שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה פט

שאלה פט ברעש מלחמה שהיו במדינתינו מקרוב וחפץ ה' בידינו הצליח שהצליח עם הקיר"ה והכה מכה רב בשונאיה' ממש עד בלתי השאיר להם שריד ואח"כ כאשר שקטה הארץ קצת מעמי הארצות הפשיטו העורות מהשונאים ועיבדו אותן כאשר יעבדו עורת בהמה אם מותר לישראל לישא וליתן עם אותן עורות. תשובה הנה לכאורה נראה פשוט לאסור בהנאת עורו כמשמעות לשון הש"ע בי"ד סי' שמ"ט גם בתשובת צמח צדק סי' י"ג האריך בכל חלקי תשובה זו ומסיק לאסור ע"ש דבריו באורך אף שבנו בהג"ה חוכך קצת להקל מ"מ בקונטרס אחרון חוזר מדבריו הראשונים ומסיק לאסו' איברא לאחר העיון היטב נר' להתיר בנ"ד דאף דמת אסור בהנאה ועורו כבשרו בין במת ישראל בין במת עכו"ם מ"מ היינו עכו"ם שאינו קנוי לך משא"כ בעכו"ם ועבד הקנוי לך קנין הגוף וכ"כ התוספ' להדיא בב"ק דף יו"ד ע"א ד"ה שהשור וכו' וז"ל ולמאי דפרישית לעיל דשור ולא אדם איצטריך לנכרי ועבד הקנוי לו לישראל שנפל לבור דהאי שרי בהנאה עכ"ל הרי מבורר בפשיטות דעת התוספ' להתיר בהנאה כל שהוא קנוי לו משא"כ באין קנוי לו ודאי דאסור בהנאה וכן מבואר שם מפסקי תוספ' ודלא כברכת הזבח בפ"ח דזבחים בחידושיו בדף ע"א ע"ב הבין מדברי התוספ' דבכל ענין מת עכו"ם מותר בהנאה לכן מתמיה שם על הש"ע בסי' שמ"ט ועל תשובת הרשב"א והניח בצ"ע ולא דק כי עיקר כוונת התוספ' לחלק כמ"ש בין אם הוא קנוי או לא גם בקונטרס אחרון שחיבר בנו של צ"צ בתשו' שם לא ירד כלל להבנת כוונת התוספת דב"ק ולא דק בכל דבריו:

ועפ"ז מתורץ מה שמקשה שם בברכת הזבח ובתשובת צ"צ על שאול ודוד שקידש במאה ערלות פלשתים והם איסור הנאה ולפי חילוק זה שכתבו התוספ' לא קשה מידי דגם לדוד היו קנוים לו הפלשתים בחזקת מלחמה וכמ"ש התוספ' בגיטין דף ל"ח ע"א ד"ה בחזקה יע"ש וא"כ בנדון דידן הני גוים שנתבשו בחזקת מלחמה הם קנוים לעכו"ם ובזה מתורצים ג"כ דברי הרמב"ם פ"ה מה' עירוכין דין י"ז שכתב וז"ל וכן האומר ראש עבד זה רואין כמה ישוה עבד זה וכתב הראב"ד וז"ל כאשר עיינתי בדבריו לא מצאתי בהם טעם וכי מה ישוה ראש אדם כאשר יסור ראשו אפילו לכלבים אינו ראוי שהנה אסור בהנאה עכ"ל ולפי מ"ש לא קשה מידי דעבד הקנוי לו קנין הגוף מותר בהנאה וקצת זכר לדבר מיהו איכא מקרא דכתיב בשמואל א' סי' י"ו פסוק מ"ו ונתתי פגר מחנ' פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ אף דמשום הא לא איריא דלאו נתינה בידים ממש קאמר דוד אלא מתוך שלא יתנו לקבורה על כרחיך יאכלו עוף השמים מ"מ דעת התוספת שפתו ברור מללו דמותר וקידושי דוד במאה ערלות פלשתים יוכיח גם דעת הרמב"ם מה' עירוכין נוטין לזה וניצל מהשגת הראב"ד לכן היה נ"ל פשוט דהסומך על דבריהם להקל לא הפסיד כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה צ אבל שחל שמיני שלו בשב' ערב הרגל ד' ס' סי' שצ"ט ס"ג דמות' לספר ולכבס ולרחץ בע"ש מה דינו לענין לבישת לבנים ובגדי שבת או חזרת מקומו בב"ה זאת ועוד אחרת אני באתי לשאול אי מחויב דוקא האבל לישן כל ז' על הארץ ממש בלי כרי' וכסת כי ראיתי העול' נוהגין להקל בזה גם אם יש לברך החול' במקו' אחר כמו רחוק איז' פרסאו' ממקו' שהחולה הו' שם:

תשובה הנה מתחלת עיוני בשאלתך תמהתי שהרי תשובתך בצדה ממקום שבאת שם בש"ע סי' שצ"ט סעי' ג' שפסק שם דמותר לספר ולכבס ולרחוץ משמע דוקא אלו הדברים שאי אפשר לעשותן בשבת וכדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול הקילו משא"כ בשאר דברים ואפשר לעשותן בשבת סמוך לרגל למה ניקל בחנם במנהג אבילות ואין עוזר וסומך להשואל מהא דפסק רמ"א בש"ע ס"ס ת' וז"ל באם פגע יום שלשים אבילות בשבת דמותר לכל בערב שבת ואע"פ שיש לחלוק בין רחיצה שאסורה בשבת ובין דברים אלו שאפשר לו לעשות בשבת מ"מ אין נ"ל לחלק בכך עכ"ל רמ"א שם הרי להדיא דלא מחלק בהכי אין זו ראיה כלל דאדרבה דוק ואידך גיסא מדלא הגיה הרב רמ"א כן בסימן שצ"ט מכלל דדוקא בסי' ת' לענין יום שלושים הקיל והבו דלא לוסיף עלה ללמוד קולא זו לענין דין אחר אכן ראיתי בספר בית הילל בסי' שצ"ט ס"ק ג' כתב בפשיטות בנדון דידן דמותר בכל ומדמה דין זה לגמרי למה שפסק רמ"א בסי' ת' לענין יום שלשים ע"ש ועלה ברעיוני לסמוך על דבריו אף דדבריו לאו דסמכא אינון נגד סתימות לשון הש"ע ולא נמצא קולא זו בדברי ראשונים או אחרונים מכל מקום הלכה כדברי המיקל באבל אפי' ביחיד נגד רבים אכן לאחר העיון היטב במקורן של דברים ראיתי בד"מ ס"ס ת' שכתב וז"ל וכל כה"ג יש להקל ולסמוך אמאן דמיקל ונראה לי דיום ך"ט עולה במקום שלשים כמו שכתבאי לעיל סי' ש"ץ עכ"ל ד"מ וכוונתו על מ"ש בסי' ש"ץ בשם הרי"ט והמרדכי דסברי דכל אבל מותר לגלח ביום ך"ט לאבילות משום דיום ז' עולה לכאן ולכאן דמקצת יום ז' ככולו והוי ליה יום ז' כיום ח' נמצא דך"ט לאבילות הוי כיום ל' מקצת יום ככולו עכ"ל נמצא דלכך מיקל רמ"א שם כיון שהוא יום ך"ט לאבילות וא"כ ודאי דאין ללמוד משם לנדון זה ויפה עשה רמ"א שלא הגיה כן בסי' שצ"ט כי לא דמי אפי' כאוכלא לדנא והבית הלל שגג ולא ראה בעיקר מטרין שהוא הד"מ לכן מדמה להדדי ולא דק ואין הלכה כבית הלל בדבר זו והסומך על דבריו בזה הוי כשעת הוראה וכן הסכים בזה למעש' מחותני הגאון המפורסם מהר"ר דוד אפנהיים נר"ו והוא ברור:

ועל השאלה שניה מדברי סופרים לענין שכיבת הארץ לאבל כל ז' באמת משמעות האחרונים בסי' שפ"ז שעל הארץ ממש תישן בלי שום מצעות וכרים כלל אכן באשר שהיא דבר קשה ורוב העולם חולים ואיסטניס הם לגבי דבר זו ועיקר דין שכיבת הארץ אין לו מקור בש"ס כלל רק בש"ס אמרינן דכופה את מטתו משמע דשוב מותר לשכוב על כרים וכסת וכן מבואר להדי' מתוך דברי הרא"ש בפ' אלו מגלחין שכתב וז"ל הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפותו דלא ליהוי אמרין חרש הוא פירש מכשף הוא ועל הירושלמי הזה סמכו בני אשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיות המטה וכו' תנו רבנן היה ישן על גבי המטה על גבי כסא על גבי אודני (פירוש כסוי של בור גדולה מכולן) על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו וכו' ואם הפך מטתו וישן על גבי קרקע כל שכן דמילתא יתירה הוא דעבד והא דקתני ברישא וישן על גבי המטה פי' שלא הציע על המט' כר וכסת ולא מפץ ומחצלת אלא ישן על גבי החבלים ויתכווין לצער עצמו דומיא דאחריני והיה סובר שזה עומד במקום כפיית המטה וקמ"ל דלא יצא ידי חובתו מצוה כפיה עכ"ל הרי להדיא מדברי הרא"ש כל שכופה מטתו מותר לשכוב עליו עם כרים וכסת וכן הוא להדיא במסכת' שמחות פי"א כופה אדם מטתו על גבי שתי ספסלים אפי' חמשה מצעות למעלה ובלבד שיהא רגליה זקופות ע"כ וכן מבואר בתורת אדם דף ס' והא דכתי' בדוד וישכב ארצה מלתא יתירה הוא דעבד ע"ש וא"כ בזמן הזה שאין נוהגין בכפיות המטה די אם מצער בענין משכבו ששוכב על ארץ עם הכרים וכסת כל שמצער בענין משכבו וכמו שנהגו לענין ט' באב ועל ענין ברכת החולה במקום שאינו שם הנה מהרי"ל ריש הל' שמחות פסק שאין לברכו שמא כבר מת או הבריא אכן אין דבריו מוכרחים וכמו שהאריך לפלפל ולהשיג עליו בתשובת נחלת שבעה ע"ש סי' ל"ט וע"ז וע"ח וע"ט ואפשר דטעם של מהרי"ל שמצרף ג"כ לזה דעת רש"י בתענית שאין אנו בטוחים כל כך שתועיל תפלתינו והרמב"ם חולק עיין בטא"ח סי' תקע"ו ונ"ל דנהרא ונהרא ופשטא ואין למחות בדבר זו כלל כנ"ל ה"ק יעקב: