שו״ת שבות יעקב – חלק ג – שאלה י

שאלה י נשאלתי בשנת תפ"ג בחדש ניסן מאיזה מנהיגים פה ק"ק מיץ ע"ד כתבי קודש הקרועים והבלועים שמתרבים בכל שנה ושנה כשמנקי' הבתים לימי הפסח ואין עליות ב"הכ מספיק להכילם גם יש לחוש לסכנת שריפה שהוא סכנה גדולה בזמנים הללו בכן נתנו הכתבי קודש לפני איזה שנים תוך חביות גדולות והעמידו החביות בבית הקברות ונגנבו כולם או רובם ע"י עכו"ם ובאו לידי בזיון גדול עד שהיו מקנחין בהם אם מותר לשרפם או לא:

תשובה הנה באמת כבר נשאלתי ע"ד זה ג"כ בהיותי בק"ק פראג ולא רציתי להורות בה היתר כי מצאתי ראיתי בתשובת באר שבע סי' מ"ג שנשאל וז"ל אם יש סמך למנהג זה שרבים נוהגין לשרוף כתבי קודש שבלו או נמחקו באמרם כי שריפתו הוא כבודם כי ע"י גניז' הם נזרקין אנה ואנה במקומות המטונפים ועוד נשאלתי אם ספרי גמ' ופירושיהן ותפולתיהם שוות לענין זה לס"ת ולנביאים וכתובים והאריך שם בתשובה מפ' כל כתבי והסכמת הפוסקים שכל כתבי קודש אסור לשרפן או לאבדם ביד אע"ג דלא נתנו לכתוב ולקרות בהם אפי' כל דבר הטעון גניזה ואין מצילין אפ"ה אסור להניח במקום הפקר ומסיק ואותן שנהגו להקל לשרוף כתבי הקודש שבלו או שנמחקו חדשים מקרוב באו לא שערו' אבותינו וטענה שלהם כי שריפתם זהו כבודם כי ע"י גניזה הם נזרקין במקומות המטונפים טענה ריקנית הוא לא שרירא ולא קיימא רק כמוץ אשר תדפנו הרוח כי אלו היו יודעים כיצד דין גניזה לא הי' מקילין באיסו' גדול גדול כזה דגרסינן פ' בני העיר אמר רבא ס"ת שבלה גונזין אותה אצל ת"ח אפי' שונה הלכות ואמר רב אחא בר יעקב ובכלי חרס למען יעמדו ימים רבים וכ' הר"ן וז"ל אע"פ שגונזין אותו עושין לו תקנה במה דאפשר לקיימו כדי שלא ירקבו במהרה ומסיק עוד וז"ל ע"כ אתה הראת לדעת שראוי ונכון לנהוג קדושה גדולה במשנה וגמרא ופירושיהן שיש בהן סרך קדושת ס"ת ואם בלו או נמחקו אל ישים חילוק ביניהם ויהא זהיר וזריז לגנוז אותו בתיבה מסוגרת ולעשות להם תקנה במה שאפשר לקיימם וכ"ש שלא יהו נזרקין חלילה במקום הטנופת ואז יהי' שכרו גדול מאד כדתנן כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות עכ"ל הבאר שבע שם להלכה למעשה:

גם המ"א בא"ח סי' קנ"ד מעתיק דבריו לפסק הלכה מכח כל זה לא רציתי להקל בדבר זה עד שראיתי מעשה פה שא"א כלל לעשות תקנה זו בקהלות גדולות שמרבים בכל שנה ושנה בלויי ספרים כאלו עד כמעט כל החביות והתיבות וחדרים לא יכלכלוהו כאשר הארץ צר אצלינו בגלות ואין דנין א"א משאפשר ובוודאי הרבים שנהגו כן כאשר מעיד בעל באר שבע לאו מעצמם עשו ונהגו כן ע"פ הוראת גדולי בעלי הוראה שראו ג"כ שא"א לעשות תקנה דגניזה שלא יבאו לידי בזיון יותר למקום הטנופת ע"כ התירו לשרפם וגדולה מזו מצינו שהתירו לאבד את עצמו לדעת בכה"ג כדכתיב בשמואל ל"א ויאמר שאול לנושא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי ע"כ הרי אף דמאבד עצמו לדעת הוא מן העבירות החמורות דאין להם חלק לעה"ב ואין מספידין עליהם אפ"ה התירו אפי' על הספק כמשמעות לשון המקרא פן יבואו הערלים וגו' והתעללו בי וכן הסכמת כל הפוסקים כמבואר בי"ד סי' שמ"ה ולא חיישי לחיי שעה וזה דומה לס"ת שנשרף כדאי' בש"ס דשבת פ' האורג ובפ' אלו מגלחין העומד בשעת יציאת הנפש חייב לקרוע הא למה זה דומה לרואה ס"ת שנשרף ופירש"י דאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצות דמה"ט אמרינן כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות כי זה הוא מדה כנגד מדה שגופו דומה ממש לס"ת וא"כ כיון שהתירו לאדם לאבד גופו בידים כדי שלא יבא בידי בזיון היותר גדול כמו שמצינו בשאול ה"ה בס"ת ממש ובפרט היכא שיש חשש סכנת שריפה התירו אפילו לחלל את השבת כדאי' בא"ה ס"ח לס"ד יע"ש זה נ"ל פשוט טעם על אותן שנהגו להתיר ומכל מקום ודאי היכא דאפש' למיעבד תקנה ע"י גניזה וכה"ג ודאי עבדינן והוא מצוה מן המובחר אבל היכא דא"א מכח ריבוי שודאי יבואו לידי בזיון וכה"ג או שיש חשש סכנה נ"ל להתיר ע"י שריפה מ"מ כדי שלא לזלזל בכבוד כתבי קודש כולי האי נ"ל שראוי לעשות בדרך זה שישרוף אותם מעט מעט בצינעא תוך כלי חרס או אבנים וכדומה ויצניע האפר עד מות ת"ח ואז יגנזו האפר בגומא אצל ת"ח ובזה נראה ג"כ כבוד התורה וכל זה בכתבי קודש שהם רבו כמו רבו וא"א בענין אחר כפי השאלה משא"כ בס"ת שטעונה גניזה המה מעוטים אפשר לעשות תקנה ע"י גניזה כמבואר בא"ח סי' קנ"ד ובי"ד סי' רפ"ב חלילה לשרוף אותם או לאבדם ביד כנ"ל הק' יעקב:

תשובת מהגאון הגדול כמהור"ר יחזקאל אב"ד דק"ק האמבורג על שאלת הנ"ל: יא לסכינא חריפא אמרתו צרופה טינרא תקיפא דבש צפה עייל פילא בקופא עייל שפה כאבימי ועיפא כל חזק מרפ' ה"ה אדוני מחותני הרב המאור הגדול הגאון פ"ה ע"ה נ"י רב רבנן מהורר יעק' נר"ו יצ"ו ר"ד י"א: גי"ה קבלתי העמק שאלה בענין כתבי קדש אשר מר הסכים לשרפם כנותר קדשים ולא כן דעתי השפלה ומר הביא ראי' משאול מלך ישראל שמסר את עצמו והאביד את עצמו לדעת תמהני הלא כל רז לא נעלם ממכ"ת מ"ש מהרש"ל בים של שלמה פ"ח דב"ק סי' נ"ט וז"ל אולי שאול ע"ה כיון וכו' שסבר אם יפול חי בידם יתעללו בו ויענו אותו מסתמא בני ישראל לא יחשו בשמעם בצרות המלך ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקם להצילו ויפלו רבבות מישראל והוא ידע שכבר נגזר הגזירה שלא ימלט מהם עכ"ל וגם שאול ידע ודאי שיהרג ומפני חיי שעה אף ספק התעלל לא חש.

וזה שאמר פן יתעללו בי אמנם בכתבי קודש שספק אם ישרפו וגם ספק התעלל פשיטא שאין לשרפם ותרתי בעינן ודא' ההרג וספק התעלל אמנם בחסר חד אין רשאי לאבד את עצמו לדעת ולכן ר"ח בן תרדיון לא רצה לפתוח פיו למות מהרה כי אף שההרג הי' ודאי אמנם לא הי' ספק התעלל וק"ל עוד זם מדבר מר מסתייע משאול המלך ולא מדוד המלך ע"ה שהרג נער המבשר שא"ל איך לא יראת לשלוח ידך לשחת משיח ה' אף שהנער הגיד לו דברי שאול פן יתעללו עיין ברש"י ורד"ק אלא ע"כ שהן רשאין ולא אתה דלאבד את עצמו שאין עושה משום כעס מותר ולא להרגו וכ"כ הפוסקי' גבי מאבד את עצמו לדעת אין מספידין אם יש לו איזה אמתלא מספידין ע"ש משא"כ ח"ו להורגו ועיין קצת ברלב"ג שם ובהניזקין דף נ"ז בד' מאות ילדים וכו' דרש להן הגדול וכו' קפצו הילדים וכו' וכתבו תוס' הא דאמרינן מוטב שיטלנ' מי שנתנה וכו' ויראים מיסורין וכו' א"כ ע"כ היו מענין אותם ולא היו הורגים אותם עכ"ל ש"מ כדבריו שהוא בעצמו רשאי לאבד אח עצמו ולא אחרים דהא התם זנות פנוי' שיעבור ואל יהרג ע"ש וכיון דיציאת נשמה כנשרף ס"ת כמ"ש מר ג"כ אין רשאין לשרוף ס"ת בידים והא דפסקו חכמי צרפת לשחוט ילדים בעת גזירת השמד התם טעמי דבריהם כיון שיצאו מן הדת ואז יהי' מן המורידין ולא מעלין ודו"ק אף על זה צווח מהרש"ל ע"ש ואם נאמר לצדד ההיתר כי הדפוס אינו קדוש כמו כתב כבר היו במבוכה זו כמה פוסקים והעלו דקדוש הדפוס כמו כתב עיין בתשובת זקני אבי אבא משאת בנימין סי' צ"ט ובט"ז לי"ד סי' רע"א וראיתי בתשובת חות יאיר סי' שדי נרגא כי מלאכת הדפוס חדשים מקרוב באו וכן האמ' כי נתחדשו בשנ' קפ"ח לאלף הששי אלף וד' מאות וכ"ה למספרם בעיר מענץ ע"י חכם מאומת גוטן בערג אמנם כבוד הות יאיר במקומו מונח כי לא הועיל כלו' דהרי משה רבינו ע"ה שדב' פא"פ ושלמה הע"ה שנא' בו ויחכם מכל האדם לא היו יודעי' להד' הדפוס עד שקם חכם א"ה א"ו לא צריכי להא כי דברים שבע"פ היו אסורים בכתב כה"ג דברי' שבכתב היו כותבין על הקלף לקיים מצוה זו לכתוב ס"ת לעצמו ורבינו הקדוש שהתיר לכתוב בע"פ בכתב משום שבימיו תקפו עליהם צרות גלות המר אמנם אם הי' מותר באבני איפוד דפוס למה רץ שלמה המלך ע"ה להביא את אשמדאי ותרנגול ברא היו לו לתקון הדפוס גם כף דחקיק נגרא ביה נשרף חרדלא שבעל חות יאיר בעצמו כתב כי בימים קדמונים הי' ג"כ דפוס רק לא אותיות מופרדים רק תיבות שלימות ע"ש עוד פלפל בחכמה בעל ח"י מכח שהדפוס רוב ע"י נכרי גם זה ליתא באשר בעת הכתיבה מחשב דעתו ומכוין נכרי ע"כ ספר שכתבו מין נשרף אמנם הדפוס המסדר אותיות אינו עושה פעולה להכתב והמדפיס שקורין פרעסין ציהר אין מכוין מה נכתב ע"כ כל אפי שווין מדפיס נכרי או ישראל סוף דבר בהא סליק ובהא נחתי' שאין דעתי מסכמת לדעת הגדול מר לשלוח יד בכתבי קודש בשום אופן כי אם לקברם על הקברות בחביות או תיבות אף בש"ס ופוסקי' נאמר בכלי חרס לדידן כלי עץ ג"כ עומד לקיים ימים רבים ואם א"א על הקברות הנה בארץ רחבת ידים לקברם בקרקע אחרת והמו דברי אוהב אחיו ממש אפר כירה לשרת לאדוני דש"ת ה"ק יחזקאל לבית קאצינעלפוגן חונה בק"ק המבורג ואלטונא יע"א ע"כ העתק לשון תשובתו וזה תשובתי על תשובתו:

יב אל ראש קרן ישראל נשיא כרבן גמליאל משיב דבר לכל שואל מהדר אורייתא מפלפולא כעתניאל ה"ה הרב הגדול המופלג הגאון מהו"רר יחזקאל נר"ו עד ביאת הגואל:

תשובתו הרמה הנכתב ג' טו"ב כסלו קבלתי ואף דטרידנא טובא כעת לא יכולתי להתאפק מלהשיב בבל תאחר הנה בוודאי מה שכתב מכ"ת לחלק בין איבוד נפש לכתבי קודש שהוא ספק אם ילכו לאיבוד ידעתי גם ידעתי שישנן מקומות לבע"ד לחלוק ולדחוק בכמה חילוקים בענין זה רק עיקר סמיכתי הוא על דברי הבאר שבע בעצמו בתשובתו סי' מ"ג וז"ל אם יש סמך למנהג במה שרבים נוהגין לשרוף כתבי קודש שבלו או שנמחקו וכו' ע"כ הטרחתי את עצמי בכל מה דאפשר לעשות סמך למנהג ההוא במקום שנתרבו הכתבי קודש במאד עד שא"א לגונזם כדינם בכלי חרס מוקף צמיד פתיל שלא יבואו לאיבוד ומה שמכ"ת מדמה ממש לאיבוד נפש זה אינו דהא בגמרא לא קאמר רק הא למה זה דומה וכו' ופירש"י שם משמע דודאי איבוד נפש חמיר משריפת ס"ת וספק פיקוח נפש דוחה שבת אפילו מלאכה גמורה משא"כ להצלת ס"ת אסור לכבות הדליקה בשבת כמבואר בסימן של"ד רק הצלה מותר וגם שריפת שאר ספרים אינו דומה לס"ת ממש כמ"ש הבאר שבע בעצמו וז"ל שיש בהם סרך קדושת ס"ת והוי דבר הדומה לדומה בדמיון רחוק ואין להחמיר כולי האי ועי"ז אתי לידי זלזול כתבי קודש יותר ע"כ ראוי ונכון לקיים מנהג ראשונים ולא לדחותם בשתי ידים כי מאיבוד נפשות יש ללמוד היתר לשרוף אלו קונטריסן מכח כ"ש אבל לא ללמוד איסור כי אינו דומה כלל ודו"ק ומה שכחב מכ"ת לקוברם על הקברות בחביות או תיבות כי כלי עץ עומד לקיים ימים רבים ואם א"א לקוברם על הקברות הנה ארץ רחבת ידים לקברם במקום אחר לא ידעתי מה יועיל תקנה זו כי זה ודאי הוי איבוד ממש בידים כי ע"י ירידת הגשמים והפשרת שלגים בודאי יבאו לאיבוד בזמן קצר מלבד לחלוחית הארץ ואין לך איבוד וביזוי גדולה כזה ובכלל עץ המצויין אצלינו נרקבין מהר בפרט שלא במקום הקברות פשיטא קרוב לודאי שיבואו לידי ביזוי גדול שישפך עליהם מי רגלים ושאר מים מטונפים וסרוחים ואין לך ביזוי גדולה כזו וכבר אמרו רז"ל בסוף תמורה כל הנשרפין לא יקברו מטעם דלמא חפר להוא אינש ש"מ דעיקר חומרא הוא לדונן בשריפה אע"ג דאמרינן שם ג"כ להיפך כל הנקברין לא ישרפו משום דאתו ליהנות מעפרן היא הנותרת ומחזקת דעתי לשורפן ולקוברן אצל ת"ח כי בזה לא אתי לשום תקלה ומש"ה כתבתי בתשובתי דאין דנין אפשר משאי אפשר ובוודאי היכא דאפשר לגונזן כדין הש"ס בכלי חרס מוקף צמיד פתיל טפי עדיף וכל כיוצא בזה אינו מדמין ועושין מעשה לכך אני עומד על דעתי הראשונ' לעשות כמו שכתבתי ולקיים מנהג ראשונים ששרפו וכן נכון כנ"ל הק' יעקב: