שו״ת שבות יעקב – חלק ג – שאלה קלח

שאלה קלח שפחה ישראלית אחת גדולה בשנים שהיא הרה לזנונים ותבעה לבחור אחד שהיא הרה ממנו לזנונים והוא מכחיש מה דינו:

תשובה הנה סתמת שאלתך מאוד מה היא תובעת כיון שהוא גדולה בשנים משמע שהי' בוגרת ולא תבעה אותו שאנסה רק לרצונה נבעלה כמפותה וגם לא נאמרה שנדר ליתן לה באתננה שום דבר נראה שהיא הפקירה עצמו לו וא"כ אין לה שום תביעה עליו אע"ג שכתבתי בש"י ח"ב סימן קל"ו שתוכל להשביע על זה מ"מ היינו דוקא היכא שיש לה תביעת ממון עליו כגון שנדר לה דבר באתננה או שהבטיח אותה לישא או שהיא תובעת קנס ובושת ופגם וצער משא"כ בבוגרת דאין לה קנס ובושת ופגם במפותה דמחלה עליו וכמו שפסק להדיא הרי"ף והרא"ש פ' אלו נערות והרמב"ם פ"ב מהל' נערה בתולה וכן סתם רמ"א בש"ע א"ה סימן קע"ז סעיף א' בהג"ה וכן מבואר להדיא ריש פ' נערה שנתפתתה דף מ"ב ע"א לאביה נמי פשיטא מדקיהב מפתה דאי לעצמה אמאי קיהיב מפתה מדעתה עביד דלית מאן דחולק בזה וכ"פ בתשובת מהרי"ק שורש קס"ח ובתשוב' מהרח"ש סימן י"ז ע"ש ובתשובת חוט השני סימן י"ח יע"ש ונראה דלית חולק בדבר אך ראיתי לשון הטור א"ה סימן קע"ז שכתב וז"ל כתב הרמב"ם כל בת ישראל שיש לה קנס יש לה בושת ופגם ואם היתה אנוסה דכל בת שאין לה קנס אין לה בושת ופגם וכו' אבל המפתה את כולם פטור מכולם ואיני מבין דבריו דמה תלוי צער ובושת בקנס דאע"פ שאין להם קנס למה לא יהי' להם שאר דברים עכ"ל כוונת הטור להשיג על הרמב"ם ארישא דמילתא שכתב כל שאין לה קנס אין לה צער וכו' ע"ז מתמיה איך תליא זה בזה ע"ש ברמב"ם דקחשיב עשרה דאין להם קנס אבל במפותה מסכים עם הרמב"ם והרי"ף והרא"ש ג"כ פסקו כן ובפיסקי הרא"ש שעשה הטור פסק ג"כ והוא מבואר כן בש"ס ריש פ' אלו נערות וכן מבואר בב"י סי' קע"ז שמסכים עם הטור בהשגה זו וכתב גם בעיני יפלא וצ"ע אבל במפותה מסכים שם עם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכ"כ מהרי"ק סי' קס"ח וכן מבואר בש"ס וכ"כ בבד"ה שם כדאיתא בב"י דפוס ברלין וכ"כ הכ"מ פ"ב מהל' נערה בתולה יע"ש והארכתי בזה לפי שראיתי בתשובת מהרי"ט צהלין סימן ק"ח ששגג בכל זה והבין דעת הטור והב"י דגם על מפותה ובוגרת חולקים וס"ל דמחויב בבושת ופגם נגד דעת הרי"ף והרא"ש ולא דק כלל דבמפותה לית דחולק דמחלה ואין חולק רק בשאר נשים דאין להם קנס והם מנין אסור כמבואר שם ברמב"ם פ"ב מהל' נערה בתולה ומ"ש עוד שם בתשובה זו דדעת הרמב"ם אע"ג דבוגרת מחלה על בושתה ופוגמה מ"מ יש בושת ופגם לאביה ע"ש שהניח בצ"ע ובאמת נשתקע ולא נאמר בכל שבגרה דהיא ברשות עצמה מבואר בש"ס ופוסקים דאין לאביה ובני משפחתה שום טענה בבושת ופגם וכ"כ בפשיטות בתשובת חוט השני ס"ס י"ח בתשובה יע"ש ומה שמקשה עוד שם בתשובת מהרי"ט הנ"ל לדעת הרמב"ם מסוגיא דש"ס פ' אלו נערות דף ל"ב ע"א דמוקי הש"ס אפילו תימא באחותו נערה ביתומה ומפותה ולא מוקי במפותה ובוגרת ע"ש ובאמת לק"מ דהא באמת מצ"ל הכי ומש"ה קאמר הש"ס אפילו תימא באחותו נערה משמע בפשיטות דיכול לוקי ג"כ באחותו בוגרת אלא דניחא ליה לאוקמי שני המשניות שווים סתמא בנערה ויתומה והוא פשוט הכלל יוצא מכל זה כיון דאין לה שום תביעת ממון בו אין להשביע כלל אף דראוי לב"ד לקונסו משום מגדר מלתא מ"מ כיון שהוא מכחישה ואין כאן עדי כיעור או רגלים לדבר אין להשביע בטענות ריקנות וכה"ג מבואר בח"מ סימן פ"ז סעיף כ"ה בש"ע ובהג"ה שם דאין להשביע רק חרם סתם ע"ש אף בקנסות כאלו וראוי לנעול דלת בפני זונות המופקרות שיתנו עיניהם בבני עשירים לביישם בחנם אכן אם יש עידי כיעור או רגלים לדבר כפי ראות עיני הדיין אזי ראוי להחמיר עליו והכל לשם שמים להוציא דין לאמתו כדי שלא יזידון עוד ולא להנאת עצמו נאמר ויראת מאלהיך כנ"ל הק' יעקב:

סליק חלק אבן העזר חלק שלישי חושן משפט שאלה קלט מי שתבע לחבירו וידוע לדיינים שיש בו דחייה ורמאות מבואר בש"ע וח"מ סימן ה' סעיף ב' בהג"ה דמותר לקבול עליו בניסן ותשרי אפילו בחול המועד עצמו כמ"ש הסמ"ע סימן ה' ס"ק ו' יע"ש וכיון שהנתבע דוחה לתובע ויש בו רמאות דמותר לקבול עליו במועד וכשבאו לדין הנתבע חוזר ותובע לתובע בענין אחר וכבר אמרו חז"ל נזקקין לתובע תחלה וקאמר התובע שיזקק לו תחלה ואחר המועד ישיב לו טענותיו וכיון שהוא אינו מוחזק לדחיה ורמאות ושאל השואל מה דינם:

תשובה טרם שאשיב לשואל דבר זה צריך אני לבאר דברי הסמ"ע לפי שראיתי במ"א לא"ח בסימן תקל"ט שהשיג על הסמ"ע וז"ל הסמ"ע בסימן ה' ס"ק ו' כתב וי"א דאין לקבול בבה"כ בניסן עיין בא"ח בש"ע ס"ס תקנ"ח שסתם המחבר וכתב דמותר לקבול בשביל חובותיו בח"ה והוא ג"כ מהמרדכי ולא כתב עליו מור"ם מידי וצ"ל דהתם מיירי בענין דמותר לקבול בניסן כגון שהיה הבעל דין מבני עיר ובא ללמדינו שם דאין למנוע מלקבול משום איסור מועד עכ"ל הסמ"ע וכתב הא"ח בסימן תקל"ט סעיף ג' בש"ע בהגהת רמ"א שם וכן מותר לקבול במשפט בשביל חובותיו המותרין לתבוע וכתב שם המ"א וז"ל הקשה הסמ"ע סימן ה' הא אין קובעין זמן בניסן ותשרי ע"ש ולא עיין במרדכי דמוכח דאיירי במשפט עכו"ם מותר לקבול שמעתי ועיקר עכ"ל ולע"ד אין זה עיקר כלל דקושית הסמ"ע אינו כלל על סימן תקל"ט דגם הסמ"ע ידע שיש לחלק דהתם קאי אמשפט העכו"ם רק קושיתו הוא על סי' תקמ"ה דשם כתב סתם מותר לקבול בשביל חובותיו בח"ה מדכתב סתם לקבול בח"ה משמע אפילו בב"ד ישראל מיירי שקובל על ישראל חבירו והכי מקשה הסמ"ע שפיר ע"כ צ"ל דמיירו בענין דמותר לקבול וק"ל ועל עיקר השאלה הי' נ"ל לדמות למה שפסק בח"מ סימן ו' דאין הדיינים נזקקין לדון על פחות מש"פ ואם הזקקו לפחו' מש"פ גומרין אף לפחות מש"פ והוא מש"ס דב"מ ופירש"י אם כשהנתבע תובע אחר גמר דין תובע להתובע לו טענה שהוא פחות מש"פ והטעם בחדדין מקרי דהא אם יזכה הנתבע בתביעתו ינכה אותו להתובע במה שתבע ממנו וכ"פ רש"י והר"מ עכ"ל הסמ"ע ואע"ג דהסמ"ע פסק כדעת הרא"ש דאין נזקקין כלל לפחות מש"פ אף שכבר התחילו בפרוטה וכ"כ בא"ח דף ע"ד שם עיקר כדעת רמ"א מ"מ בנדון זה יש להקל בימי ניסן ותשרי כיון שכבר התחילו לדון אבל במועד היכא דליכא חשש לדחיה ורמאות צריך להמתין בתביעתו לתובע משום כבוד החג עד אחר החג הק' יעקב: