או לא: תשובה מלתא דא כבר אמורה בש"ס ופוסקי' ראשונים ואחרונים כמבואר בח"מ בסי' ב' בטור וש"ע וע"ש בסמ"ע וש"כ: דיש כח לב"ד אפי' בזמן הזה לקנוס למגדר מלתא לצורך שעה אכן הנ"י פ' ד' מיתות והובא שם בב"י כ' שאין כח לב"ד בזמן הזה לענוש בדין תורה ממש ובאמת כבר כתב בתשובת מהר"מ מלובלין סי' קל"ח שדעת רוב הפוסקים אינו כן וכ"כ הרב בד"מ לכן השמיטו בש"ע ועוד נ"ל דאף הנ"י על כרחך לא קאמר אלא דוקא בעונש מיתה ותדע שכן הוא:

דהא על כרחך צריכן לומר דהא שכתב הנ"י דאין דנין בזמן הזה כדין תורה ממש היינו שצריכין לדון בדין הקל ממנו דבדין החמור ודאי דאין דנין וכדמוכח להדיא מסוגיא זו דסנהדרין שהביא הנ"י עצמו בפ"ד מיתות גבי בת כהן שזינתה דאקפה רב חמא בר טוביה חבילה זמורת אמר רב יוסף טעה בדרב מתנא דשריפה הוא פתילה של אבר וקשה לכאורה לדעת הנ"י הא לא טעה בזה כלל ועשה כהלכה ואדרבה אם היה עושה דין שריפה ממש בפתילה של אבר שהיה ממש כדין תורה היה טועה לכך הקיף בחבילי זמורת כדי שלא יהיה כדין תורה ממש וכדעת הנ"י אלא ודאי דעונש חמיר לענין מיתה פשיטא שאין דנין בזמן הזה ושריפת כל הגוף הוא עונש חמור וכן תירץ בתשובת מהר"מ מלובלין סי' קל"ח וא"כ קשה על הא דאמרינן בש"ס דסנהדרין דף נ"ח ע"ב וב"פ דנדה רב הונא קץ ידא באדם שרגיל להכות חבירו ופרש"י וקנסו בכך והוא עונש חמור מדין תורה ואפ"ה קנסו רב הונא בכך למגדר מלתא ואף אי נימא דס"ל להנ"י כדעת התוספת לשם דדינא הוא כדאיתא בפ' כל היד דינא תנן וכדכתיב וזרוע רמה תשבר (ובספרי ישועת יעקב כתבתי דודאי גם מרש"י לא נעלם כל זה אלא אע"ג דדינא הוא מ"מ רב הונא שהיה בבבל בזמן שאין דנין דיני מכות וחבלות איך קץ ידו לכך פרש"י דקנסו בכך משום מגדר מילתא והוא ישוב ברור לדעת רש"י ע"ש באורך) מ"מ הוא ממש כדין תורה וקשה על הנ"י דכתב דאין דנין בזמן הזה כדין תורה ממש אלא ודאי פשוט דמאי דמסיון הנ"י אבל לחייבו לגמרי כדין תורה היינו דוקא עונש מיתה דמיירי לעיל מיניה משא"כ בשאר עונשים ובזה מתרץ הנ"י האי קושיא דרב הונא קץ ידו דמקשה מינה תחלה ודוק.

ודלא כגידולי תרומה דף שמ"ג ע"ב שהניח דברי הנ"י בתימא כלל העולה דנראה דמותר לענוש עונש חמור אף בזמן הזה כל שיש מגדר מלתא בדבר כגון שהדור פרוץ או אפי' יחיד רגיל בדבר עבירה או שעשה דבר עבירה בפרסום כן מבואר מדברי הסמ"ע והש"כ ובתשובת מהר"מ מלובלין סי' קל"ח ובתשובת בית יעקב סי' קך"ט (ובספרי ישועת יעקב ומשפטי יעקב כתבתי שנעלם מתשובת בית יעקב לשון הרמב"ם פ"ב מ"ה ממרים ולשון הטח"מ בסי' ב' וסוגיא הש"ס דיבמות דף פ"ח ופ"ט יע"ש) ודלא כנראה קצת בתשובת שער אפרים סימן ע"ב דדוקא מידי דשכיח בעינן והוא נגד משמעות האחרונים ובנדון שלפנינו ודאי בדין תורה אין לחייבו בדין זה כי כבר מבואר בש"ס ופוסקין דאין דנין דין מוציא שם רע אלא א"כ שטוען תחתיו זינתה אחר הקידושין וכה"ג עוד הרבה חילוקי דינים אלא שהחכם רוצה לעשות פסק חרוץ משום מגדר מילתא כדי שלא לבייש בנות ישראל בודאי יש רשות בידו לעשות כן וכמ"ש מ"מ צריך לעשות הדבר במתון והכל לשם שמים שלא יבא ח"ו לתרבות רעה ועיין בט"ז בי"ד ריש סי' של"ד ובנה"כ שם) לדחות האבן אחר הנופל לכן צריך מיתון והסכמות גדול בדבר ושלום על דייני ישראל ה"ק יעקב: שאלה קלא *) מהרב המופלא מהר"ר יודא מילר אב"ד דמדינת דייטץ וז"ל: כתב הרמב"ם בפ"א מה' נערה בתולה דין ה' וז"ל היתה אנוסה זו אפי' מחייבי עשה ואפי' שניה הרי זה לא ישאנה עכ"ל וכתב עליו הכ"מ וז"ל ומ"ש רבינו אפי' מחייבי עשה ניחא כדמסקינן פ' אלו נערות אבל שניה קשה כיון דמדאורייתא היא אשה הראויה לו ואפשר כיון מדכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניות או מלאו דלא תסור וכו' א"כ שפיר אתמעיטא מלו תהיה לאשה עכ"ל הכ"מ:

ותמיה נשגבה בעיני לפ"ז מה פריך הש"ס דכתובת דף ל"ה מה עריות ומה שניות לעריות וכו' כיון דמדאורייתא חזיה ליה אמאי אין לו קנס: ולפי דברי הכ"מ לק"מ דהוי כדאורייתא: וכדי לתרץ דברי הרמב"ם אם דעת אדמ"ו ניחא היה נלע"ד ליישב בדרך אחר וכתירץ הש"ס דכתובת דף מ' וניתי עשה ונדחה לא תעשה וכו' ומתרץ הש"ס כיון דאפשר לקיומו לעשה דאי אמרה לא בעינא ליה מי איתא לעשה כלל עכ"ל הלכך פסק הרמב"ם דלא אמרינן לעבור על דברי סופרים כיון דאפשר שתמאן וליתא לעשה כלל עכ"ל ויחוה אדמ"ו בזה דעתו הרמה. *) עיין במשנה למלך בפ"א מהל' נערה בתולה ס"א הקש' זו ובשם מהר"ם:

תשובה הנ' בודאי מה שמקשה על הכ"מ הוא לכאורה קושיא עצומה ובישובו להרמב"ם לא נתקרר' דעתי דמ"מ משמעות הש"ס דדוקא בחייבי עשה אמרינן כן אבל מה שמותר מדאורייתא מנ"ל דלמא בזה לא העמידו דבריהם במקום שיכול לבטל מצוה דאורייתא אף דלפעמים העמידו דבריהם אפי' במקום כרת אין לדמות גזרת חכמים זו לזו ובפרטות לפמ"ש תוספת שם ד"ה ניתי עשה וכו' ומ"מ איצטרך קרא דאי לאו קרא הוי חשבינן ליה דלא אפשר לקיים שניהם דעיקר מצוה זו הוא לישא כי היכא דאמרינן חליצה במקום יבום לאו כלום היא עכ"ל תוספת וא"כ מנ"ל לדחו' בשניה ג"כ כיון דלא יליף מקרא ולע"ד היה נראה לתרץ דברי הרמב"ם כפשוטו דהא שניות שגזרו חכמים כעין דאורייתא תקון ועשויה כערוה גופא דלהכי נקרא שניות לעריות דמה"ט לא מתיבמות כמו חייבי לאווין וחייבי עשה וכדאיתא ביבמות פ"ב דף ד' ע"א במתני' כלל אמרו ביבמה וכו' וכן מוכח שם בגמרא דמקשה אחייבי לאווין וחייבי עשה (כפי מה שפי' תוספ' שם) יבא עשה וידחה את לא תעשה ומוקי הש"ס בכמה גווני ולא מקשה הש"ס קושיא יותר עצומה על שניות מדברי סופרים דקתני' במתני' אמאי דוחה העשה ועל קושיא כזו יהיה ננעלים ונסתרים שערי כמה תירוצים שבש"ס שם אלא ודאי דסובר הש"ס בשניות לא קשה מידי דעשהו חכמים כדאורייתא לענין נשואין במקום שב ואל תעשה ולפעמים העמידו דבריהם במקום כרת: ואע"ג דהרמב"ם פ"ו מ"ה חליצה ויבום דין יוד כולל דין השנייה עם חייבי לאווין ועשה דלא מתייבמת מטעם שמא יבא עליה ביאה שניה היינו משום דודאי לא חמיר דין השניה מחייבי לאווין ועשה שמסתמא לא עשהו לשניה כערוה החמורה ממש דא"כ ג"כ לא היתה חולצת אלא שחכמים עשהו עכ"פ כחייבי לאווין ועשה דחולצת ולא מתייבמת והכל מטעם אחד וא"כ ה"ה באנוסה מהאי טעמא לא ישאנה ויפה פסק הרמב"ם בזה:

ואל תשיבני מהא דמקשה הש"ס בכתוב' דף ל"ה אלא שניות מדברי סופרי' כיון דמדאורייתא חזיה ליה אמאי אין לה קנס ומה קשה הא כעין דאורייתא תקון אי משום הא לא תברא דודאי גזירת חכמים כעין דאורייתא לא הוה רק לענין איסור נישואין משא"כ לענין קנס שלא יהא חוטא נשכר כיון דמדאורייתא חזיא אמאי אין לו קנס וזה ברור: וא"כ יפה פסק הרמב"ם דאנוסה שניה לא ישאנה: ולפי מה שכתבתי גם דברי הכסף משנה אפשר' לתרץ על דרך זה דאע"ג דשניה מצאו חכמים מקום לאסור כדאורייתא מ"מ לענין קנס מקשה הש"ס שפיר מטעם שכתבתי כנ"ל לתרץ וליישב דעת הראשונים אשר מימיהם אנו שותים ועפ"ז מיושבים ג"כ דברי הרמב"ם פ"ג מ"ה עבדים שמתרץ שם ג"כ הכ"מ כמו כאן ע"ש והכל בקנה א' עולה כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קלב עוד מהרב הנ"ל וז"ל ראיתי דבר תימא בכ"מ פ"א מ"ה נערה בתולה דין י"ב על מ"ש הרמב"ם היתה מחייבי עשה או שניה וכיוצא בהם שאיסורה מדברי סופרים בין התרו בו בין לא התרו בו חייב בקנס שאין כאן מלקות וכתב הכ"מ מ"ש הית' מחייבי עשה או שניה וכו' שם ת"ר עריות ושניות לעריות וכו' ופסק רבינו כלשנא בתרא דאמר שניות מחייבי לאווין ומשמע דוקא מחייבי לאווין אבל חייבי עשה לא משום דלשנא בתרא הוא ועוד דאתיא כר' יוחנן דאמר אין לוקה ומשלם אבל חייבי עשה דלית בהו מלקות לא עכ"ל ה"כמ וקשה דאי רמב"ם פסק כלשנא בתרא כר"ש בן מנסיא א"כ אף בלא התרו בו חייבי כריתות אינן משלמין קנס דהא ס"ל אשה הראויה לקיימה בעינן: אבל נ"ל דרבינו פסק משנתינו ריש פ' אלו נערות דאית ליה נערה הנערה מרבה חייב כריתות וחייבי לאווין דמשלמי' קנס היכי דלא אתרו וחייבי עשה ושניו' אף בהתרו ליכא מלקות:

וכי תימא א"כ למה כתב רבינו היתה מחייבי מיתות ב"ד כגון בתו פטורים מן הקנס שנאמר לא יהי' אסון ענוש יענש וכו' תיפוק ליה בלא"ה הוי אשה שאינה ראויה לקיימה: אך זה בלא"ה קשה אמשנתינו למם לי הטעם בבתו מפני שמתחייב בנפשו אלא ודאי משו' טעמא דאינה ראויה לקיימא אינה פטורה רק משום קנס דחמשים כסף אבל בשת ופגם מחייב לפיכך הוצרך הטעם דלא יהיה אסון דפטור אף מבושת ופגם כן היה נ"ל ליישב ולדון לפני אדמ"ו אם דעתו הרמה מסכמת: תשובה הנה ודאי ראשית הדברים בצדק ואמת נאמרים ליישב דעת הרמב"ם דפסק כמשנתינו ודלא כר"ש בן מנסי' ושפתיו ברור מללו וכן מבוא' להדיא מתוך דברי הרמב"ם בפירש המשניות וגם הכ"מ נרא' שכוונתו לזה במ"ש שם וז"ל ועוד דאתיא כר' יוחנן דאמר אינו לוקה ומשלם וכו' ור' יוחנן לפרושי משנתינו קאתיא כמבואר שם בסוגיא פ' אלו נערות יע"ש והוא ברור: אך מ"ש מכ"ת תו וז"ל וכ"ת א"כ למה כתב רבינו וכו' עד אלא ודאי משום טעם דאינ' ראויה אינה פטורה רק משום קנס אבל בשת ופגם מחייב עכ"ד כל דבריו הם דברי תמה דהא להדיא פסק הרמב"ם פ"ב דין יו"ד כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם וכל בת שאין לה קנס כך אין לה בושת ופגם וכ"כ התוספות בפ' אלו נערות דף ל"ח ע"ב ד"ה יש בגר וריש פ' נערה שנתפתתה דאיתקש בושת ופגם לקנס דלמי שזה ניתן זה ניתן ועפ"ז נ"ל ג"כ נסתלק תמיהת הטור א"ה סי' קע"ו בהשגותיו על הרמב"ם בזה יע"ש:

ועיקר הקושיא שמקשה מכ"ת על הרמב"ם ומשנתינו דלמ' איצטריך הטעם דלא יהיה אסון תיפוק ליה בלא"ה הוי אשה שאינה ראויה לקיימה נראה דמעיקרא לא קשה מידי דכיון דמרבינן חייבי לאווין וחייבי כריתות מריבויא דקרא שיש להם קנס כשלא התרו בהם אף שאינם ראוים לקיימם כדאיתא ריש פ' אלו נערות ע"ב א"כ אף חייבי מיתות הייתי מרבה וכמ"ש התוספת שם דמרבינן חייבי לאווין וחייבי כריתות מחד קרא לכן איצטרך לא יהיה אסון למעוטי חייבי מיתות והוא פשוט וברור בדברי הרמב"ם כנ"ל ה"ק יעקב: סליק חלק אבן העזר בעזר אל העוזר חלק חושן המשפט הלכות דיינים שאלה קלג מארץ לועז וז"ל ראובן היה לו דין ודברים עם שמעון וגזרת המלך שחמשה אנשים ישפטו ביניהם ולפי שאחד מהם היה קרוב לראובן ונסתלק מהדין צוה המלך ונתרצו הצדדים שידונו אותם הארבע אנשים הנותרים ונזרקה מפי החבורה אם נחלקו אלו אנשים כגון שלשה מחייבין או מזכים וא' אומר אינו יודע אם צריך להוסיף וכמה יוסיפו ואם יש להביא ראיה לדין זה מהרמב"ם פ"א מ"ה סנהדרין ולמאן מהפוסקים הוי סייעתא סוגיא דסנהדרין פ"א ליהוי כשנים שדנו וכו' עכ"ל השואל: תשובה מתוך תשוקת לשון השואל מבואר שרצונו להשיב לו כהלכה בחכמה ומלאכה ושיהא מים התלמוד מפוסקים ראשונים הקשת דרוכה: אך באשר נגעה בנו יד ה' ונשרפו כל ספרי' הנחמדים מ"מ כדי שלא להשיב ריקם אמרתי להשיב בקצרה ומועט יחזיק המרובה כיד ה' עלי הטובה:

הנה אחר העיון בדברי הרמב"ם פ"א מ"ה סנהדרין שכתב וז"ל ב"ד של שלשה שאמרו שנים זכא' או חייב והשלישי אומר אינו יודע יוסיפו הדיינים שנים נמצא חמשה נושאים ונותנים בדבר וכו' אבל אם אמרו ארבע זכאי או חייב ואחד אומר אינו יודע או שאמרו שלשה זכאי ואחד חייב ואחד אומר אינו יודע בין שהיה זה שאמר אינו יודע בתחלה או אחר הולכין אחר הרוב עכ"ל: והנה צריכין ליתן טעם דמ"ש בבא דרישא מסיפא דהלא גם בשנים אומרים חייב או זכאי ואחד אומר אינו יודע ג"כ איכא רובא ואפ"ה אין הולכין אחר הרוב: ויש לפנינו שני טעמים האחד דדוק' בשלשה א"כ אם אמר אחד מהן אינו יודע הוי כמו שלא ישב בדין ונמצא הדין בשנים ואנן תלתא בעינן דדיני ממונות בשלשה וכן פרש"י בפ' זה בורר דף ך"ט ואף דלדעת הרמב"ם מצטרפין אותו שאמר אינו יודע ואי אמר טעמא שמעינן ליה מ"מ כל כמה דאמר אינו יודע כמאן דליתא דמי אבל לאחר שמוסיפין שנים נמצא שיש כאן חמשה אף אם אמר אחד מהם אינו יודע מ"מ נגמר הדין ע"פ ב"ד שהם שלשה: ועי"ל טעם שני לחלק דדוקא בתלתא כי אמר אחד אינו יודע כיון דמעיקרא אדעתא דתלתא יתיבי וכשאומר אחד מהם אינו יודע נמצא שלא נגמר הדין רק בשנים: משא"כ בחמשה אף שאמר אחד מהם אינו יודע מ"מ מתחלה לא יתיבי רק אדעתא דתלתא והאיכא תלתא: וכ"כ בכסף משנה ספ"ח מ"ה סנהדרין טעם זה ומביא סעד מסוגיא דש"ס דסנהדרין דף ה' דמקשה הש"ס על הא דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין מהא דשנים אומרים זכאי ואחד אומר אינו יודע ואמאי להוי כשנים שדנו ומתרץ הש"ס שאני התם דאדעתא דתלתא יתיבי ע"כ ואפשר שזה כוונת השואל בלשונו שכתב ג"כ למאן מהפוסקים הוי סייעתא סוגיא דסנהדרין וכו' ולעד"נ שאין שום ראיה מסוגיא זו כלל: