שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה קיט, קטע 2

ומה שרוצה להוסיף בנ"ש מה"ב אין זה מוסיף אלא גורע והוא עצמו כתב שם בדף ל"ט ולבי אומר לי שסגי בנוסח קצר שכתב הרי"ו וכן נ"ל עיקר שלא לשנות קבלת הגאונים וכל המשנה ידו על תחתונה וקרוב הדבר דהוי כמשנה ממטבע שטבעו וכו' ואם אפשר לסופר לכוון י"ב שורות ושיהא מעורה הרי מוטב ואם לאו אין קפידא כשם שכנס ברמיזה כך יוציא ברמיזה בעלמא ונוסח גט חרשית כבר כתבנו שאין לשנות מנוסח גט פקחת כנ"ל הק' יעקב: דיני חליצה ויבום שאלה קכדשומרת יבם שמתה והית' לה שטר חליצה מן האחין כנהוג שקבלו עליהם בשבוע' ובחרם ליתן לה חליצ' בחנם והחלוץ הוא רווק ורוצ' לירש הנה בודאי אם הי' לו אש' ודאי שאין לו זכות וטענ' בירושת' כמבואר וערוך הדין לפנינו בש"ע סי' ק"ס וז"ל אבל במקו' ובזמן שכופין לחלוץ א"כ לא הית' ראויה להתייבם ואין הנכסים בחזקת יבם ולכך אם מתה אינה יורשה: אבל בנדון זה שהוא רווק ואין כופין על החליצה כמבואר בש"ע סי' קס"ה ולא מקרי לא היתה ראויה להתייבם מכח השטר חליצה דהלא השומרת יבם היתה יכולה למחול על השטר חליצה על כן ילמדינו הנכסים בחזקת מי: תשובה הנה מלתא דפשיטא ליה למר דאם היה לו כבר אשה דאין לו זכות וטענה בירושתה כמבואר בא"ה סי' ק"ס לדידי ספוקי מספקא ליה מאוד מכמה טעמים: חדא דהא מהרמא"י עצמו בהג"ה אינו מחליט הדין שכתב רק בלשון וי"א וסיים לכך במדינות שכופין לחלוץ אינה יורשה לדעת זה עכ"ל משמע דאין הדבר במוסכם (ועיין בפסקי הוראה להב"ח והש"כ בי"ד) וגם בד"מ כתב וצ"ע בת"ה סי' ר"ך וכוונתו על מ"ש שם בשם תשובת א"ו וז"ל עכשיו שגזר הגאון על שתי נשים ופשטה הגזירה והיה היבם ברצון מייבם אלא שהוא אנוס בתקנתא דרבנן סובר אני שאין לה כתובה עכ"ל הרי להדיא היפך דעה זו:

ועוד כיון דעיקר מטרין של הג"ה זו הוא מתשובת מהרי"ק סי' צ"א ומהרי"ק עצמו שם סיים וזהו שקשה בדיני ממונות להוציא ממון מיד מוחזק רק מאותו ממון שעדיין לא בא ליד בעל לית דין ולית דיין דהיכי דקיימא זוזי תיקום עכ"ל וכ"כ בתשובת שארית יוסף סי' נו"ן שכן דעת מהרי"ק ועל כן פסק שם דהיכי דכופין לחלוץ אם מתה אין להוציא ממון מה שהוא ביד יורשי אשה וגם לא להוצי' מהיבם מה שבידו ומה שהוא ביד שליש יחלוקו: אבל בנכסי מלוג ישתנה הדין דהוי בחזקת יורשי האב כב"ה דאמר כן בנכסים הנכנסים והיוצאי' עכ"ל וכל זה פשוט להמעיין בדבריו ודלא כמו שראיתי בנחלת שבעה בסי' ך"ב סעי' ב' שהבין דהשארית יוסף מיירי במקום שאין כופין לחלוץ אבל במקום שכופין אין היורשים יורשים כלום ולא דק: ותו דמדברי תשובת מהרי"ק עצמו בסי' ק"ב מבואר להיפך כדעת מהרמא"י דלעיל שכתב שם וז"ל אף שכופין לחלוץ וכו' מ"מ היכא שהי' עשירה והיבם טוען שהנכסים הם בחזקתו מכח ירושת אחיו אין בידינו לסלקו מירושת אחיו דממילא נפלה ליה ונהי דלא שבקינן ליה ליבומי משום דחיישינן דלמא לא יכווין לשם מצוה מ"מ אין בידינו להפקיע מירושתו ולכך נהגו לעשות פשרה עכ"ל מהרי"ק: ומטעם זה כתב בתשובת הר"י לוי סי' י"ט דגם למהרי"ק עצמו לא ברירא ליה אף אם הוא נשוי ושלא להוציא מיד יורשי בעל אם הם מוחזקים ושלא החליט הדבר ע"ש: ואין לחלק ולומר דהא דכתב בתשובת מהרי"ק סי' צ"א דאין ליבם שום זכות מיירי בנכסי צאן ברזל דוקא וכו' ושם בתחלת לשונו שכתב וז"ל ומה שפר"ח וחביריו דנכסים בחזקתה דקתני התם היינו נכסי צאן ברזל דהיינו בימיהם וכו' אבל כתובת אשה דלכ"ע בחזקת יורשי בעל אליבא דב"ה ולא פליגי בזה רש"י ור"ת גם מהרי"ק מודה דנשאר בחזקת יורשי בעל אף בזמן הזה ובסי' ק"ב מיירי בכתובת אשה ולא בנכסי צאן ברזל:

זה אינו דהא מדברי סמ"ג שהביא מהרי"ק ראי' לדבריו בסי' צ"א מבואר דכתובה ונצ"ב בהא חדא מילתא היא: וגם בתשובת מהרי"ק סי' ק"ב משמע דאין חילוק וכן משמע שם בתשובת שארית יוסף דאין חילוק רק לענין נכסי מלוג ע"ש ובאמת היה נ"ל ליישב דברי מהרי"ק בדרך הנכון דדוקא אם האשה לפנינו וכנדון דתשובת מהרי"ק סי' ק"ב והוא צועק ורוצה לזכות בירושיו אחיו ורוצה לייבם אע"ג דאנן לא שבקינן ליה לייבם משום דחיישינן וכו' מ"מ אין בידינו להפקיע מירושתה כיון שהוא עומד כאן ורוצה לייבם ולכן כתב שנהגו לעשות פשרה אבל היכא דכבר מתה שכבר נסתלק הזיקה אך שמספק אמרינן שיש ליבם איזה זכות לכן פסק דהיכי דקיימא זוזי תיקום וכחילוק זו כתב בהג"ה אשרי דכתובות דף קל"ב ע"א וז"ל מיהו כל זמן שלא חלצה משמע לישנא דר"י אין לה כתובה ואם מתה יש לה כתובה ליורשיה עכ"ל הרי דיש לחלק בין בחיים ובין לאחר מיתה ויש להביא קצת ראיה לחילוק זה מסוגיא דש"ס דיבמות דף י"ח ע"ב דלאחר מיתה פקעה זיקה ואע"ג דמסיק הש"ס שם דזיקה בכדי לא פקעה היינו דוקא לענין אסור: אכן אפשר דלענין ממונא שאני ולפי חילוק זה אפשר לומר דמהרא"י בת"ה סי' ר"ך ג"כ מודה היכא דמתה דאין ליבם שום זכות בנכסיה וכדעת מהרי"ק בסי' צ"א ואין שום פלוגתא ביניהם כלל אכן דעת הרב מהרמא"י בד"מ שכתב שצ"ע בת"ה סי' ר"ך לא משמע כן ועוד דאף אם נאמר שכן דעת מהרי"ק מ"מ הא מהרי"ק עצמו בסי' צ"א אינו מחליט הדבר וכמ"ש מהר"י לוי ושארית יוסף ואולי גם דעת הרב כן הוא אף שכתב בסתם מ"מ כתב הדבר בלשון י"א וכו' לדעה זו להראות שמסתפק בדבר וא"כ הדין כמו בכל ספיק' דדינא דאין מוציאין מיד מוחזק ומה שביד שליש יחלוקו וכפסק שארית יוסף ועיין בתשובת מ"ב סי' י"א ובדרכי הורא' להב"ח ובח"מ סי' ך"ה וקל"ט:

ואף את"ל שדעת הרב להחליט הדבר לפסק גמור דהיכי דכופין לחלוץ שאין ליבם שום זכות בנכסים מ"מ מי יימר שדעת הרב שכופין לחלוץ כה"ג אף למי שיש לו אשה וכן נרא' משמעות לשון הגהות מהרמא"י בסימן קס"ה סעי' א' בהג"ה דאין כופין שכתב מתחלה דאין כופין לחלוץ אא"כ אותן שכופין להוציא גבי בעל המבוארים בסי' קנ"ד: וי"א דאם יש לו אשה אחרת דכופין אותו ומנדין אותו עד שיחלוץ וי"א אפי' בלא אשה אחרת אם אינם מכווני' לשם מצוה כופין אותו לחלוץ והמנהג כסברא ראשונ' שאין כופין לחלוץ אלא מפשרין ביניהם כפי תקנת הקהלות וכל זה כשהוא אומר שרוצה להתייבם דאפשר להתייבם דאין חשש איסור ביבמה עכ"ל הרי להדיא דתופס סברא ראשונ' לעיקר משמע דאין כופי' בנשוי אשה כבר אא"כ היא עליו באיסור כאותן שכופי' להוציא גבי בעל כמבוארי' הדיני' בסי' קנ"ד ואף את"ל דדע' רמ"א דכופי' על החליצ' היכ' שיש לו אשה משו' איסו' וחר' רגמ"ה כמשמעו' דבריו בסי' א' מ"מ הא דעת כמה גדולי פוסקים ראשונים ואחרונים דביבמה לא החרים וא"כ מידי ספיקא לא נפקא וכדעת השארית יוסף: והנה באמת הי' נראה להראות פנים להיפך ולומר דאף במקום שאין כופין לחלוץ ג"כ אין לו זכות בירושתה דהא עיקר הטעם דיש ליבם זכות בנכסים לפי שכל זמן שלא חלץ לה עדיין לא זכתה בנכסים וכמ"ש התוספ' פ' החולץ ועל זה בנה עיקר היסוד בתשוב' מהרי"ק שם בסי' צ"א וא"כ כיון שפסק הרב מהר"מ אי' בסי' קס"ה סעי' ג' כתשובת מהרד"ך דלמ"ד מצות חליצה קודמת אע"פ שאין כופין לחלוץ צריך ליתן לה כתובתה מיד שהרי דינה כחלוצה וא"כ כיון שיש לה זכות לגבות כתובתה משום שהוה כחלוצה א"כ אין היבם יורשה:

אך יש לחלק ותו דבתשובת מהר"ל חביב סי' ל"ו האריך מאוד להוכיח דאף למ"ד מצות חליצה קודם מ"מ אין האשה גובה כתובתה עד שתחלוץ אך לא רציתי להאריך עוד בזה כיון שלא לענין זה נשאלה השאלה גם תשוב' מהרד"ך אינו תחת ידי לע"ע איבר' לענין נדון דידן שקבל עליו באל' ובשבוע' לחלוץ ויש עליו שטר חליצה פשיטא ופשיטא דלית דין צריך בשש שאין ליבם שום זכות בנכסים דאף לפי מה שכתוב לעיל בשם מהרא"י בת"ה ס"י ר"ך ומהרי"ק בסי' ך"ב דכיון שהוא אנוס בתקנת' דרבנן יוכל היבם לומר כיון שאני חפץ לייבם על כן אין לסלק מירושתו וא"כ בנדון דידן שסלק עצמו מרצונו שוב אין לו טענה כלל: ואף שראיתי בב"ח בא"ה סי' קס"ה סעי' ב' שכתב וז"ל מ"מ אין לכוף כלל לחלוץ אפי' בידוע שאינו מכוין לשם מצוה דדלמא הלכה כרבנן דיבום קודם ואע"פ שנתקשר בק"ס וחרם קודם החופה לחלוץ לה בחנם ובשעת חליצה אינו רוצה לחלוץ אין כופין אותו לחלוץ משום דאם מצות יבום קודם ה"ל מתנה על מה שכתב בתורה ויכול לחזור בו עכ"ל: הנה לא ירדתי לסוף דעתו כלל דמהיכי תיתי יהי' זה כמתנ' על מה שכתב בתורה דאף אם מצות יבום קודם מ"מ הא בדידיה תלא רחמנא אי חפץ יבום אי חפץ חלוץ וכדאיתא להדיא בש"ס פ' החולץ והוא מוסכם מכל הפוסקים ומה"ט פסק הרא"ש בתשובה כלל י"א דהנשבע לחלוץ חלה השבועה וכ"פ להדיא בש"ע בי"ד סי' רל"ט וכן מבואר בתשובת הריב"ש סי' קנ"ט רק הנשבע שלא לחלוץ ולא לייבם אז אין השבועה חלה כמבואר שם: ויותר תמוה דהב"ח עצמו בי"ד סי' רל"ז העתיק תשובה זו דהריב"ש וסיים וכל דבריו שם נכונים להמבין וכאן פסק להיפך: גם בנחלת שבעה סי' ך"ח האריך מתחלה לתפוס דברי הב"ח לעיקר אך לבסוף כתב שמצא בתשובת האחרונים דחלה השבועה:

ונעלם ממנו סוגיא דש"ס ופוסקים ראשונים ופסק הש"ע דפסק להדיא דחלה השבועה והוא פשוט (גם בלא"ה יש קצת צד לומר דכה"ג אפי' הוי מתנה על מ"ש בתורה אפ"ה בדבר שבממון תנאי קיים) שמיד שקנו מידו וקיבל על עצמו בחרם או בשבועה לחלוץ שוב אין לו שום זכות בעולם בנכסי אחיו: ומה שכתבת שהשומרת יבם יכולה למחול על השטר חליצה מ"מ כיון שלא שמענו שמחלה מהיכי תיתי שתמחול כיון שאין מיבמים בז"ה ובלא"ה מחילה טענה גרוע היא כדאיתא בח"מ סי' ע' סעי' א' בהג"ה ועיין בסי' פ"ב סעי' י"א ועוד דאף אם מחלה בפי' אפשר דלא מהני כיון שעדיין שטר חליצתה בידה וכמ"ש הסמ"ע בח"מ סי' י"ב ס"ק ך"ח ואף להחולקים שם מ"מ היינו דוקא היכא שידעינן שמחל אבל מן הסתם אמרינן שלא מחל כיון ששטרו בידו כי כן הוכחתי בראיות ברורות בתשובה אחת השייכה לח"מ לכן נ"ל פשוט דהיא כבר זכתה בנכסים משעת מיתת בעלה ויורשיה יורשים הכל כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קכה על אודות אלמנה אחת שהיתה זקוקה לחליצה לבחור אחד אחי הבעל שנסע לארץ מרחק ללמוד שם ובאו שני עדים והעידו לפני ב"ד שזה הבחור מת שהכירו אותו בטוב והעידו על פי כל פרטי הדינים המבוארים בת"ה סי' י"ז וקנ"א והלכה אותה אלמנה ונשאת לאיש ויהי כאשר ארכה הימים קול ענות אנחנו שומעין שאותו אח עדיין חי הוא ולומד בק"ק מהאלוב והן באו משם כמה אנשים שידעו ומכירין אותו והעידו כן גם באו כתבים מיבם עצמו והעידו ג"כ על חתימתו וכתיבתו כל הקהל והב"ד והעידו שעדיין הוא חי: וזאת האשה ובעלה אין רצונם לפרוש זה מזו באמרו שכבר התירהו על פי שנים ראשונים שהעידו שמת החלוץ א"כ לא תצא מהיתרא ראשון דתרי כמאה ודלמא אין זה החלוץ ואחר הוא ורבים נבוכים בדין זה על כן ילמדינו רבינו דעתו הרמה כדי לידע אם נקבל שכר על הפרישה פרושי נקפי או לא:

תשובה לפום ריהטא דמילתא היה נראה דהדין עם האשה ובעלה דלא תצא מהיתרא ראשון כיון שכבר נשאת על פי שנים ותרי כמאה וכדאיתא פ"ק דמכות דף ה' ע"ב במתני' להקיש שלשה לשנים אף שנים יזומו את הג' אפי' מאה יע"ש וה"ה לענין הכחשה: ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דזה דוקא לענין הזמה אתמר דעד זומם חידוש הוא: משא"כ לענין הכחשה אזלינן בתר רוב דעות זה אינו דהרי להדיא כתב הרמב"ם פי"ח מ"ה עדות דין ג' וז"ל וכן בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אין הולכין אחר הרוב עכ"ל: ונלע"ד שיצא כן להרמב"ם מה דאיתא בפ' המרובה דף ע"ג ע"ב אמר רבא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה הרי דאין לחלק בין הכחשה להזמה וכן מבואר בש"ס דכתובת דף י"ט וך' יע"ש וא"כ בנדון דידן אמרינן דלא תצא מהיתרא ראשון כיון שכבר נשאת ע"פ שנים אף דמאה מכחישין תרי כמאה: ואל תשיבני על עיקר דין זה דהרמב"ם מהא דאיתא שם בגמרא דב"ק דף ע"ד ע"ב אמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין ומקשה אמאי לוקים תרי ותרי נינהו מדקדוק הל' תרי ותרי נינהו משמע לכאורה דדוקא בתרי ותרי אמרינן דאינם עולין להכחישן זו את זו משא"כ הרבה עדים יכולין להכחיש את השנים וכה"ג יש לדקדק ג"כ בש"ס דכתובת דף י"ט ע"ב ודף ך"ב ע"ב ובש"ס דקדושין דף ס"ו גבי ינאי המלך וכה"ג דוכתא טובא: אי משום הא לא תברא דהא דנקט תרי למעוטי אחד דיכול להתכחש מן השנים:

והוכחא ברורה לזה מה דאיתא בסנהדרין פ' זה בורר דף ך"ו ע"א ובמרובה דף ע"ב ע"ב עד זומם חידוש הוא דהא תרי ותרי נינהו מה חזית דציית להני ציית להני הרי דאף גבי הזמה נקט הש"ס תרי ותרי נינהו אף דהתם ודאי תרי כמאה וכדאית' במתני' דמכות אלא ודאי דתרי ותרי דנקט הש"ס לאו דוקא דתרי כמאה ולא אתי לאפוקי רק עדות מיוחדת אחד רואה מחלון זה וא' מחלון זה וכמ"ש התוספת שם במרובה ד"ה דאסהידו בי תרי בחד ע"ש ומסוגיא זו דמרובה דף ע"ד עצמו יש להוכיח כן דמוקי הש"ס בבא הרוג ברגליו ולא קאי מתרץ דהא דאר"א עדי' שהוכחשו בנפש לוקין מיירי בהוכחשו מפי הרב' עדים אלא ודאי עיקר כדעת הרמב"ם דאף לענין הכחשה תרי כמאה וכן מצאתי להדיא בתוספת פ' האשה שנתארמלה דף ך"ב ע"א ד"ה תרי ותרי נינהו וכו' וז"ל וזהו תימא איך יתברר הדבר לעולם כיון שאלו נשים אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכולין להכחישן דתרי כמאה עד כאן לשונו וכ"כ שם בפסקי תוספת להלכה וזה לשונו שנים שאמרו על אדם שפסול הוא אין כל העולם יכולין להכחישן כל זה הי' נ"ל לפוס ריהטא דעיונ' איבר' כד מעיינן שפיר נראה דאין להכחיש הידוע ואין החי יוכל להכחיש את החי לו' שהוא מת וכיון שהחולץ עצמו עדיין חי וכתב בכתב ידוע וניכר לכל וגם בני הק"ק מעידין עליו שזה הוא אף ששנים אמרו תחלה שמת לא מהני כי בודאי סהדי שקרי נינהו וכמו דאמרינן המפורסמת א"צ ראי' ה"ה ג"כ לא מהני ראיה נגד המפורסמת וכן מצאתי ראיתי ראיה ברורה לזה מדברי תוספ' עצמם ביבמות פ' האשה רבה דף פ"א ע"א ד"ה אתא גברא וקאי וכו' וא"ת כיון דאיכא תרי דאמרי מת אפי' איכא מאה דאמרי שזהו חי מה בכך הא תרי כק' דמי וי"ל דלגבי דבר הנרא' וידוע לכל לא היה אומר רב אבל בשני עדים לא תצא עכ"ל וכ"כ שם בפסקי תוספת וז"ל שנים אומרים מת וכל העולם אומרים שהוא חי פשיטא דתצא עכ"ל הרי להדיא ממש כנדון שלפנינו וזהו מוכח ג"כ בש"ס דמרובה בהא דמתרץ בבא הרוג ברגליו לכן בנדון דידן אין להכחיש הידוע וחייב להוציא ע"ש והייתם נקיים מה' ומישראל כנ"ל ה"ק יעקב: