שו״ת שבות יעקב – חלק ב – שאלה קפב

שאלה קפב מה"ה המופלא כהר"ר גרשון קאבלענץ יבאר לי אדמ"ו את המתני' דשלהי מסכת אבות אר"ח רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר שכתב הרמב"ם והב"ש הובא דבריהם במ"א על א"ח סי' צ"ו ס"ק ג' שיש לאמרה אחר הלימוד ולכך קבעו אחר פרקי אבות יע"ש בהרמב"ם סוף מסכת אבות משמע מזה שהיא משנ' מוסכמת כמשנת איזה מקומן ובאמת מצאתי לזו סתירה בפ"ג דמסכתא נדרים דף כ"ב ע"ב א"ר אדא ב"ח אלמלא לא חטאו ישראל לא נותן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהוש' וכו' מאי טעמא כי ברוב חכמה רוב כעס וכו' וז"ל רש"י ולפי שבעטו וחטאו נוסיף להם רוב חכמה שאר ספרים להטריחן יותר עכ"ל והרא"ש פי' וז"ל שהיו מקבלין על הגיונם שכר כמו עתה בכל התורה שלומדין וכו' מכל זה נשמע דרובי תורתו כמו זר נחשבו ולעונם נותן להם ולא למען זכותינו ואף לפי' הר"ן שם דלא הוצרכו לתוכחה וכו' יע"ש מ"מ אין שם משמעות זכות וגם לפי מה שפי' מהרש"א שם לא נייח' לי ואף לפי מה שפי' הרע"ב בסוף מכות דלא קאי שם על התורה רק על המצות ואם כן תמיהתי במקומה עומדת וצ"ע:

תשובה אף שאין זו תמיהא אלימתא כי כה"ג מצינו כמה פעמים במדר' אגדה אגדות חלוקת זו מזו ואין כל חדש תחת השמש שמו' ת"ח מ"מ להוציאך חלק אי אפשר ושערי תירוצים לא ננעלו ליישב הדבר בג' אופנים הפן האחד היה נראה לומר בדרך הפשוט דודאי ליכא מידי בנביאי דלא רמיזי באורייתא דהיינו כהא דאמרינן ר"ע היה דורש כתרי אותיות תילי תילין של הלכות נמצא דהכל מרומז באורייתא והיו מבינים הדברים מכח הרמז ותגי אותיות ולא היו צריכין להטריח כ"כ בלימוד התורה ישמ' חכם ויוסיף לקח להבין דבר מתוך דבר ומועט מחזיק המרובה אך מכח החטא שנטמטמו ונתמעטו הלבבות וכדאמרינן אנן כאצבעתה בקירא לסברא כדאיתא בעירובין דף צ"ג הוצרכו גם לשאר ספרי כתובים ונביאים וכן לשאר ספרי אחרונים שנתרבו זה אחר זה וזה גרם החטא משא"כ לבם של ראשונים שהיו כפתחו של אולם לא היו צריכים לכל זה שהיו מבינים הכל מתוך התורה עצמה שארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים וזה יגדיל תורה ויאדיר הוא מלשון הוד והדר שהם הכתרי אותיות ובתורה שבכתב עצמו הריבוי הוא וזכות וכן איתא בילקוט פרש' שלח לך דף רכ"ח ע"ג ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר זרע הקב"ה את התורה ואת המצות לישראל להנחילם חיי העולם הב' לא הניח דבר בעולם שלא נתן בהם מצות לישראל יצא לחרוש לא תחרוש וכו' ע"ש באריכות ובאופן שני י"ל דאלמלא לא חטאו ישראל לא היו צריכין רק לחמשה חומשי תורה גם ספר יהושע שהוא ערכה של ארץ ישראל כי עיקר שכר התורה הוא נתינת הארץ וכדכתיב ויתן להם נחל' גוים ועמל לאמים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו ולא היו מן הצורך לספרי כתובים ונביאים שהן הן עיקר דברי תוכחה ומוסר כי טוב היו מרדה אחת שבלבותם אך מכח החטא אנו צריכין כדברי הנביאים וכתובים ללמוד מהם ובהם דברי תוכחה ומוסר וזה נ"ל כוונת הר"ן דנדרי' בפירושו ותלתא בגודש נ"ל עיקר דהכל בחדא מחתא מחתינהו ואין כאן חילוף זכות ברוב כלל דודאי התורה שבכתב עצמה רחבה מני ים נתנה לישראל לזכותם כדי שעל ידי עסק עול התורה יתכפרו מחטאיהם וזה למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר לכך הרבה להם תורה ומצות כדאי' במדרש תנחומא הובא בילקוט תהילים סי' צ"ד א"ר הונא אין אדם בעולם בלא יסורין חושש בשינו אינו יכול לישן בעיניו אינו יכול לישן יגע בתורה אינו ישן זה ער וזה ער הוי אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדינו שיסוריו הם בלימוד התורה עכ"ל וכשחטאו ישראל עוד יותר נתוסף עליהם עוד יותר עול התורה זה לעומת זה ע"ד אוסיף קמחא אוסיף מיא עד שהרבה עליהם עוד ספרי נביאים וכתובים עד שבכל יום נתרבו הספרים עוד יותר עול התורה וזה יוסיף דעת יוסיף מכאוב כדי שע"י עול תורה להסיר מאתנו עול גלות ויקויים בנו ומלאה הארץ דעה ובזכות הק"ל יעקב נזכה להנה שולח לכם את אליהו המבשר כל זה נ"ל ליישב הסוגיות הקטן יעקב:

בחמשה מקומת מצינו שם יעקוב מלא וי"ו: ע"כ אמרתי להדפיס עוד ששה שאלות ותשובת שנשאלתי תוך זמן הדפוס ואלו הן: קפג כשהיינו פה במושב ב"ד בא לפנינו אחד שאלה עצמו שהוא בעל פליטה שאין לו לצאת לשלם חובותיו ולכן באו בעלי חובתיו המוקדמין והמאוחרין לב"ד לגבות כדיניהם והמוקדמין יש להם שט"ע ובשטרי עסקות פה נהגו לכתוב שבכל חדש יכול לישבע שלא היה ריווח בעסקא וכבר עבר וחלף זמן זמנים הרבה שלא נשבע וא"כ מחויב ליתן לו ריווח כפי הקצוב בשטר עסקא אם יש לו ג"כ דין קדימה כמו בגוף החוב:

תשובה לכאורה נראה דהוא מוקדם על הריווח עסקא כמו על הקרן כמבואר הדין לפנינו בש"ע סי' ק"ד סעיף ט"ו שנים שהלוו לעכו"ם זה אחר זה ואין בנכסיו כדי לזה וכדי לזה וכשבא ראובן המוקדם לגבות שטרו קרן ורבית טען שמעון רבית שעלה מזמן השטר לא תגבה עד שאגבה קרן חובי לפי שלא חל חובי הרבית מאותו זמן השטר אלא בכל יום הוא מתרבה אין בדברי שמעון כלום עכ"ל והוא מתשובת הרשב"א שהובא בב"י שם ואין מקום לבעל דין לחלוק דדוקא ברבית דעכו"ם הכי דינא משא"כ בריבת דישראל זה איני דהמוצא הדין בתשובת הרשב"א שם שהובא בב"י הוא בז"ל שאלת שנים שהלוו לעכו"ם זה אחר זה ואין בנכסיו כדי לשלם לזה וכדי לזה ובא ראובן המוקדם לגבות בשטרו קרן ורבית וטוען שמעון שהקרן לבד יגבה ולא הרבית שאין הרבית חל מזמן השטר רק בכל יום ויום מתרבה והוא יכול לפרוע בכל עת ולסלק שעבודו תשובה אין בדברי שמעון כלום לפי שמזמן השטר חייב עצמו בכל הריב' שיעשו מעותיו ובהדיא שנינו גבי פוסק לזון את בת אשתו שניזונות מנכסי' משועבדים אע"פ שמזונות דבר יום ביומו מתחייב בהם אלא שהשעבו' חל עליו משע' שקבל עליו המזונ' ומה שטען דאי בעי לאפרועי ולסלוקי מצי לסלוקי לא חל עליו השעבוד הוא ג"כ איכא למשמע מהאי דליתא כלל דהתם נמי מצי לסלק שיעבוד מזונות אי כתב לה כל זמן שאת עמי הרי אם גרש את אשתו נמחל אותו שיעבוד עכ"ל הב"י בשם הרשב"א הרי דנלמד הדין מדין ישראל ששעבוד ואין לחלק כלל גם לא נמצא אחד מן הראשונים או אחרוני' בדבר וכן סתם בש"ע ואחרונים להלכה גם הש"כ בח"מ סי' ע"ב ס"ק קס"ב הביא דברי הרשב"א אלו בלי חולק וכן הובא בדרישה ופרישה סימ' צ"ז גבי מזונות אשתו שלוותה ובכ"ג שם בהגהותיו לב"י בלי חולק כלל איברא כד מעיינן שפיר יראה דאין הנדון דומה לראיה כלל דודאי אדם מחייב עצמו בשטר מהיום בשעבוד גמור על מכאן ולהבא לזון את פלוני וכה"ג וטורף אף ממשעבדי מהיום ויכול לשעבד עצמו לחייב את עצמו מה שאינו חייב כיון שזמן השטר הוא מהיום וטורף אף ממשעבדי משא"כ ברבית ישראל שאין יכול לשעבד את עצמו אם לא בצד ההיתר עסקא כתחז"ל ואם אינו מרויח כלום ונשבע כפי התנאי אינו מחוי' ליתן לו כלום א"כ אין השעבוד חל מזמן לעולם עדיין וזה הוא חילוק ברור ע"פ הדעות והסברא ומ"מ כדי שלא יהא דברי כפטומי מילי בעלמא לחלק כן מסברא דנפשיה בלי ראיה נגד משמעות וסתימות לשון הרשב"א מצאתי ראיתי תשובת הרשב"א עצמו והיא בתשובה המיוחסת להרמב"ן ס"ס רכ"ג שכתב להדיא וז"ל ומכאן נסתפק לי זה כמה שנים רבית הכתוב בשטר אם לזכותו במכר או במתנה כלל לפי שהוא כמלוה ע"פ לפי שאינו בכת' מפני שלא נתחייב המלוה בשעת כתיבת השטר ודקדקתי מהא דפ' יש נוחלין עכ"ל והובא תשובה זו ג"כ בב"י סימן ס"ו מחידוש א' ואע"ג דעיקר הראיה שמביא פ' יש נוחלין דף קכ"ד ע"ב משמע דמיירו בהלוואת עכו"ם ברבית יע"ש בפי' הרשב"ם מ"מ היינו דוקא בלא זקף הרבית בשטר מה שא"כ בזקף הריבת בשטר ודאי דה"ל דין קרן וגובה בו המוקדם כמו שפסק בסי' ק"ד בשם הרשב"א וכה"ג על כרחיך בלא"ה צריכן לחלק כן כדי שלא יסתרו דברי הרמב"ן אלו מ"ש רבינו ירוחם והרשב"א בתשוב' במכר לו שטרו של עכו"ם ומחלו שצריך לשלם לו אף הריבת וכן פסק בש"ע סי' ס"ו סעיף ל"ב וכ"כ שם הש"כ ס"ק ק"ז ומסכים לדברי תשובת הרמב"ן ע"ש ובתשובת מהר"מ מינץ בכן פסקנו הלכה למעשה שאין לריווח עסקא שום דין קדימה דהוי רק כמלוה על פה לענין טרופה אך שאין יכול לומר פרעתי כיון שיש לו נאמנות בשטר גם פסקנו שמאותו יום והלאה שגילה את עצמו שאין לו אם אין כאן רמאות א"צ לשלם שום ריווח עסקא וכנ"ל הקטן יעקב.

קפד עוד בא לפנינו ראובן שלוה משמעון סך מה בתורת עסקא ע"צ ההיתר על שנה אחת ונעשה על זה שט"ע כמנהגם פה ונכתוב בשטר עסקא שאף אם ימשך יותר יהיה בכל אופנים ותנאים כמוזכר בשטר וכבר נהגו פה הב"ד לפסוק ע"פ הגדולים אשר בארץ המה שאם נמשך העסקא חדש אחד בשנה השנית שצריך לקיים אותה עד תשלום כל השנה כפי האופן ותנאי שהוזכר בשטר אך שראובן טוען שיוכל לחזור מעיסקא אפילו תוך זמן כדאיתא בח"מ סימן קע"ו סעיף כ"ג וכן הוא בי"ד סימן קע"ז שהמקבל עסק מחבירו לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל:

תשובה נ"ל פשוט דאין בטענת ראובן כלום ואין יכול לחזור כלל דהא כתב השלטי גבורים פ' הגוזל בתרא דף מ"ז ע"א שהלוואות שעושין בזמן הזה בעלי חניות וקובעין זמן ביניהם ליתן להם ריווח עד זמן פלוני זה הוקבע נמי לטובת המלוה ומצי המלוה לעכב עליו מלקבלן דניכר לעינים הפסדו עכ"ל והובאו דברים אלו בסמ"ע סימן ע"ד ס"ק ז' לפסק הלכה גם הש"כ שם והכ"ג בלי חילוק וכ"כ בג"ת סוף שער ל' וז"ל כל היכא דאיכא הנאה למלוה בקביעת זמן לא מצי לוה לכופו שיפסיד בקבלתו המעות קודם זמנו עכ"ל וא"כ ה"ה בזה ואם יאמר האומר מנ"ל לדחות דין זה דסימן קע"ו מפני זה הלא גם דין זה הוא מוסכם והוא מתוספ' והרא"ש דפ' המקבל כד מעיינת שפיר י"ל דאין כאן סתירה כלל דהתם מיירו בעיסקא גמור שמשועבד בעל המקבל העסק להתעסק עם העסקא ולא למשתי ביה שכרא אבל בשטר עסקא שנהגו פה שנותן לו דבר קצוב בלא חשבון כלל רק שהברירה בידו אם ירצה לישבע בכל חדש שלא היה לו ריווח א"כ אין כאן עבדות כלל ובהכי מיירו ג"כ בעל שלטי גבורים וסייעתו ובר מן כל דין דהא כתב הב"י בסימן של"ג בשם הריטב"א בשם רבותינו דהא דאמרו פועל יכול לחזור בו היינו בשוכר עצמו באמירה אבל כל שנשתעבד בקניין לטפויי מילתא קאתי שלא יוכל לחזור בו עכ"ל אף שראיתי בשפתי כהן סימן של"ג ס"ק י"ד שהשיג על דין זה מאה עוכלא בעוכלא וכת' וז"ל ולפע"ד נראה ששאר כל הפוסקים שלא חילקו בכך לא ס"ל הכי וכן נלע"ד עיקר וגם מטעמא דלי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים משמע דבכל ענין יוכל לחזור וכן משמע לפע"ד ממ"ש הרא"ש פ' הזהב וטור ור"י ושאר פוסקים גבי משיכת כלי האומנות אע"פ דמהני לענין קבלן שנגמר קנין שכירות בכך מ"מ פועל יוכל לחזור ודוחק לחלק בין משיכה לקנין דכל דוכתא כי הדדי נינהו וגם בהגהות אשר"י ממהרי"ח פ' האומנים מדמי להו להדדי לענין זה ע"ש והבאתיו לעיל ס"ק ד' וגם נראה דהוי קנין דברים כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהל' מכירה וסמ"ג וגם הראב"ד בהשגות שם נראה שמודה לו בזה ודוקא בשותפין פליג עליה פ"ד מה' שותפים לענין הריוח שהרוויחו כבר או משום כיון דמשתעבדי אהדדי לא שייך לומר עבדים ועיין במהרי"ק שורש קפ"ב ודוק ואולי המחבר חזר בו ולכך לא חילק כאן בש"ע בין נשתעבד בקנין או לא כן נלע"ד שוב מצאתי להדיא כדברי בריב"ש ריש סי' תע"ז ונתתי שמחה בלבי ת"ל וז"ל שאין חילוק התחלת המלאכה היא הקנין אלא שהפועל יכול לחזור בו לעולם אפילו התחיל במלאכה ואפילו בקנין משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עכ"ל שוב מצאתי בתשובת מבי"ט ח"א סימן קכ"ב שכתב דאלו ראה הריב"ש דברי הריטב"א בשם רבותיו אולי לא היה חולק עליהם ולפעד"נ עיקר כהריב"ש וכמ"ש עכ"ל הש"כ והבאתי ג"כ בקצרה חלק ראשון בתשובתי סימן ו' איברא כד מעיינן שפיר נ"לי עיקר כהריטב"א ורבותיו ואין דברי הש"כ מוכרחים כלל ואשיב על כל דבריו מ"ש ששאר כל הפוסקים שלא חילקו בכך לא ס"ל הכי זו אין ראיה כלל דאדרבה מדלא כתבו בפי' דאפילו בקנין יכול לחזור י"ל סתמא כפירושו דאין אחר קנין כלום כמו דקי"ל בכל מקום גבי קנין גם מ"ש מטעם דלי בני ישראל עבדים גם.

בזה כיון דבאמת אינו עבד ממש וכתיב לא תעבוד עבודת עבד רק כשכיר וכו' הרי דשכיר אינו עבד ממש ואלים מלתא דקנין לה שמשעבד בכך משא"כ בלא קנין יכול לחזור כיון דעכ"פ דומה לעבדות קצת ומ"ש דכן משמעות הרא"ש וסייעתו לענין משיכת כלי אומנת וכה"ג גם זה אין סתירה כלל דודאי כל הקניינים שבעולם לא מהני בזה דהוי קנין דברים וכמ"ש הש"ך אך קנין כסף ושטר דמהני לקנות בו עבד עברי כדאית' בפ"ק דקידושין וגופו קנוי בזה כדאמר רבא שם דף י"ו ע"א דמהני וכן מצאתי ראיתי בתשובת מהרי"ק סימן קפ"ב שכתב וז"ל נראה לע"ד די"ל דמה שמצריך הראב"ד קנין בהשגתו על הרמב"ם היינו כדי שלא יוכל השותף לחזור בו והיינו דקאמר שאדם יכול להקנות עצמו בקנין כלומר שלא יוכל לחזור בו שהרי גופו קנוי כדין העבדים כדאמר רבא פ"ק דקדושין ופרק הגוזל עבד עברי גופו קנוי כו' עכ"ל וכתב עוד שם וז"ל הרי שמצריך קנין היינו בדין העבדים שאינם נקנין אלא בכסף או בשטר ע"כ הרי להדיא כמ"ש ויש לחלק בין קנין לקנין ולפ"ז גם דברי הריב"ש יש להשוות לדע' הריטב"א ורבותיו דדוקא בשאר כל הקניינים יכול לחזור לבד בקנין כסף ושטר דמהני לקנות גופו בעבד עברי וה"ה כאן ואם יאמר האומר דאדרבה מטינא דהא גם בקנין עבד עברי עצמו יכול לחזור שהרי יוצא בגרעון כסף אי משום הא לא תברא דהתם גזירת הכתוב הוא לצאת בכך ועי"ל כמ"ש לעיל דשאני התם דהוי עבדות ממש משא"כ בשכיר בעלמא אלימא מילתא דקנין ועי"ל והוא עיקר דנמכר לעבד עברי שאסור למכור את עצמו אם לא מתוך דוחק גדול כדכתיב וכי ימוך אחיך א"כ הוי כהתנה מתחלה שאם ימצא לו ממון שיכול לגאול את עצמו בגרעון כסף משא"כ בפועל ושכיר גם מתשובת מהר"א ששון סי' קי"ג פסק גם כן כדעת הריטב"א וכן נ"ל עיקר בפרטות ששטרי עסקות פה הוזכר שנשבע ע"ז בפועל ממש דודאי אין יכול לחזור ועיין בתשובתי חלק ראשון סי' ו' ובחלק זו סי' קנ"ב כנ"ל הקטן יעקב:

קפה נשאלתי ממחותני הרב המופלא מה"ר יששכר בער נר"ו אב"ד דמדינת וועשט הובין והגליל על אודת עגונה אחת וזאת תשובתי שו"ת בעסק עגונה קבלתי זה שבועת שתים שהן ארבע ומפני טרדות ומקרה הזמן לא השבתי עד עתה כי קיימא עלי ככסלא לעוגיא ועתה אשיב בקצרה ולא אאריך בדברים של מה בכך בפלפול תוך דברי אחרונים בחידוד שאינו קודם לליבון הלכתא רק מה שנודע לעיקרא דדינא על פי הסכמת פוסקים ראשונים ואחרונים להלכה ומה שיש לי לחדש כיד ה' הטובה עלי שגוף הנדון כפי המאורע וזה יצא ראשונה מה שפלפל מכ"ת בדין סימני כליו וחיישינן לשאלה כבר מלתי אמורה בשמי וזכרי בתשובת חינוך בית יהודא סימן קל"ב גם בתשובת שבות יעקב חלק ראשון סימן צ"ט ומשם אפס קציהו תראה אך לכאורה אין מן הצורך לכל זה בנדון שלפנינו לפי לשון העדות כמר אברהם בר צבי בזה הלשון (איך האב צו קבורה גיטאן דעם הרוג כמר פב"פ מכפר פרעש וויילר דער נהרג איז גיווראן וכו' איך האב אים דער קענט בט"ע דאש ער איז פב"ב דען זיין גוף וראשו עם פרצוף פנים איז אלש נאך גאנץ גיוועזן) דהוי שלם כל גופו ופרצוף פנים דהיינו הפדחת והלחיים והלסתות מחוטמא כלל כל גופו ופרצופו היה שלם בלי חבלה או פציעה רק שאמר שהכל היה שלם ושמכח זה אפילו כל ילדים קטנים היו יכולין להכיר ובכה"ג כתב בתשובת בן לב ח"ב סימן י"ב הובא בק"ע ס"ק סעיף מ"ט וז"ל וקי"ל כהרא"ש שכתב דכל היכא דכל גופו שלם מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים ונראה לענים שמכירין אדם מת בט"ע אחר כמה ימים ומכל שכן היכא שאנו מסופקים אם הוא תוך שלשה ימים או לאחר שלשה ימים עכ"ל וכ"כ הב"ש סימן י"ז ס"ק פ"ד וז"ל ואם פרצוף פנים שלם ולא נחבל יש להתיר ומצטרפין כה"ג דעת ר"ת בשיש ספק אם הוא תוך שלשה ימים ואפשר אפילו המחמירין מודים בזה וכן כתב בתשובת מהרשד"ם סימן נ"ו יע"ש:

ובר מן כל דין נראה לפי לשון השאלה שזה הפלוני הלך ביום ג' מכפר פרעש וויילר על איזה כפרים ובשבת קודש הסמוך מצאו שאינם נימולים הרוג רחוק שעה אחת מכפר פרעש וויילר שהיה דר בו ומדקאמר שמצאו בשבת רחוק שעה אחת משמע שלא מצאו במחבוא' ביער או בבור וכה"ג רק במקום מגולה וידוע בדרך מקום מעבר לרבים שמצאו ואלמלא למה לא מצאו הקודמין וכאן נמצא כאן היה שנהרג סמוך לחשכה של כניסת שבת לכך לא מצאו יהודים כי אם אינם נימולים ביום השבת וזו הוכחא גמורה שהוא תוך שלשה ימים להריגתו וכדומה לה מצינו בש"ס פרק השוכר את הפועל דף ע' א"ל איסור גיורא כי הוינא בארמיותן אמרינן יהודאי לא מנטרי שבתא וכו' יע"ש ואל תשיבנו מהא דאמרינן סתמא במתני' דסוף יבמות אין מעידן אלא עד שלשה ימים רבי יהודא אומר לא כל האד' ולא כל המקו' ולא כל השעות שוות ע"כ וכת' הרע"ב שם דאין הלכה כרבי יהודה בזה וא"כ אין לחלק כלל בין מצאו באיזה מקום שיהיה ומ"מ צריכין לידע שהוא תוך ג' להריגתו אי משום הא לא תברא דהא דכתב הרע"ב אין הלכה כרבי יהודה אין זם דבר ברור אדרבא מהרמב"ם בפ' המשנה מבואר דר' יהודא רק לפרש דברי ת"ק אתי ולא לאפלוגי עלה וזה נראה דעת הרי"ף והרא"ש שכתבו דברי רבי יהודא בסתם ולא פסקי הלכה כמאן וכן נראה מוכח מסוגיא דש"ס והפוסקים גבי הא דטבע בדגלת דבמים מעידין עד חמשה ימים ובירושלמי מעשה באחד שנפל לירדן ועלה לאחר ק' ימים והכירו שצרפתו צינה והשיאו את אשתו עכ"ל ואם אי' דלית הלכתא כרבי יהודה אין מחלקין בין מקום צינה או מים אלא ודאי דזה אינו ותו אף אם נאמר דלית ה"ל כרבי יהודה ואין לחלק בין מקום למקום מכל מקום היינו דוקא בודאי מצאו לאחר שלשה ימים שנהרג אבל בספק אי נהרג תוך שלשה או לא המקום ראי' והוכחה שנהרג מקרוב דאם לא כן למה לא מצאו מקודם ותו דאפשר דבנדון דידן שאמר העד דבר ברור בזה הלשון: