שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה י"ג

שאלה י"ג מעשה אשר לא יעשה עוד כזאת בישראל באשה מעוברת שנהרגה בר מינן שהתיזו רשאה בסייף ביום השבת וראינו ולדה מפרכס בה ובא אחד וחתך את בטנה ביום השבת כדי להציל הולד חי ואחר שחתך נמצא הולד מת ושאל השואל אי צריך זה שמחתך כפרה על חילול שבת שעשה בשוגג או לא:

תשובה שאל השואל סתום קצת וכדי לברר הדין בכל הצדדים הוצרכתי להעתיק סוגיא דש"ס דעירוכין דף ז' ע"א א"ר יהודא אמר שמואל האשה היוצאת ליהרג מכין אותה נגד בית הריון כדי שימות הולד תחלה כדי שלא תבא לידי ניוול למימרא דהיא קדמה ומתה ברישא והא קי"ל דוולד מיית ברישא דתנן תינוק בן יומו נוחל ומנחיל אמר רב ששת נוחל בנכסי אם להנחיל אחין מן האב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב ומשני הני מילי גבי מתה איידי דולד זוטא חיותא עיילא טיפתא דמלאך המות ומחתך להו לסימנים אבל נהרגה היא מתה ברישא אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד ע"כ פשיטא מה קעביד מחתך בבשר הוא אמר רבה לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבי' ומאי קמ"ל דמספיקא מחללין שבתא כו' ופרש"י ומקרעין את כריסה דזימנן דמקרי דהיא מייתא ברישא עכ"ל נראה דכונת רש"י בזה כי היכי דלא תקשה דהא קאמר הש"ס תחלה דהוה מייתא ברישא על כן פרשי' דאפ"ה מחללינן עליה השבת בפקוח נפש משום דזמנין דמקרי דהיא מייתא ברישא ומ"מ נראה דגם רש"י מודה דדוקא ביושבת על המשבר שכבר נעקר הולד דזמנין דמקרי דהיא מיית ברישא אבל בלא נעקר הולד ממנה ודאי הולד מיית ברישא מטיפה דמלאך המות וכמבואר להדיא מדקדוק לשון הש"ס דאמר רבא אמר שמואל האשה שיושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין וכו' ולא קאמר סתם אשה מעוברת שמתה אלא דוקא כשישבה על המשבר שכבר נעקר הולד ממנה אפשר דהיא מייתא ברישא משא"כ בלא נעקר הולד ממנה ודאי הולד מיית ברישא וכמ"ש התוספות בב"ב דף קמ"ב ע"ב ובנדה דף מ"ד ע"ב והרמב"ם בפ"ב מה' שבת והטור בס' ש"ל שכתבו ג"כ יושבת על המשבר משמע דדוקא קאמר ביושבת על המשבר כיון דנעקר לצאת כל זה נ"ל ברור ואין כאן מחלוקת בין רש"י והתוספ' ושאר פוסקים וכ"כ הסמ"ע בח"מ סי' רע"ו ס"ק ז' והוא ג"כ דעת מהר"א שטיין ודלא כמגן אברהם בא"ח סי' ש"ל ס"ק יו"ד שהשיג על הסמ"ע בזה ועושה מחלוקת בין הפוסקים בזה מדסתם הרמב"ם והמחבר ע"ש:

ובאמת אין כאן סתימה כלל בדבריהם כיון שנקטו לשון הש"ס יושבת על המשבר משמע דוקא קתני ובנהרג' בכל ענין היא מיית ברישא כאשר היא פשוט שם בש"ס דעירוכין ובתוספות שם בב"ב ובנדה ושאר פוסקים וא"כ פשוט דמותר לחלל שבת בשביל הולד בנדון שלפנינו ואף לפי מה דאיתא באו"ה כלל נ"ט דין י"א וז"ל אך אין נוהגין עתה לקרוע כרס אשה שמתה על המשבר להוציא הולד דרך דופן שמא ימצא חי אפילו בחול ושמא הטעם שאין אנו בקיאין עתה כל כך להכיר מיתת האם בעוד שהולד יכול לחיות דשמא מעולפת היא עכ"ל כ"פ רמ"א בא"ח סי' ש"ל סעי' ה' בהג"ה מ"מ בנדון שלפנינו ודאי ליכא חששא זו כיון דפסקה לראשה ודאי כבר מתה ואין צורך לבקיאות בזה וכי פסיק ראשה ולא ימות א"כ פשוט דמותר לחלל שבת משום תקנת הולד ואף שבתשובת הגאונים סי' רמ"ח כתב וז"ל שאלה אשה שמתה על המשבר והולד מפרכס במיעיה מי קרעינן לכריסה לאפוקי את הולד או לא תשובה לא קרעינן לה אלא משהינן לה ומחתינן אבנא אכריסה עד דימות הולד וקברינן לה עכ"ד תשובת הגאוני' הרי להדיא דלדעת הגאונים אפי' בחול אין לעשות כן וכ"ש בשבת אך באמת דברי הגאונים אלו לכאורה תמוהים מאוד שהם נגד סוגיא דש"ס להדיא בדבר שאין כאן מחלוקת כלל והוא מוסכם מכל הפוסקים להלכה פסוקה איברא ראיתי בכנסת הגדול' לא"ח סי' ש"ל שמתמיה ג"כ על תשובת הגאונים וכתב לתרץ וז"ל ואולי נדון הגאונים ז"ל שאני שהולד היה מפרכס שזה סימן שכבר היה גוסס ודוחק וצ"ע עכ"ל הנה בעל כנסת הגדולה ניצל מן הדוב ופגע בו ארי דמשמע מדבריו דלכך לא מחללינן שבת לפי שהיה גוסס ופשוט הוא בעיניו שלא מחללינן שבת אגוסס ונ"ל דטעמו דרוב גוססין למיתה ובאמת לע"ד הדין ברור להיפך דהא הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר אך לאחר שלשת ימים אמרינן דודאי כבר מת כדאיתא בי"ד סי' של"ט סעי' ב' וזה נתעלם לבעל תשובת חות יאיר בסי' ר"א ע"ש ודוק) ואף שאין למידין מן הכללות וכ"ש במקום שלא נאמר בו חוץ מ"מ ודאי דבפקוח נפש חיישינן לחיי השעה וספק נפשות אפי' כמה ספיקו' להקל וראיה ברורה לזה מהא דאיתי ביומא דף פ"ה ע"א מצאו חי פשיטא לא צריכא דאפי' לחיי שעה הרי דאפילו היכא דודאי מת אפ"ה חוששין בפקוח נפש לחיי שעה אע"ג דבשאר דברים אין חוששין לחיי שעה וכדאיתא בפ' אין מעמידין דף ך"ו ע"ב וע"ש בתוספות ד"ה לחיי שעה ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דגוסס שאני דכבר התחיל בו קצת סימני מיתה ורוב גוססין למיתה דאין כאן חיי שעה ג"כ כיון שיש בו סימני מות זה אינו חדא דהא להדיא כתב האו"ה כלל נ"ט דין ל"ח וז"ל כתב בסמ"ג וסמ"ק מצאוהו חי אע"פ שנתרוצץ מוחו ואינו יכול לחיות כי אם מעט מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה כדאמר במסכת שמחות המעצים עיניו הרי זה שופך דמים עכ"ל והתם ריש מסכת שמחות נשנה משנה זו אגוסס הרי דמדמה גוסס כהא דחוששין לחיי שעה וכ"כ התוספ' להדיא בנדה דף מ"ד ע"ב ד"ה איהו וכו' דרוב גוססין למיתה ומחללין עליו את השבת כדאמרינן פ' בתרא דיומ' דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב עכ"ל ברם ראיתי בתשובת בית יעקב סי' נ"ט שפסק להיפך דאין מחללין את השבת על הגוסס שלא כדעת התו' וכתב שדברי התוספות צריכין ביאור דהא מסיק התם בש"ס דיומא דפירשו לחצר אחרת אין מפקחין דאזלינן בתר רוב וכ"פ הרמב"ם והטור סי' שך"ט סעי' ב' ע"ש דבריו באורך ולע"ד עיקר כדעת התוספ' ומה שדחה דברי התו' מהאי סוגי' דיומא אין זו סתירה דמ"מ מצינו דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב כמו בשא' דברי' דהרי בשאר דברי' כשפירש א' מהם אזלינן בתר רוב' ובפקוח נפש לא אזלינן בתר רובא אלא כשפירשו כולם א"כ אף דבשאר דברי' אמרינן רוב גוססין למיתה מ"מ אין הולכין בזה להחמיר בפקוח נפש ומה"ט אזלינן להקל בפקוח נפש אפילו בכמה ספיקות וספק ספיקא ובכל איסורי' אזלינן בספק ספיקא להקל משום דעדיף מרובא דהיתרא וכמ"ש האו"ה כלל ך"ו סוף דין ד' ע"ש אלא ודאי דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב כמו בשא' איסורים ומה"ט כתב רש"י דביולד' שמת' מקרעין את כריסה משום דזימנן דמקרי דהיא מייתא בריש' ואין הולכין אחר הרוב וכ"כ הרמ"א בתשובה סי' מ"ו אע"ג דבפרשו כולן הולכין אחר הרוב מ"מ אין לדמות גזירות חכמי' זו לזו ועוד דאף אי נימא דאין הולכין בתר רובא מ"מ חיישינן לחיי שעה ובודאי נעלם ממנו דברי הפוסקים והאו"ה שכתבתי לעיל:

וכה"ג מבואר בש"ס דשבועות דף ל"ג ע"א מהו דתימא רוב גוססין למיתה קמ"ל השתא מיהא לא שכיב: ומ"ש שם הבית יעקב עוד וז"ל דאסור לעכב יציאת נפש אף שבקי לעשות רפואה לחיי שעה עכ"ל דבריו אינם מובנים דודאי לעכב יציאת נפש לעשות מי שאינו בקי ברפואה אסור לעשות אבל מי שבקי ברפואה למנוע ממנו הגסיסה לפי שעה (או למנוע ממנו הגרם מיתה כגון לפקח עליו את הגל לחיי שעה ודאי דמותר לחלל עליו את השבת כדאיתא בסוף יומא) פשיטא דמותר לעשותו וכדאיתא בפ"ק דע"ז דף י"ב ע"ב האי מאן דבלע זיבורא מחיי' לא חיי מיהו לישקייהו רביעתא דחלא שמזג אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה ע"כ וא"כ כיון דמותר לעשותו ודאי מחללין שבת משום פקוח נפש לחיי שעה והוא ברור: ומעתה אי אפשר ליישב דברי תשובת הגאונים כדעת בעל כנסת הגדולה ואין לדחוק ולומר דדעת בעל כנסת הגדולה לחלק ולומר דאף בשאר גוססין מחללין עליהם שבת מ"מ בולד זה שאני דלא היה לה מעולם חזקת חיות וכה"ג מחלק הש"ס שם בעירוכין יע"ש זה אינו כיון שהי' מפרכס בה אף דהוי כזנב הלטאה מ"מ הרי חזקת חיותא לפנינו וק"ל אך כדי שלא להשוות דברי הגאונים לטועה נגד סוגיא דש"ס והלכה פסוקה צ"ל דדעת הגאונים ג"כ כדעת או"ה שכתבתי משום דאין אנו בקיאין להכיר מיתת האם וכמו שהחמיר רמ"א בהג"ה: וזכינו לדין בנדון שלפנינו דאין לספק כלל במיתת האם שמתה בודאי בפסק ראשה פשוט שיפה עשה זה המחתך שחלל השבת כדי להציל את הולד:

ומה ששאל השואל אי צריך כפרה אין זו צריך לפנים כיון שהוא עשה כן כדי להציל אע"פ שלא הציל מה בכך כיון דכונתו לשמים ואיהו דידי' עביד ואם אתה מצריכו כפר' נמצא אתה מכשילו לעתיד לבא בפקוח נפש ואף שהדבר זו אין צריך ראיה מ"מ לא אמנע מלהביא ראיה ברורה לדבר מהא דאיתא במנחות פ' ר' ישמעאל דף ס"ד אמדוהו הרופאי' שצריך לגרוגרת א' ורצו י' בני אדם והביאו לו י' גרוגרת בבת א' פטורין ואפי' בזה אחר זה ואפי' קדם והבריא בראשונה ופרש"י משום דהזריז לחולה ה"ז משובח הרי הלכה פסוקה וערוכה דכל כה"ג פטור ומותר לכתחלה וכן הרמב"ם והטור סי' שך"ח לכן המחתך זה זכור לטוב שעשה כהלכה זריז ונשכר שכרו לרב טוב הצפון כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה יד בדבר שהלכו שני יהודים בע"ש ויהי כאשר הלכו יחד ובאו עליהם שודדים והרגו א' מהם וזרקו לתוך המים ואחד מהם נמלט נגוע ומוכה מכל צד ובדרך נחלש מאוד והביאו אותו לתוך העיר ביום השבת קודש ונסתכן מאוד עד שקרוב למות אי מותר לב"ד להזדקק אצלו ביום השבת לשמוע ממיתת השני שנהרג ונזרק לתוך המים כדי שלא לישב אשתו עגונה או צריכין להמתין עד מוצאי שבת:

תשובה גרסי' בביצה דף ל"ו ע"ב ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין וכו' ומקשה הש"ס ולא דנין והא מצוה קעביד לא צריכא דאיכא דעדיף מיני' ולא מקדשין והא מצוה קעביד לא צריכא דאית לי' אשה ובני' והנה בודאי לפי פי' ר"ת והרמב"ם בפי' המשניות שם והגה"ת אשרי מא"ז פ"ד דסנהדרין דכל היכא דמצוה קעביד מותר לדון ולקדש ולא דנין היכא דאיכא דעדיף מיני' אבל היכא דליכא דעדיף מיני' מותר לדון ומבואר בר"פ ראוהו ב"ד דקבלת עדות כתחל' דין הוא וא"כ לדעתייהו ודאי דמותר לקבל עדות כזו (ובפרט בעדות עגונה דדעת הרבה פוסקים דאין צריך ב"ד לקבלת עדו' לענין עגונה ועיין בש"ע סי' י"ז וחלקת מחוקק שם בתשוב' ס"ח ע"ש וע"ש בבי' שמואל אך דעת רש"י ושאר גדולי פוסקים דאע"ג דליכא דעדיף מיניה והוא במקום מצוה אפ"ה אין דנין ואין מקדשין בשבת וא"כ ה"ה לענין קבלת עדות אכן הרב בהג"ה ש"ע בא"ח סי' של"ט סעי' ד' בהג"ה ובתשובת רמ"א סי' קך"ה דסומכין על דעת ר"ת בשעת הדחק ומותר לקדש בשבת וכיון דהני תרתי גבי הדדי תניין בהאי מתניתן מהדדי ילפי מכ"ש שאין לך שעת הדחק גדול מזה כי הרבה חששו חכמים לתקנת עגונת ודאי דמותר לקבל העדו' בשבת ואין להמתין עד מוצאי שבת כיון שהו' מסוכן למות ומה"ט מבואר בש"ס דיבמו' דף קך"ב ע"א מעשה באח' שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו וכו' ומקשה הש"ס ודלמא צרה הוא תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ופרש"י והכא נמי כשעת הסכנה דמיא שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה ע"כ וא"כ גם בנדון דידן אי נמתין עד מוצאי שבת אולי ימות ולא תמצ' אחר ותשב עגונה ובש"ס דר"ה פ"א דף ך"א מבואר שמחללין את השבת על העדים בקידוש חדש משום תקנת המועדי' אף כאן משום תקנת עגונה יש להתיר אף דיש לחלק דהתם יליף מקרא כדאיתא שם מ"מ התם באיסור חלול דאוריית' קאמר להכי אצטריך קרא משא"כ הא דאין דנין הוא רק גזירה וחששא דרבנן שמא יכתוב על כן במקום דחק גדול כזה ומצוה ודאי דהתירו כמו שכתבנו ומ"מ נראה לכאורה שלא ישבו במקום קבוע למושב הדיינים לקבל עדות כזו וכדאיתא בסנהדרין פ' הנחנקין דף פ"ח ע"ב באין ללשכת הגזית ובשבתות וי"ט יושבין בחיל ופרש"י הטעם לחד לשנא שלא יהא נראין כיושבין בדין שבלשכת הגזית היו דנין וזה עיקר ע"כ ומסוגיא זו כתב המ"א בא"ח סי' של"ט ס"ק ג' וז"ל ונ"ל דמה"ט אסור לקבוע מקום לחליצה בשבת ועיין בא"ע בפי' סדר חליצה סעי' ז' שנדחק בדבר עכ"ל ול"נ דאי משום הא לא אריא דהתם קאי על סנהדרין שדנין דיני נפשות שאסור משום עינוי דין וכדאיתא בסנהדרין דף ל"ה ע"א על כן גזרינן שלא יהא נרא' כדנין בשבת משא"כ לדידן שדנין רק דיני ממונות ואין חשש רק גזירה בעלמא שמא יכתוב לא גזרינן כולי האי שלא ישיבו במקום הקבוע למושב ב"ד ואין לפקפק בגזירה חדשה זו והאומר מתיר ואם יאמר האומר למה נצרך לקבל העדות בב"ד הלא משיאן ע"פ עד מפי עד וא"כ יוכל לשמוע אחד ממנו עדות בשבת זה אינו דיותר טוב לכתחלה לשמוע הב"ד עצמו ממנו כי בקל יוכלו לבא לידי ביטול עדותו אם שמע ממנו ע"י עד משא"כ כשמוע הב"ד עצמו ידקדקו בדבר כדי שיהא בעדותו כדאי להתירה וגדולה מזו כתב הרא"ש ריש פ"ק דכתובת והובא בטא"ח סי' ס"ד וז"ל ומה שנהגו האידנא לכנוס בששי היינו משום דאף בכל שבוע אין לנו בתי דינים קבועים ומי שיש לו עסק מכניף שלשה ומסדר טענותיו בפניהם וזה יכול לעשות אפי' בשבת עכ"ל וכן משמעות הר"ן ואף שהש"ג פ' זה בורר חולק כבר השיג עליו הכ"ג בח"מ סי' ה' בהגהותיו לטור אות א' ובנדון כזה לית מאן דחולק לכן נ"ל פשוט דהיתר פשוט הוא לקבל עדותו ואל יתעצלו בדב' כמו שאין להתעצל בפקוח נפש ומהני טעמי שכתבתי הוריתי ג"כ באחד שהיה רוצה לברוח ולעגן את אשתו לחבשו ביו' השבת אף שלא נעל' ממנו מ"ש הב"י בא"ח ס"ס רס"ג וז"ל שאלה לרב שרירא גאון מי שעבר עבירה בשבת או בחול ולא נזכר אלא בשבת ומתיראין שלא יברח למוצאי שבת יכניסו לבית הסוהר או ילקוהו בשב' והשיב אין מלקין ואין מכניסין לבית הסוהר בי"ט וכ"ש בשבת דהני מילי דינא אינן ואין דנין בי"ט ושבת ואם ברח אין עלינו כלום עכ"ל והובא ג"כ בש"ע סי' של"ט סעי' ד' לפסק הלכה מ"מ כיון שכבר כתבתי דמשום עגונא מותר לדון בשבת היכי דהוי כשעת הסכנה וזו ג"כ כשעת הסכנה דמיא מלבד שעיקר תשובה זו דרב שרירא לא בריר' כל כך דאף שאין עונשין שום עונש בשב' וי"ט מדאוריית' וכמ"ש הרמ"בם פכ"ד מה' שבת ע"ש ובתשו' אמונת שמואל סי"ד מ"מ הא מצינו להדי' בקרא פ' שלח לך ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים ויניחו אותו במשמר ודרשינן בגמרא דסנהדרין דף מ"א המוצאים אותו מקושש שהתרו בו ועדיין הוא מקושש משמע פשטא דקרא שהניחו אותו מיד במשמר אף ביום השבת כיון שעכ"פ אין עונשין אותו רק לחבשו ולענשו אחר השבת ומה שכתב דהוי דינא ואין דנין בי"ט ושבת הא עיקר דינא דאסור בשבת וי"ט הוא רק גזירת חכמים שמא יכתוב פסק דין וזה אפשר לא שייך בחבישה בעלמא עד שיצא דינו אחר שבת וכן ראיתי שהאריך מחותני המפורסם מהר"ר דוד אפנהיים בתשובה בספרו נשאל דוד יע"ד אך מי ימלא לבו לחלוק על דברי הגאון בלי כאיה ברורה ואין משיבין את הארי וכו' אך במקום צורך כי האי ודאי אף הגאון מוד' כנ"ל ה"ק יעקב: