שו״ת שבות יעקב – חלק ג – שאלה צד

שאלה צד מי שיש לו חולה קדחת ורוצים ליתן לרפואה עפר מקבורת מתים אם יש להתיר ליהנות מעפר הקבר לרפואה זו כיון שעפר הקבר אסור בהנאה כדאיתא בי"ד סימן שס"ד עוד שאל השואל ששמעתי שאדמ"ו הורה שהקל בפשיטות לכהנים לצאת בשער העיר ולא חשש כלל לדין כיון שסוף טומאה לצאת ובאמת בש"ע י"ד סימן שע"א מביא שני דיעות ומשמע שם שדעה ראשונה עיקר להחמיר ע"כ יחוה לי ויברר אדמ"ו טעמו ונימוקו כי ודאי יש לו ע"מ שיסמכו כיון שמקור הדין הוא מרש"י דביצה דף יו"ד ועירובין דף ס"ח תורה היא וללמוד אני צריך:

תשובה אשיב על ראשון ראשון אשר שאלת אם יש להתיר ליהנות מעפר קבורת מתים לרפואה לחולי קדחת הנה לכאורה הי' לאסור מש"ס ערוכה דסנהדרין דף מ"ז ע"ב דגרסינן שם קברה דרב הוי שקלי עפרה מינה לאישתא בת יומא אתי א"ל לשמואל א"ל יאות הן עבדין קרקע עולם הוא וקרקע עולם אינו נאסרת דכתיב וישלך את עפרו לקבר בני עם משמ' דקרק' עול' אינו נאסר' הא אלו הי' נאסר' אסור ליקח משם אפי' לרפוא' כגון קבר בנין דנאסרת אפי' לרפואה נאסרת אך אי משום הא לא תברא די"ל דוקא בחולי קדחת דאישתא בת יומא לא הוי חולה שיש בה סכנה וכמ"ש הב"י בי"ד סימן קל"ד ועיין במ"א בא"ח סימן שכ"ח ס"ק א' ועי"ל מדקאמר יאות הן עבדין משמע דלית ביה פקפוק איסור ואם אית' דקרקע עולם נאסרת אלא משום רפואה התירו לצורך חולה לא שייך אמר יאות הן עבדין הל"ל משום חולה התירו אלא ודאי משום דקרקע עולם אינו נאסר לכך קאמר שפיר הלשון יאות הן עבדין אבל ליקח מעפר הקבר מבנין של מעלה שזורקין עפר הוי תלוש ולבסוף חברו דנאסר בהנאה נראה דאסור ליקח אפילו לרפואה כמבואר בי"ד סימן קנ"ה ה"ה מקבר דאיתקוש לו אבל מקרקע עולם דאינה נאסרת מותר ליקח לרפואה אפילו מקבר אביו אע"ג דדעת הרמב"ן אפילו מקרקע עולם אסור ליקח מקבר אביו משום כבוד אביו וכ"כ הטי"ד סימן שס"ד בשם תורת אדם ודלא כדעת התוס' שם בסנהדרין ד"ה איתיבי ע"ש ובאמת לכאורה הי' נראה תמיהא קיימת על הרמב"ן תמיהות תוה' שם שמקשו אמאי לא משני הש"ס כדמקשה על הא דשמואל שאמר יאות הן עבדין מהא דחוצב קבר לאביו הרי זה לא יקבר בו עולמות ה"ל לתרץ שאני התם משום כבוד אביו והוא תמוה לכאורה אח"כ עייניתי בתורת אדם להרמב"ן ראיתי שהוא עצמו מרגיש בקושיא זו ומדחיק מאוד לתרץ ומש"ה נראה מתוך דבריו שם שמסיק להלכה כדעת התוס' שהם חכמי צרפת ע"ש ואחר העיון נ"ל שמעיקרא תמיהת התוס' לאו הקושי' היא כלל דהתרצן א"א לתרץ כן משום כבוד אביו אסור א"כ מכ"ש דאסור משום כבוד דרב גוברי' דחמיר מכבוד אביו ואיך התיר ליקח מקברי' דרב שהי' גדול בדורו ומדקאמר יאות הן עבדין משמע דלית ביה פקפוק איסור וכמ"ש לעיל אבל לפי מה דמסיק לאביי דאסור משום כבוד אביו א"כ גם לרבו אסור ודלא כשמואל ומ"מ כיון דאינו נאסר רק משום כבוד אביו או רבו ולא משום ליתא דאיתקוש לאיסור הנאה אפשר דלרפואה מותר ליטול מקרקע דוקא ועל השניות מדברי סופרים שהורתי להקל לצאת הכהנים בשער העיר ולא חששתי כלל לדין סוף טומאת לצאת הנה באמת מעולם תמהתי על דין זה שאין לו שורש בש"ס מה בכך שאף טומאה לצאת אין דנין ע"ש סופו עד שמצאתי שאהבה נפשי בתשובת מהר"י מטראני חלק א' צ' ובתשובת חכם צבי סימן ק"ג שכתבו על המנהג הזה שהחמירו הכהנים הוי כטעו בדבר משנה ריש פי"א דאהלות ואין אומרין סוף טומאה לצאת אלא כשיש שני אהלים יחד אחד פתוחה לחבירו ומת באחד מהם והדלת סגור ביניהם וא"א להוציא המת אלא דרך אוהל השני וכיון שסופו לפתוח הפתח להוציא המת הוי כפתוח מהשתא דהוי כאוהל אחד כיון שאין הפסק וסדק בין אוהלים אלו אבל שערי חצרות והעיר כיון שיש הפסק אויר וסדק ביניהם אין כאן חשש איסור וצ"ל שנהגו כך לזריזות בעלמא שלא יבא עליהם מוליכי מת עודם תחת פתח האוהל כמ"ש בתשובתיהם ומש"ה פסק שם מהרי"ט דבשבת כלל אין להחמיר דודאי לא יוליכו המת בשבת ע"ש וצ"ל דבריהם נכונים להמעיין היטב וא"כ אף אנו נאמר כיון שעכשיו נתפשט המנהג במדינותינו שעושין הכנה גדולה להלווית המת ומכריזין ברחובות ושווקים להודיע שיבא ללויה א"כ אין לכהנים חשש שיוליכו המת עודם תחת האוהל רק משעה שמתחילין להכינו להוציא ולהכריז שאז יש לחוש שיבואו עליהם מוליכי מת זו הוא טעם הוראתי וה' יצילנו משגיאות ויראני מתורתו, נפלאות הקטן יעקב: