שו״ת שבות יעקב – חלק ג – שאלה עה

שאלה עה מרופא מומחה על חולה אחד שחלה את חליו שקרוב למות בו וכל הרופאים אומדין שודאי ימות תוך יום או יומים אך שאומדין שיש עוד רפואה אחת שאפשר שיתרפא מחוליו וגם אפשר להיפך שאם יקח רפואה זו אם אינו תצליח ח"ו ימות מיד תוך שעה או שתים אי מותר לעשות רפואה זו או חיישינן לחיי שעה ושב אל תעשה עדיף:

תשובה הואיל שדין זה הוא דיני נפשות ממש וצריך להיות מתון מאוד בשאלה כזו מש"ס ופוסקים בשבע חקירות ובדיקו' כי כל המאבד נפש א' מישראל וכו' וכן להיפך המקיים נפש א' כאלו קיים עולם מלא ולכאורה הי' נראה דשב ואל תעש' עדיף כי חיישינן לחיי שעה אפי' מי שכבר הוא גוס' ממש וכדאית' באבל רבתי בפ"ק דמה"ט אין קושרין את לחייו וכו' ואין פוקקין וכו' ואין שומטין את הכר מתחתיו מפני שמקרב את מיתתו וכתב הרמב"ם פ"ה מה' אבל דהמעמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים וכן מוסכם מכל הפוסקים וכמבואר בי"ד ובש"ע סי' של"ט וכה"ג קי"ל דמותר לחלל שבת משום חיי שעה כאשר הארכתי על זה בתשובתי ש"י חלק ראשון בסי' י"ג יע"ש איברא כאשר ירדתי אל העיון נראה דשפיר דמי דודאי היכא דיש חשש שמקרב מיתתו ולא עושה כן כדי לרפא אותו לגמרי זה ודאי הוי כשופך דמים וחיישינן לחיי שעה כמבואר בש"ס ופוסקים כנ"ל ברם אם אפשר שע"י רפואה זו שנותן לו יתרפא לגמרי מחליו ודאי לא חיישינן לחיי שעה וראי' ברורה לחילוק זה מסוגי' דש"ס פ' אין מעמידין דף ך"ז ע"ב אמר רב חסדא אמר רב יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין פרש"י משום דודאי קטיל ומוטב שיניח אולי יחיה ודאי מת מתרפאין מהן פרש"י דמאי עביד לי' הלא בלא"ה ימות ושמא ירפאנו הנכרי ע"כ ומקשה הש"ס והאיכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן וכתב התוס' שם וז"ל והא דאמרי' ביומא מפקחין עליו את הגל אלמא חיישינן לחיי שעה דאיכא למימר דהכא והתם עבדינן לטובתו דהתם אם לא תחוש ימות והכא אם תחוש ולא יתרפא מהן ודאי ימות וכאן שבקינן הודאי למעבד הספק עכ"ל וכ"כ להדי' בספר תורת אדם להרמב"ן דף י"א ע"ד ע"ש וז"ל לחיי שעה לא חיישינן פי' לספיקא דחיי שעה מקמי דאפשר דחי טובא לא חיישינן עכ"ל וכל זה הוא הסכמת הפוסקים כדאיתא ברמב"ם פ"ב מה' רוצח ובטי"ד סימן קנ"ה א"כ ג"כ בנדון זה כיון שודאי ימות מניחין הודאי ותופסין הספק אולי יתרפא ומ"מ אין לעשות הרופא כפשוטו כן רק צריך להיות מתון מאוד בדבר לפקח עם רופאין מומחין שבעיר ע"פ רוב דיעות דהיינו רובא דמינכר שהוא כפל לפי שיש לחוש לקלי דעת ע"כ יעשה ע"כ רוב דועות הרופאים והסכמת החכם שבעיר כנ"ל הקטן יעקב שאלה עו מא' מתלמודים וז"ל בהיותו חוזר על לימודי בש"ע י"ד סימן קס"ט סעיף י"ג ראיתי לכאורה דבר תמוה מ"ש בש"ע סעיף הנ"ל וז"ל ואם עשה כן ובשעת פדיה אומר השליח לא אמרתי לך אמת תחלה אלא שלי הוי ואמר המלוה אינו מאמינך אבל חושש אני לדבריך ואיני רוצה לקבל ממך המעות וכשיבוא הגוי ויתן לי את המעות אתן לו משכונו אפילו אם ירצה לישבע אינו נאמן ואפילו מעידין שהוא של ישראל לא מהני כיון שהודה תחלה שאינו שלו וכתב רמ"א שם בהג"ה וכ"ש דשבועת לוה לא מהני ב"י בשם תשובת אשכנזית עכ"ל הג"ה ולא ידעתי מה חידש בזה רמ"א בהג"ה יותר ממה שכתב המחבר עצמו דהא להדיא מבואר תוך דבריו דאפילו אם ירצה לישבע אינו נאמן עכ"ל השואל:

תשובה על מה שהקשת לשאול בביאור לשון הש"ע בי"ד סימן קס"ט בהג"ה סעיף י"ג הוא לכאורה דבר תמוה והאחרונים לא הרגישו בזה כלל רק בספר בית הלל לי"ד כתב וז"ל ובזה מיושב מ"ש מהר"מ בהג"ה אחר זה וכ"ש דשבועת לוה וכו' אפשר דהרגיש בקושיא זו אך באמת בישובו אינו מיושב על נכון כלל ע"ש גם עיקר ישובו שם מדמקשה שם על עיקר הדין שפסק בתשובת הרא"ש דאפילו עדים מעידים שהיא שלו נאמן נגד העדים כמו האומר לא לויתי הוי כאומר לא פרעתי ונאמן אפילו נגד העדים שאמרו שפרעו ומקש' מ"ש מהא דמבואר בי"ד סימן א' סעיף י"ג בשוחט בהמה לעכו"ם בפני עדים וכשבא ישראל ליקח ממנו אמר אל תקנה כי לא שחטתי אינו נאמן נגד העדים ותרצתי דשאני התם דמלוה ג"כ מכחיש העדים ואמר שלא נתפרעתי להכי אינו נאמנים העדים אבל גבי שוחט לפני עדים אין שו' אדם מסייע והוא תירוץ נכון עכ"ל ב"ה ולע"ד אין זה נכון כלל דמה צורך ומה יועיל סיועת המלוה שהוא סיוע שאין בו ממש כל מלוה יאמר כן לטובתו ובגמרא ופוסקים אינם תולין הדבר בדברי המלוה רק שהודאת הלוה כמאה עדים דמי ומה צורך תו למסייע אבל באמת הקושיא מעיקרא ליתא ולק"מ דדוקא הודאת בעל דין שמחייב עצמו באיזה דבר בהא אמרינן כמאה עדים דמי כגון בזה שאמר לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי ונאמן וכן בזה שאומר שהיא של גוי ורוצה לחייב עצמו ברבית לכן הוא נאמן אפילו נגד עדים משא"כ בשוחט שאמר על בהמת של גוי שלא שחט אותו ולא קמחייב עצמו כלום ודאי דאינו נאמן נגד עדים ודוק שהוא חילוק ברור ואין כאן קושי' כלל ועל עיקר קושייתך בדברי רמ"א נ"ל דלק"מ אחרי שנדקדק בדברי הש"ע ומקור הדינים הוא מטור שם שכתב וז"ל כמו בש"ע וסיים ואם עשה כן ובשעת פדיה אומר וכו' וכתב הב"י דמקור הדין הוא מתשובת הרא"ש וכו' ואח"כ כתב ובתשובת אשכנזית מצאתי ואפי' הוא רוצה לישב' שאינו נאמן וכו' ע"כ ע"ש גם על הב"י קשה כה"ג מה חידש בתשובה זו יותר ממ"ש הטור עצמו להדיא אכן כאשר ירדתי לדקדק בלשון הטור והש"ע שכתב וז"ל ובשעת פדיה אומר השליח לא אמרתי לך אמת וכו' יאמר המלוה אינו מאמינך אלא לדבריך ראשונים אני מאמין אבל חושש אני לדבריך ואינו רוצה וכו' אתן לו משכונו ואפילו אם ירצה לישבע אינו נאמן ואפי' אם עדים מעידים שהוא של ישראל ע"כ קשה דלמא בבבא ראשונה לא כתב אפי' אם ירצה לישבע שהוא של ישראל וגבי אפי' עדים כתב שהוא של ישראל ותו דה"ל למתני הכל בבבא חדא אפי' אם ירצה לישבע או עדים שהוא של ישראל אינו נאמן אלא כוונתו הא דאם ירצה לישבע כלומר שחזר מדברים שניים ורוצה לישבע שהוא של עכו"ם.

אינו נאמן וחושש לדברי שניים ואינו רוצה לקבל ממנו המעות רבית ואח"כ כתב אפי' עדים מעידים שהוא של ישראל לא מהני וא"כ שפיר כתב רמ"א וכ"ש אם נשבע לוה שהוא שלו דלא מהני כל זה דבר פשוט בדברי הש"ע ורמ"א: הק' כאש"ע יעקב: שאלה עז מתלמידי א' ותיק מלא עתיק ראיתי חדשי' מקרוב בא מורה הוראה לנשי' האחד אף שאין בעלה בעיר צריכה לילך לטבול לאחר עת ספירתה ומשום חשש סכנה לוקחים אצלם תינוק ומניחים במטה תחת הכרים שלהם סכין אי שפיר עבדי וכה"ג מקילין מצד אחר ליולדת ומפלת להקל כדעת ט"ז בסי' קצ"ד ביולדת זכר לטבול קודם ארבעים ובנקבה קודם שמונים נגד המנהג שנהגו פה ע"פ הוראה מימי' ושני' קדמוניות:

תשובה אהו' תלמידי ידידי ידיד נפשי הנה ידוע לך מ"ש בספרי חק יעקב סי' תפ"ט סק"א בענין חידושי מנהגי' נגד הקדמוני' כי כל המשנה ידו על התחתונה ובאמת אין זה רבותא כי בכל דין ודין שנתרבה הספרים יש מיימינים ם ויש משמאילים והמורים יודעים לבחור טוב וחלילה לשנות ממנהג שנהגו מקדם במקומך אל תנח וזהו בדבר הנשים שילכו לבית הטבילה אף שאין בעלה בעיר כלל כבר תפסו כל גדולי אחרונים כדברי האומרים דבזמן הזה טבילה בזמנה לאו מצוה אלא דוקא כשבעלה בעיר כדי שלא לבטל אפי' לילה אחת מפ"ו וכמבואר בי"ד סי' קצ"ז וכ"פ שם בש"ע וז"ל הב"י שם ואני אומר דלאו סוגין דעלמא אלא כמ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה שהרי אין לך אשה טובלת כשאין בעלה בעיר עכ"ל גם בש"ע סתם המחבר גם רמ"א סתם כמ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה וכ"פ הט"ז ס"ק ב' וגם הש"כ כתב כן ס"ק ג' וז"ל כבר ברור דקי"ל טבילה בזמנה בזמן הזה לאו מצוה היא כמ"ש כל הפוסקים ולכך אין הנשים טובלת כלל בזמן הזה כשאין בעלה בעיר וכן אלמנות ובתולות שהן נדות אינו טובלת כלל בזמנן עכ"ל וכן מבואר בשו"ת מהר"מ מלובלין סימן נ"ג ושו"ת הרדב"ז חלק א' סימן כ"ז ועיין בספרי חק יעקב סימן תפ"ט ס"ק ו' ובספרי מנחת יעקב בה"ב סימן קצ"ז וכיון שכן הסכמת כל גדולי האחרונים כדעת ר"ת וסייעתו שאנו נמשכין אחריהם דטבילה בזמנן לאו מצוה ודאי אין לזוז מדבריהם ולתפש מחדש מנהג אשר לא שערום אבותינו ואם יאמר האומר מה בכך הרוצה להחמיר יחמיר זה אינו כיון דהם עצמם אמרו שיש חשש סכנה לטבול אם אין בעלה בעיר משום חשש דיבוק רוח הטומאה ומזיקין שמה"ט מניחין אצלם תינוק וסכין תחת הכרים דקי"ל חמירא סכנתא מאיסורא ופירוקא לסכנתא כאשר שמענו שאירע כן כמה פעמים ועיין בשו"ת מהר"ם מלובלין סימן קט"ז לכן אין לשנות כלל וע"ד טבילת היולדת הנה ודאי דעת רמ"א שפתיו ברור מללו בסימן קצ"ד מקום שאין מנהג להחמיר אבל במקום שנפשט המנהג להחמיר במקום שקבוע מנהג זה גם הט"ז כתב שאין להקל במקום שמנהג קבוע להחמיר וכן ראיתי ממורי ורבותי הגאוני' הקדמונים בק"ק פראג שהנהגו כן מנהג לקבוע להחמיר בזה בלי פקפוק כלל ושמעתי שנותנים טעם חדש לחומרא זו שנהגו כן לפי שראו שהדורות מתמעטין והולכן בכח גבורתם ויש לחוש אם תמהר לילך לבית הטבילה אחר לידתן אולי תחזור ותתעבר וכח אין ללידה עוד ותתעבר ותמות ומה"ט כתבו המפרשי' דמש"ה צותה התורה ימי טומאת נקיבה יותר מימי טומאת יולדת זכר כיון שיולדת נקיבה מכחשת יותר מיולדת זכר לכן החמירו בדורו' האחרונים כל כך ואין לזוז מדבריהם במקום שנהגו להחמיר והמיקל בזה נגד המנהג לא יפה עשה כנ"ל הק' יעקב: