שו״ת שבות יעקב – חלק ג – שאלה עב

שאלה עב מת"ח א' ירא וחרד על דבר ה' תמה תמה אקרא על מה שראיתי באיזה קהלות ששוחטין אצל עכו"ם בהמה של עכו"ם ע"י חותם כדינו הלא מבואר בש"ס להדיא פ"ר ישמעאל ובי"ד סי' קל"א דאם היין הוא של עכו"ם ולא כתב לו התקבלתי לא מהני אפי' חות' בתוך חות' עד שיה' הישראל יושב ומשמ' ועל אחת כמה וכמה שיש להחמיר בבשר דהוא חשש איסור נבילה דאורייתא עכ"ל השואל: תשובה הנה שמעתי שכן נהגו בכל הקהלות שהטבחים עכו"ם ולא שמעתי פקפוק מעולם וכדי ליישב מנהגן של ישראל נ"ל דלא דמי ליין נסך מתרי טעמי חדא דהא מבואר בש"ס ופוסקים דלא חיישינן שמא החליף אלא היכא דנהנה בחליפין כמ"ש תוספות פ"ק דע"ז דף י"ב וכן הסכמת כל הפוסקים כמבואר בטי"ד סימן קי"ח ובספרי מנחת יעקב כלל ל"ב ס"ק ג' אכן ביין משום חיבת ניסוך יש לחוש שנגע אע"ג דלית ליה הנאה כלל בדבר וכ"כ הרב בהג"ה בש"ע סימן קי"ח סעיף ב' וע"ש וא"כ בבשר שהוא של טבח עכו"ם מאי איכא למיחש שיחליף בשר נבילה עם בשר שומן ששחט כבר הא היהודי הקונה יראה שאין הבשר שומן כל כך לא יתן לו יותר משויה או לא יקח אותו כלל וא"כ מה ירויח בזיופא זאת ועוד אחרת בו דקי"ל דמותר לקנות מהתגר אפילו דבר שיש חשש איסור דאוריי' כמבואר בי"ד ובספרי מ"י כלל ל"ב ס"ק מ"ו ושכן דעת רוב פוסקים ראשונים ואחרונים ותו נ"ל צד היתר ממה שפסק להדיא בטי"ד סימן קל"א סעיף ב' דהיכא דטרח נכרי והוציא הוצאות לא חיישינן שיטרח לזייף ולאבד גם זו שטרח והניח לשחוט ע"י הוצאות ומשלה העור במקום שחיטה לא חיישינן שיטרח לזייף ולאבד הנ"ל כנ"ל הק' יעקב: שאלה עג יורה של נכרי שעשה בו יין שרף מיין נסך כיצד יכשיר אותו ישראל שמותר להשתמש בו אח"כ ישראל:

תשובה הנה לכאורה הי' נראה דאין לו תקנה ע"י הגעלה וכמ"ש הלבוש בא"ח סי' תנ"א סעי' ך"א וז"ל החביות ונודות שמחזיקין בו תמיד יין שרף שלנו שעושין משעורים ומכניסין אותן בהן לקיום חוש טעמינו מרגיש וגם הריח יגיד דגרע מבית חרוסת ושאור שחמוצו קשה ואין מפיגין טעמן וריחן אפי' במים רותחין כמה פעמים דאין מועיל להם לא עירוי ולא הגעלה נ"ל עכ"ל וכ"פ הט"ז שם ס"ק ך"ז והמ"א שם ס"ק מ"ם וכ"ש ביורה שנבלע בו ע"י רתיחת האור כן הי' נראה לכאורה אבל כאשר ירדתי אל העיון ראיתי שאין ראי' משם כלל דדוקא התם משום חומרא דחמץ שהוא במשהו מחמרינן משא"כ לענין יין נסך דמהכי ביה הגעלה גם היין שרף שממנו לא גרע דאין הנאסר יכול לאסור יותר מבאיסור עצמו וגדולה מזו ראיתי שכתב גיסי הגאון בעל אלי' זוטא בא"ח סי' תנ"א ס"ק כ"ד וז"ל מ"ש המ"ב ס"ס דחביות של י"נ צריך שבירה נ"ל דוקא תוך הפסח אבל אחר הפסח מותר ע"י העגלה או עירוי עכ"ל ועוד נ"ל דאחר מע"ל שנ"ט לפגם אינו אוסר דיעבד אחר פסח אפי' בלי עירוי והעגלה וכן בכלי של יי"ש מיי"נ דכל השנ' אע"ג דקי"ל דביי"נ לא אמרינן כלל דנ"ט לפגם וכדאי' להדי' בי"ד סי' קל"ז סעי' א' בהג"ה מ"מ יין שרף שאני דנעשה לפגם כיון שנשתנה ע"י רתיחות האור והוא רק זיעה הוי כשאר משקה ונעשה לפגם וכן מצאתי ראיתי בתשובת פרח מטה אהרן חלק א' סי' נ"ז שכתב וז"ל דוקא ביין אמרינן דנ"ט לשבח אחר מע"ל משא"כ אר"קי שהוא יין שרף דומה לשאר משקה וג"כ נ"ט לפגם אחר מע"ל ע"ש וכן נ"ל קצת ראיה מהתוס' בפסחים דף מ"ד ע"ב דגרסינן שם ור"ע טעם כעיקר מנ"ל וקאמ' דיליף מגיעולי נכרים גיעולי נכרים לאו טעמא הוא ואסור ה"נ ל"ש ורבנן גיעולי נכרים חידוש הוא דהא כל נ"ט לפגם מותר וכתבו התוס' וז"ל יליף מגיעולי נכרים הקשה הר' יוסף איך יליף ר"ע טעם כעיקר בנזיר מגעולי נכרים הא נזיר קיל מכל איסורי' שבתור' שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ותירץ במדין נמי היתה בלועת ביין ואסור' לנזיר עכ"ל וכה"ג תירצו תוס' במס' נזיר דף ל"ז ריש ע"ב אלא ששם הקושיא בתוס' בענין אחר ע"ש והוא תמוה ואולי הוא טעות הדפוס וקשה לכאורה על תירוץ התוס' דנלמד כיון דקי"ל דביי'.

אין חילוק בין כלי ב"י או אינו ב"י דלעולם נ"ט לשבח בכלים אא"כ מיושן י"ב חדש וכדאי' להדיא בש"ס ומוסכם מהפוסקים כמבואר בי"ד ריש סי' קל"ז ועיין בש"כ סי' קל"ו וא"כ לפי תירוץ התוס' דנלמד מכלי מדין הבלועים מיי"נ וא"כ איך קאמר הש"ס חידוש הוא דהא נ"ט לפגם שרי הא ביי"נ ליכא פגם כלל אלא ודאי צ"ל דגיעולי נכרים שנבלע ע"י רתיחת האור כדכתי' בקרא כל אשר יבא באש וגו' עי"ז שוב נ"ט לפגם כמו שאר כל משקים וכדעת התשובה הנ"ל אף שראיתי במ"א בא"ח סי' תנ"א ס"ק מ"ם סיים בזה"ל ומשמע בת"ה שם שחביות של יין שרף אע"פ שאינו בן יומו אסור הכל דעינינו רואות דנ"ט לשבח הוא וכמ"ש בי"ד סי' קל"ז לגבי יין ע"ש עכ"ל המ"א ובאמת בת"ה לא ראיתי שם שום משמעות בדבריו רק ביין עצמו ולא ביין שרף הבא מזיעתו והמ"א עצמו בסי' תמ"ז ס"ק כ"ה נרא' שמסתפק בדבר זהו הניח בצ"ע ואין ספיקו מוציא מידי ודאי של תשוב' פרח מ"א ואף דיש מקום לחלק ולומר דהמ"א בסי' תמ"ז לא מיירי מיין שרף הנעשה מיי"נ לכן כתב הדבר בלשון ספק משא"כ בסי' תנ"א דמיירו בי"ש שנעשה מיי"נ מ"מ המקור דין מת"ה שכתב שם אין ראי' כלל ועיק' כדעת התשובה ויש להם ראי' מהתוס' והכלל יוצא מדברינו אלה דכלים אלו יש להם תקנה ע"י הגעלה גם הקנים שבו ע"י אבנים מלובנין ומים רותחין כנ"ל הק' יעקב: שאלה עד עכו"ם אחד שנתן ישראל מתנה דגים מעושנים אם יש חשש איסור משום שידוע שעישן אותם ע"ג כירה שלו שמבשל בו כל מאכליו עוד נשאלתי אחד ששלח ע"י עכו"ם שומן מהותך כמו חצי מדה דרך רחוב היהודים מקום מעבר לרבים אם יש לאסור או לא:

תשובה לכאורה נראה פשוט דאין כאן חשש איסור וכן אנו קונים בכל יום מיני דגים מעושנים שקורין בל"א פי"קונג ואוכלין אותם וכן דבר המעושנין אצל הישראל ג"כ יש חשש זה שנתעשן בשר ע"ג בישול חלב וכן מבואר בפסקי מהרא"י סי' ק"ג כיון שאין היד סולדת בזיעה וכן הובא בש"ע סי' צ"ב סעי' ח' בהג"ה אע"ג דיש מקום לחלק די"ל דוקא הישראל בזה נזהר לאפרושי מאיסורא משא"כ ליקח מיד עכו"ם שמבשל תמיד אסורי ע"ג כירה שלו והא דקונים הדגים קטנים שקורין פי"קונג שהם מעושנים י"ל דמסתמא התגר יש לו מקום מיוחד לעשן כל כך הרבה משא"כ בעכו"ם בעה"ב שמעשן ע"ג כירה שלו מ"מ יש קצת ראי' מהא דאיתא בירושלמי ריש פ' הנודר מן המבושל דהמעושן ביד עכו"ם אין בו משום בישול עכו"ם וכן הסכמת הפוסקים כדאיתא ברמב"ם סוף פי"ז מהמ"א ובי"ד סימן קי"ג ולא הזכירו כלל האיסור משום שעולה העישון והזיעה ממאכליהם דאין מחזקין איסור גם עכו"ם אנקיותא קפדי שלא לעשן כ"כ קרוב לתבשיליהן שיעלה הזיעה מהתבשיל ומ"מ כדי להרחיק את האדם מריח אסור נכון להחמיר כי יש לחוש שתלה אותו לעשן עם בשר אחר או דגי' טמאים ונגע באיסור שלהם גופו אע"ג דאין מחזיקין איסור מ"מ למיחש מיהו בעי לכתחלה להדיחם ג' פעמים בשלש מימות מחולפים וכה"ג מבואר בא"ח סימן תמ"ז גבי בשר יבש בפסח ע"ש מ"מ דיעבד אין כאן חשש איסור וע"ד השומן מהותך לכאורה הי' נראה לי להתיר אף אם שהה הנכרי כ"כ שהי' יכול להחליף וכמ"ש הט"יד ובש"ע סימן קי"ח סעיף כ"ז והוא מהרשב"א דבמקום מעבר לרבים מותר דיעבד שמתיירא שמא יראנו הישראל או א' מהעוברים ויתפס כגנב וכדקאמר בש"ס בין גיתות שנו שרבים מצוים שם מ"מ יש לדחות דדוקא התם בחביות דהוא דבר מסיום ונתפס עליו כגנב משא"כ בדבר שאינו מסוים ודבר מועט כגון זו ועפ"ז יש ליישב דעת הר"ר יונה באגרת התשובה שאינו חולק עם הרשב"א וס"ל להר"ר יונה דבזה מודה הרשב"א כיון שלא הוי דבר מסוים כמו חביות אך הב"י ורמ"א נ"ל דלא ס"ל כוותיה וס"ל דאף המחבת הוי כדבר מסוים אבל בנדון זה שהוא דבר מועט ודאי לא נתפשה עליו כגנב שיכולה להתנצל ולומר שנמשך לה מעט ממנה וחזרה למלאותה והואיל שעשה בפשיעה לשלוח בלא שמיר' ראוי לאסור נ"ל הק' יעקב: