שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה מו, קטע 2

אי משום הא לא תברא דהא באמת הרגיש בקושיא זו הרא"ש בריש פ' השוחט וכתב וז"ל לכתחלה צריך לשחוט שני סימנים אף בעוף והא דאמרינן לקמן גבי האי דהוי ממסמס קועיה דמא דקאמר נבדקה לקנה ולשחטה התם כדיעבד דמי כיון דאין לו היתר אלא בשחיטת סימן א' עכ"ל וא"כ לכאור' נראה דבנדון שלפנינו כיון דצריכן לבדוק הוושטין נמי כדיעבד דמי ומותר אפי' לכתחלה לשחוט רק סי' אחד כמו גבי האי דממסמס קועיה דמה דקאמר נבדק' לקנה וכו' איברא כד מעיינן שפיר יראה דצריכין בנדון דידן לשחוט שני סימנים לכתחלה ולא דמי להאי דממסמס קועיה דמא דנעש' באונס ע"כ הוי כדיעבד ומותר לשחוט רק סימן אחד מה שאין כן בנידון דידן דאי אמרינן דיש לשחוט רק סימן אחד כדי שיוכל לבדוק הושט יותר טוב היה לנו לומר ולגזור שלא ילעיטו לכתחלה שום אווזא כדי שלא נעבור על דברי חכמים לשחו' רק סימן אחד וזה הוי ודאי לכתחלה גמור כיון שהוא עצמו גורם לזה ע"י הלעטה משא"כ בהאי דממסמס קועיה דמא שנעשה ע"י מקרה שאירע לה בדעבד. ועוד דודאי דל"ד כלל להתם דאתילד בה ריעותא דצריכה בדיקה ואם לא בדק הוא טריפה על כן התירו לשחוט רק סימן א' משא"כ בנדון דידן סמכינן על הרוב שבחזקת כשרות הן עומדות ובדיעבד אם לא בדק ג"כ כשר כמבואר בתשובת מהר"מ מלובלין סי' כ"א ודאי צריכין לכתחלה לשחוט שני סימנים וראי' לזה מהא שכתבתי לעיל גבי הא דמקשה הש"ס לר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכיל בשרא אפי' בשר עוף בכלל ולא אמרינן דיש לו תקנה לשחוט הקנה לבדו כיון דלכתחלה בעינן שחיטת שני סימנים:

ואם איתא דהוי כדעבד כדי לבדוק הושט אכתי קשה הא יש לו תקנה לשחוט הקנה לבדו אלא ברור דלא אמרינן דהוי כדיעבד אלא במקום דאתיילד בה ריעותא כהאי דממסמס קועיה דמא דבעי בדיקה מדינא משא"כ בחששא בעלמא לא דחינן מה שמוסכם מש"ס וגדולי פוסקים דבעינן לכתחלה שחיטת שני סימנים א"כ ה"ה בנדון דידן.

ובודאי לאותן הנוהגין שלא לבדוק אותן חחיכות של ושט שהם דבוקים לראש רק ממקום שחיטה ואילך וכן משמע בתשובת מהר"מ מלובלין שם בסי' ק"א שכן המנהג במדינות פולין והטעם נ"ל דלא חששו שום חשש באותן חתיכות ושט שלמעלה כיון שבאותן מקום למעלה מלעיטין אותן בתחיבת יד שמגעת לשם בנחת א"כ פשיטא שמותר לשחוט הקנ' והושט כדינו (ועיין בתשוב' צ"צ סי' י"ז שכתב טעמים אחרים לשינוי מנהגים אלו) אלא אפי' באותן מקומות שצריכן לבדוק גם אותן חתיכות ושט שלמעלה בתוך הראש כמ"ש שם מהר"מ מלובלין בתשובה מ"מ עיקר דין בדיקת הושט רק מצד התקנה כמבואר בלשון רמ"א בי"ד בהג"ה סי' ל"ג ובדיעבד אם נאבדו הושטות בלא בדיק' מכשירינן ולא דמי לסרכות הריאה וכ"ש מה שהוא למעלה ממקום שחיטה דהוא יותר קל לענין בדיקי ובתקנה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ועוד דהא עיקר הטעם גבי האי דממסמס קועה דמא דאמר בש"ס לשחיטה לקנה ולכשריה משום חשש דשמא במקום נקב קשחיט וכבר פרשי' בפא"ט גבי האי ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבא דאף לבהמה אית תקנתא לספק דרוסה דבשלמא גבי נקב איכא למימר דלמא במקו' נקב קשחיט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפי' שחט בו יש היכר במשהו וכן דעת העיטו' והר"ן בשם הרא"ה עיין בטי"ד סי' ל"ג ובב"י שם ואף לדעת החולקי' היינו משום דס"ל דאין אדמומית הארס של דרוסה ניכר מפני דם השחיטה משא"כ בנדון דידן שהלקותא ע"י הלעטה ניכר ונודע ע"י שימצא בושט בפנים כמו נגעים ובהרת וכה"ג ודאי אף במקום ששחט בו יש היכר טובא אליבא דכ"ע כידוע לכל בקיאים בטריפות זו ובלא"ה אין להחמיר בבדיקת הושט כולי האי ואולי כמבואר בט"ז ותורת חיים ואמונת שמואל סי' ל"ד והסכמת הפר"ח בסי' ל"ג דהוי רק כלקותא מפני חולי ויותר טוב שלא לבדוק ועיין בתשובת צ"צ סי' קט"ו ובתשובת שער אפרים סי' ס"א שהעלה שם ג"כ שאין להחמיר כל כך בדין בדיקת הוושטין ומכסין דמן קודם בדיקתן מהאי טעמא ע"ש לכן נ"ל גם בנדון דידן אין להחמיר כלל מכל הלין טעמי שכתבתי כנ"ל ה"ק יעקב: