שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה מו

שאלה מו מתלמידי ידידי הרב המופל' מוהר"ר יודא מילר אב"ד דמדינות דייטץ ז"ל אגב אעורר לנגד עיניו עיני פקיחין מה שלא אוכל להבין דעת הט"ז בסי' ק"י ס"ק ט"ו דפסק דהיכא דאיתחזק איסורא דאפי' בכמה ספיקות אוקמינן אחזקת איסור ואסור ובסי' ך"ד סעי' י"ד ס"ק י"ז גבי טבעת שנמצא על הסכין כתב להכשיר מספק ספיקא והא הוי ספק בשחיטה וה"ל לאסור וגדול אחד השיב לי דדעת הט"ז דאין זה ספק בשחיטה ואין זה נייח לי דהא הט"ז שם הביא דברי מהרש"ל דכ' דהוי ספק בשחיט' ובזה לא השיג עליו הט"ז דלא הוי ספק בשחיטה רק דהכשיר מכח ספק ספיקא וזה אינו נכון לדעתו בסי' ק"י ס"ק ט"ו הנ"ל:

תשובה הנה בודאי דברי הט"ז תמוהי' מאוד ומה שהשיב לו גדול אח' זה ודאי דבר שאין לו שחר כלל דהא להדיא איתא בחולין פרק השוחט דף ך"ח ע"א שחט את הושט ונמצאה הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קוד' שחיט' נשמט' אם לאחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיט' פסול הרי דמקרי ספק בשחיטה (ובבואי לבית מדרשי מצאתי בתשובת עבודת הגרשוני סי' קך"ב שדחה בשתי ידים מי שרצ' לומ' כן) ועיקר נ"ל לתרץ כוונת הט"ז לפי מה דמסיק הט"ז שם בס"ק י"ז וז"ל וכדאי המה הב"י והאגור שמכשירין בכל גווני יש לסמוך עליהם בהני מילי שזכרנו עכ"ל וא"כ דעת הט"ז אף דבספק ספיקא אין להקל כיון דהספק בשחיטה עצמו מ"מ סמך בהאי דינא להקל מטעם דמסיק שכדאי המה הב"י והאגור לסמוך עליהם בהני מילי שזכרנו שנעשה ע"י גלגול הגרגרת וכי נ"ל עיקר להלכה כדעת הט"ז אף שמדברי הש"כ שם משמע שדעתו מכרעת כדעת המחמירין מ"מ כיון שבספר נה"כ אינו משיג על דברי הט"ז כדרכו נראה שחזר והודה לדעת הט"ז להקל ועיין בפר"ח איברא בתשובת עבודת הגרשוני סי' קך"ב מבואר שדעתו נוטה להחמיר אך שאין דבריו מוכרחים כלל והמיקל כדעת הט"ז בדין זה לא הפסיד כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה מז אחד שמצא פ"פ ברחוב היהודים סכינים ומצויים לצאת עכו"ם ברחוב היהודים כי הוא מקום לעבור לרבים ובפרטות ביום חגם שאז עוברין הרבה עכו"ם מה יש לדון באותן סכינים:

תשובה לכאורה נראה לדמות דין זה למאי דאית' בי"ד סי' א' במצא גדייו ותרנגוליו שאבדו או שנגגבו ומצאו שחוטין במקום שרוב ישראל מצויין דמותרין ויש שם חילוקי דעות בב"י ובאחרונים אי בעינן תרי רובא רוב השוק ורוב העיר או לא וז"ל הרשב"א בתה"א דף קמ"ז וז"ל ומסתברא דאפי' בעיר שרובה נכרים וכו' אם ישראלים שבאותו עיר דרים בשכונה בפני עצמה שאין דרך הנכרים מפסקת אותו הרי אותו שכונה כעיר בפני עצמו ואין הולכין בה אחר רוב העיר כולה אלא אחר רוב שכונה ואע"פ שיש קצת נכרים דרים דהרי שכונה זו כעיר בפני עצמו ואע"פ שאין דלתות השכונה ננעלות וכדרך שאמרו גבי בשר הנמצא דאין הולכין אחר רוב עולם אלא אחר רוב טבחי העיר עכ"ל הרשב"א והרא"ה השיג עליו והרשב"א חזר ותיקן דבריו במשמרת הבית אך אין דבריו מוסכמים מכל הפוסקי' ועיין בב"י בי"ד סי' קך"ט מבואר דהרא"ש מחולק ג"כ עם הרשב"א בזה ועיין בפר"ח לי"ד סי' ס"ג ס"ק ג' האריך בהאי כללא יע"ש גם בתשובת חות יאיר סי' רכ"ח כתב שאלה כזו בסכין שנמצא ברחוב היהודים ולא רצה להתיר למעשה כיון דרוב עוברים עכו"ם ואני לא רציתי להאריך בהני כללי ולהכניס ראשי בין ההרים הגדולים ומ"מ נראה לע"ד להתיר בנדון שלפנינו מטעם אחר דאף דמידי ספיקא לא נפקא אי מישראל הוא או מעכו"ם אפ"ה יש להכשיר הסכין בלי שום הגעלה ולבון דהא מבואר בי"ד סי' קך"ב ובת"ח כלל נ"ט דין ד' בנתן הכלי לאומן נכרי לתקן ולטלו אחר מעת לעת דמותר להשתמש בו לכתחלה מטעם ספק ספיקא שמא לא השתמש בו עכו"ם ואת"ל השתמש בו שמא הוא אחר מע"ל או נשתמש בו בדבר הפוגמו ועיין שם בספרי מנחת יעקב ס"ק ה' ויו"ד דון מינה דהא התם הכלי היה בודאי ביד נכרי אפ"ה מכשירינן לכתחלה ומכ"ש במצא סכין ברחוב ושכונת היהודים דאפשר שהוא של יהודי ולא נגע בו עכו"ם מעולם וג"כ איכא ספיקי טובא דלעיל דיש להתיר הסכין ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דאף שנפל מישראל מ"מ חיישינן דטריפה היתה כיון דאיכא ריעותא דנפילה וכה"ג מבואר בח"מ סימן ל"ט ומ"א גבי חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו אפ"ה היכי דאיתרע בנפילה נאמן לומר פרעתי תוך זמנו נגד החזקה א"כ אף כאן אנו נאמר כיון דאיתרע בנפילה אף אם הוא של ישראל דלמא טריפה הוא זה אינו דל"ד כלל אפי' כאוכלא לדנא דודאי התם אמרינן כיון שלא דקדק לשמור שטרו בחפיסה או בדלוסקמא כדרכן של בני אדם שלא לאבד שטרותיהם מסתמ' שכבר פרעו שאינו מקפיד עליו כל כך ושם אותו בין שטרותיו הפרועין אף שעדיין שוה לצור על פי צלוחית אין דרכן של הבריות להקפיד עליהם כל כך ולשמרם וכה"ג מצאתי בתשובת הל' קטנות ח"ב סי' קס"ו ע"ש משא"כ בסכין טריפה ודאי בשגגה נאבד ונפל ממנו אף שהיתה טריפה דהרי עדיין ראוי לחתוך בו חלבים כדאיתא בש"ס הטבח צריך שיהיה לו שלשה סכינים וגם יכול למכור לעכו"ם או להשחיז' ולהגעילה לכן לא הוי נפילה ריעותא כלל.

רק גבי נבילה אמרינן אדם עשוי להטיל נבילתו באשפה כדאיתא בי"ד סימן א' לפי שהנבילה אדם ממאס בה ומרחיקין מן הנבלות משא"כ בסכין וכה"ג כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה מח שוחט אחד שהוא אטר יד ובאימון ידיו לשחוט אינו שוחט באמצע צואר ממש רק מן הצדדים דהיינו באלכסון ומ"מ הוא חותך הסימנים ולא פגע ונגע במפרקת ואיזה אנשי' מרננין עליו שראוי להעבירו שאינו שוחט מן הצואר ממש ילמדינו רבינו מה דינו גם ילמדנו מנהג ברור בדין מיעוך בסרכות הריאה כי יש פלוגתא בין שחיטת האחרונים והרבה שוחטים אי צריך להסיר הסרכה כולה מן הריאה שלא ישאר בה דלדול או למשמש רק באמצע סירכא אפי'. תשובה גרסינן בש"ס פ"ק דחולין דף י"ט במתני' השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה המולק מן הצדדים מליקתו פסולה השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשירה השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה המולק מן הצואר מליקתו פסולה עכ"ל המשנה ופרש"י דהשוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה אפי' לכתחלה ואפי' בדלא אהדר דהא משחטו הסימנים מנים שפיר קודם חתיכת המפרקת עכ"ל אכן קשה לכאורה לפי פרש"י למה לא נקט המתני' בחד בבא השוחט מן הצדדי' ומן הצואר שחיטתו כשר' והמולק מן הצדדים ומן הצואר מליקתו פסולה אלא נ"ל דלא דמי השוחט מן הצדדים לשוחט מן הצואר דהשוחט מן הצדדים דוקא בדיעבד דשחיטתו כשרה משא"כ שוחט מן הצואר כן מצותו לכתחילה לכן אי אפשר למתני גבי הדדי וזה כוונת התוספ'.

וגם ליכא למימר דדוקא בדלא אהדר הסימנים לכן לכתחלה אסור לשחוט דא"כ תקשה שם בש"ס דקאמרי אמרי בני ר' חייא מצות מליקה מחזיר סימנים לאחורי עורף ומולק איכ' דאמרי אף מחזיר דאיכא דאמרי מחזיר דוקא ומסתבר' כמ"ד אף מחזיר ממאי מדקתני השוחט מן העורף וכו' ולא קאי מדייק מרישא דמתני' דהשוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה דיעבד דוקא ובדלא אהדר מיירו וקתני המולק מן הצדדים מליקתו פסולה מכלל דהמולק מן העורף כה"ג בדלא אהדר שחיטתו כשרה ש"מ אף מחזיר ע"כ כתבו תוס' דמרישא אין לדייק דמצינו למימר דוקא דעבד ואפי' החזיר סימנים גזירה אטו לא החזיר. אכן לפי מ"ש תוספת ד"ה מסתברא כמ"ד וכו' דלכתחלה פליגי וכו' ולה"ק מסתברא וכו' א"כ אין לדייק מרישא כלל דברישא ליכא מסתברא כי האי. וגם בלא"ה ליכא למפשט מרישא דאע"ג שהשוחט מן הצדדים מיירו בלא החזיר י"ל דהמולק מן הצדדים מיירו בהחזיר אפילו ואע"ג דצריכין לחלק לשנא דמתני' אין זו קושיא ודיוק כלל שם במתני' וכן מוכח מדברי המקשה דקאמר התם מסתברא כמ"ד אף מחזיר ממאי מדקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשרה ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי אריא מולק אפי' שוחט נמי ולא קמקשה בפשיטות דאי מחזיר דוקא א"כ אמאי מן העורף שחיטתו פסולה הא כשרה היא כיון דהחזיר אלא ודאי דאף דהמולק מיירו במחזיר דוקא אפ"ה איכא למימר דהשוחט מן העורף מיירו שלא החזיר ולא יהיה צריכין להיו' המתני' דומין זו לזו אלא דקושית המקשן מאי איריא מולק וכו' דלמה מחלק המתני' בין שוחט למולק ושוחט מיירו בלא החזיר ומולק במחזיר דוקא מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי ולחלק מניה וביה בין שוחט בלא החזיר לשוחט שהחזיר וק"ל:

מ"מ מבואר מדברי הב"י בי"ד ס"ך ושאר אחרונים דלדעת התו' דהשוחט מן הצדדים אפי' בהחזיר אסור לכתחלה גזירה אטו לא החזיר משום דבלא החזיר אפי' דעבד פסול בשחט מן הצדדים ואע"ג דמסיק בש"ס דהשוחט מן העורף מיירי בלא מחזיר רישא על כרחך אינו דומה לסיפא וכמ"ש דאין צריכין להיות דומין: ותו דהא ברישא השוחט מן הצדדים מיירו רק דעבד וסיפא דמתני' דהמולק מן העורף והשוחט מן הצואר דכשר אפי' לכתחלה כך מצותם אלא ודאי פשוט דאין נפקותא בהא אף שאין דומין הבבות זו לזו. וגם אתה אל תתמה לדעה זו דלדעת התו' דהא דהשוחט מן הצדדים כשר דדיעבד מיירי דוקא בהחזיר אם כן מאי אריא מן הצדדים כשרה הא השוחט מן העורף נמי כשרה כשהחזיר וכקושית מהרש"א בזה וגם אין לדחוק ולתרץ כמו שכתב הש"כ שם בי"ד סי' ך' ואחריו נמשך הפר"ח דהשוחט מן הצדדים אף דלא החזיר כל שידע ששחט הסימנים קודם המפרקת כשרה וכמ"ש הרא"ש חדא דהא התו' וסייעתו לא הזכירו כלום מידע וכו' רק הרא"ש הוא מחדש דין זה והתו' הזכירו דרישא מיירי בהחזיר ותו דמ"מ הקושי' עדיין במקומה עומדת דמה לי שוחט מן הצדדים או שוחט מן העורף דאם שחט הסימנים קודם המפרקת בשניהם כשרה ואם לא שחט הסימנים בשניהם פסולה אך באמת מעיקרא לא קשה מידי דלכך תנא השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה דאפי' מן הצדדים שחיטתו כשרה רק דיעבד ולא לכתחלה וגם משום סיפא דהמולק מן הצדדים פסולה וכמ"ש התורת חיים ובחנם השיג עליו הש"כ שם.

גם לא תקשה לך הא דלא מחלק ברישא בין שוחט לשוחט ומאי אריא מולק מהצדדים פסולה לתני שוחט מצדדים פסולה בלא החזיר וכגוונא דמקשה בש"ס על סיפא מאי אריא מולק ליתני שוחט אי משום הא לא איריא חדא דרוצה לחלק מיניה וביה הכל בהחזיר סימנים דכשר בשוחט מצדדים ופסול במולק משא"כ סוגית הש"ס מקשה שפיר מאי אריא וכו' וכמ"ש לעיל ועוד דלא איצטרך למתני דמכללא שמעינן דלכך השוחט מן הצדדים בדיעבד שחיטתו כשר' ולא לכתחלה משו' דגזרינן אטו לא החזיר דפסול דיעב' והא דנקט בסיפ' השוח' מן העורף פסו' דמיירו בלא החזי' ליתני השוחט מן הצדדים אפי' פסול בלא החז' י"ל משו' דקבעי למתני המולק ולהראות כמ"ד אף מחזיר וכדקאמר בש"ס ומסתברא וק"ל כל זה נ"ל לי ליישב כוונת התוספת לפי הסכמת האחרוני' דלדע' התוס' בלא החזיר פסול אף דיעב' בשוחט מן צדדים והרא"ש כתב וז"ל השוחט מן הצדדי' כשרה ובלבד שידע שחתך הסימני' קודם שחתך המפרקת עכ"ל בודאי הרא"ש לא לחלוק על דברי תוספ' בא ולומר דאף בהחזיר לא מהני עד שידע זה אינו דהא גדולה מזו מכשיר שם בשוחט מן העורף כל שהחזיר סימני' ולא הצריך ידע אלא להוסי' על דברי תוס' בא דמן הצדדי' כל שידע שחתך הסימני' קודם המפרקת כגון שהחזיר הסימנים או ביונים שהסימנים הן מן הצדדים וכדאית' שם בי"ד סי' ך' דאז יודע שחתך הסימנים קודם או שחתך באלכסון לא ממש מן הצדדים דאז יוכל לידע שחותך הסימנים מקודם ואפשר דגם דעת רש"י הוא על דרך זה שפי' דהשוחט מן הצדדים כשר אפי' לכתחל' בדלא אהדר דהא משחט הסימנים קודם חתיכת המפרקת וקשה לכאורה שהוא נגד השכל והחוש כשמניח הסכין על צידי הצואר ממש בודאי חותך תוך המפרקת קודם שמגיע לסימני' אלא ודאי דכוונת רש"י דוקא לומר כן בתורים ובני יונה שהסימנים הם מן הצדדים דמיירי מתני' מינה דקתני המולק ומצות מליקה לגבייהו נינהו או אפי' באינך כגון ששחט באלכסון ולא על הצדדים ממש דאז משחט הסימנים קודם כל זה נ"ל ברור לדעת הפוסקים ודלא כמקצת האחרונים שיש להם שיטה אחרת בזה והעול' מכל זה דאף לדע' התוספ' דמחמירין בשוחט מן הצדדים היינו בחתך גם המפרקת דאז צריכן למידע שחתך הסימנים מקודם ע"י שהחזיר סימנים דכשר רק כדיעבד משא"כ בזה שצדד אצדודי לשחוט באלכסון ואינו חותך רק הסימנים ודאי כה"ג דעת כולם שווים לטובה דמותר לכתחלה לשחוט כה"ג וזה נכלל במתני' שם כל הצואר כשר לשחיטה כיון שאינו שוחט על צדדים ממש ואינו חותך המפרקת והוא ברור ותו דאף אם יאמר האומר דכה"ג שחיטה שאינו ראויה היא לכתחילה מ"ע אין מעבירין אותו בשביל כך דהוי בדעבד כיון שכבר נתמנה לשוחט מומח' דהא אפי' בטבח שנמצא אחריו חוט או קרום אין מעבירין אותו כיון שאינו אסור מדאוריית' כדאית' ברמ"בם פ"ז מהמ"א ובי"ד סי' ס"ד אלא מלמדין אותו שלא יהא רגיל בכך מכאן ולהלן חושבנא ומכ"ש בשוחט שאין עוש' כן במזיד רק שאימון ידיו כן הוא ובפרטות לפי מה שכתבו דכה"ג שאינו חותך תוך המפרקת כלל מות' לעשו' כן לכתחל' פשוט שאין מעבירין אותו בשביל כך ועל מה ששאלת בדין מיעוך בסרכות הריאה הנה ראיתי באמת חלוקי דעות בין השוחטי' ובודקים שזה אומר בכה וזה אומר כה וכל אחד טעמו ונמוקו עמו דאותן שאמרו שלא ישאר שום דלדול בריאה לכן צריכן להעביר הסרכא במשמוש סמוך לריאה ממש טעמייהו דאם ישאר שום דלדול מן הסרכא בריאה איך תהני שוב בדיקת נפיחה שהרי הסירכא סותמת הנקב וכת הסוברים הממעכין וממשמשין באמצע הסירכא היינו משום דאם ממשמשין סמוך ודבוק לריאה ע"י מיעוך ומשמוש חיישינן דתנקב הריאה ויטרף שלא כדין כיון דלא יעלה ע"י נפיחה ותבצבץ וכל מקום דאיכא ריעותא לא תלינן בידו דטבחא לכן ממעכין וממשמשין קצת רחוק מן הריאה.

ול"נ לצאת ידי שניהם כי באמת המעיין בטור וב"י בסי' ל"ט במקור הדין בענין המיעוך והנענוע וכה"ג משמע מדברי הראשונים דכל שנפסקה הסרכא באמצע אף שנשאר דלדול בריאה אינה סרכא גמורה רק הפשט הליחה וסומכין על בדיקתינו בנפיחה לכן נראה דודאי יש למעך הסירכא בנחת אפי' באמצע כמשמעות הראשונים והאחרוני' ואם נפסקה הסרכא ע"י המיעוך (דהיינו שמתפשט הסרכא תחלה שיהי' כעור דק ומשמוש בו דאי לאו הכי אינו מתפסקת הסרכא כלל ע"י משמוש דאדרב' ע"י גלגול ומשמוש נעשה חזק כחבל וכ"כ שחיטות אחרונים) אזי קודם שתנפח הריאה לבדוק ע"י בצבוץ יפרק הדלדול בנחת בלי היזק מהריאה או ע"י סכין דחליש פומיה וכה"ג וכדאית' בפא"ט דף מ"ח גבי ריאה הסמוכה לדופן ואח"כ בודק ע"י בצבוץ דשוב אין כאן חשש סתימה כלל מחמת הסירכא כנ"ל לנהוג ע"ד החכמה לעשות פשר דבר בין הדעות נ"ל ה"ק יעקב: שאלה מט משוחט מומחה ממדינת מעהרין ע"ד המנהג שנהגו במדינה זו לבדוק כל הוושטין של אווזות שמלעיטין אותן על פי התקון משום דשכיח יותר מסרכות הריאה אם יש לכתחלה לשחוט רק סימן אחד בעוף דהיינו הקנה כדי שיוכל לבדוק הושט היטב משא"כ באם שוחט גם הושט איכא למיחש שמא במקום נקב וריעותא: תשובה הנה בודאי שאלת חכם היא זו שהתעורר בדבר חדש וראוי להסתפק בה גם בתשובת אמונת שמואל סי' ל"ד הרגיש השואל קצת בזו ע"ש וכדי לברר דין זה אציע תחלה לשון הש"ס ריש פ' השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו.

ובגמ' השוחט דיעבד אין לכתחל' לא ב' בבהמה לכתחל' לא עד כמה לשחוט וליזל איבעית אימא אא' בעוף ואיבעית אימ' ארובו של א' כמוהו ע"כ ל' הש"ס והנה דעת הרי"ף והעיטור דהלכתא כלשנא בתרא ובעוף הכשירו לכתחלה בסי' אחד וכתב הב"י בסי' ך"א וז"ל ובפ"ק דחולין גבי אי מה להלן מולק ואינו מבדיל בסימן אחד כתב רש"י וכל הסימן הוי מצות שחיטה בעוף לכתחלה אבל אסימן שני אפי' מצוה לכתחלה ליכא וכתב המרדכי שכן דעת רבינו ברוך עכ"ל ובאמת מלשון רש"י אין הכרח שסובר כדעת הרי"ף דהא רש"י כתב בר"פ השוחט ד"ה איבעית אימא אאחד בעוף קאי השוחט דלכתחלה אצרכוהו רבנן תרווייהו משום הרחק' לעבירה דלמ' לא אתי למעבד רוב' דחד עכ"ל רש"י וא"כ י"ל דדעת רש"י דאע"ג דאסימן שני אפי' לכתחי' ליכא מצו' לענין הבדל' בעולת העוף. מ"מ משום הרחקה מן העבירה צריך לכתחלה שחיטת שני סימני' וכן משמע מריש פ"ק דברכות דבמקום שהטעם משום הרחקה מן העביר' אינו נכלל בלשון מצוה ובזה יש לתרץ מה שמקשה תוספות על פרש"י בפ"ק דחולין דף ך"א ע"ב ד"ה ואינו מבדיל בסימן א' ע"ש אכן דעת הרמב"ם פ"א מה' שחיטה והרא"ש בפ' השוח' והרשב"א פסקו דאף בעוף בעינן לכתחלה שחיטת ב' סימני' וכתב הב"י שם שכן הוא נכון.

ובאמת כן נראה משמעות הסוגיא שבש"ס דהא המקשן שהקשה שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לישחוט וליזל ולא מקשה כן בעוף משמע דבעוף פשוט להש"ס דלק"מ דלכתחלה בעינן שני סימנים ועוד נ"ל ראי' לדעת הרמב"ם וסייעתו מהא דאיתא שם בפ"ק דחולין דף י"א ע"ב דאי לא תימא הכי לר"מ דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בשרא ופרש"י משום דשמא במקום נקב קשחיט עכ"ל ומדקאמר ה"נ לא אכיל בשרא בלשון בשרא כולל כל מיני בשר עוף (וכדאיתא בפ' הנודר מן הירק ובפכ"ה ועיין בטי"ד סי' רי"ז וברמב"ם פ"ט מה' נדרים ובתשובת מהרי"ק סי' צ"ט וקע"ז דבשר עוף בכל מקום נכלל בסתם בשר) וקשה הלא יכול לאכול בשר עוף דהיינו ע"י שיבדוק הקנה מבחוץ וישחוט ואח"כ יכול לבדוק הושט וכדקאמר הש"ס בפ' השוחט דף ך"ח ע"ב גבי האי בר אווזא אתא כי ממסמס קועיה דמא א"ל רב יוסף נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר להפכי' לושט ולבדקיה ע"כ. אלא ודאי צ"ל דלכתחלה בעי לשחוט שני סימנים בעוף לכך שפיר מקשה הש"ס לר"מ הכי נמי דלא אכיל בשרא אפי' בשר עוף כיון דלכתחלה בעינן שחיטת שני סימנים ודלמ' במקום נקב קשחיט ואל תתמה דא"כ איך קאמר רב יוסף נבדקה לקנה ונשחט' לקנה ולכשריה הא בעינן שחיטת שני סימנים לכתחלה.