שו״ת שבות יעקב – חלק ב – שאלה קמב

שאלה קמב באחד שפסק לבנו וכלתו ליתן להם מזונות זמן מה ובתוך הזמן מת הבן אי מחויב ליתן מזונות לכלתו עד תשלום הזמן שנקבע או לא:

תשובה אף דהא מלתא כבר אמורה בספר ט"ז לח"מ סימן ס' אך לפי שלבבי לא כן ידמה בכח המדמה ובפרט שקשה להוציא ממון בלי ראיה ברורה על כן הוצרכתי להעתיק דבריו כלשונו ממש ולכתוב מה שנ"ל וזה לשונו שם מעשה אירע במקומינו באחד שכתב לבנו ולכלתו שיתן להם מזונות ודירה סך קצוב ומת בנו אחר הנישואין ותובעת כלתו חלקה במזונות ודירה והיה בזה בעל סברות לומר דפטור בזה דאנן סהדי שלא כתב לה מזונות ודירה אלא כל זמן שהיתה כלתו וראיה מנדונית חתנים באבן העזר סימן נ"ב כשמתה בתו דקי"ל מספק אין מוציאין נגד רבינו תם שכתב התוספות בשמו פ' נערה שנתפתתה אנן סהדי שלא כתב לה אלא כדי שתהנה בתו מזה ה"ג כאן ולע"ד דאין זה דומה כלל לזה והדין שלפנינו מפורש במשנה ר"פ הנושא דהנושא אשה ופסק לזון את בתה ה' שנים חייב לזונה אף שאשתו נתגרשה ממנו אעילו לאחר מיתתו חייבין היורשים לזונה ולא אמרינן שלא קיבל עליו אלא כל זמן שתהיה בת אשתו ולא עוד אלא אפי' כ' בשט' בהדי' בלשון שאני חייב לזון בת אשתו אין לו אח"כ טענ' מדכתב בת אשתו ש"מ כל זמן שאת אשתו דיקא דאל"כ דמאי אמרינן בסיפא שם פטו' הפקחים היו כותבים כל זמן שאת עמי וכו' ש"מ שאין מועיל בזה אלא כתיבת לשון זה דוקא אבל לא מהני מה שנזכר בת אשתי וה"נ בדין זה אף ע"פ שכתב בשטר ליתן להזוג אין לומר כל זמן שהוא קיים דלא עדיף לשון זה מלשון בת אשתי שזכרנו וכו' ואין להקשות מ"ט באמ' לא הוי כאן כמו בנדוניית חתני' דאין זה דומה לזה כלל דכאן נתברר החיוב שלו על כל אחד בפני עצמו בשע' שכתב שיתן מזונות לשניהם וכן בקיבל עליו לזון את בת אשתו ע"ש דברי הט"ז יותר באורך ובמליצת דבריו גם המגי"ה שם מסייע ומסכים לדבריו להלכה ע"ש ואף דגברא חזינא ראיה לא חזינא גם הוא נגד הסברא וחוש השכל דאם בנדונית חתני' שהיה מחויב לתת מיד בשעת נישואין אפ"ה אמרינן שלא כתב לה אלא כדי שתהנה בתו ואיכא משום ותם לריק כחכם מכ"ש ואצ"ל לענין חיוב מזונות שחיוב עליו דבר יום ביומו אין לך עגמת נפש יותר מזה שבנו כבר מת והיא נוטלת כתובתה והיא יתן לאחרים חילו במזונת ודיר' או דמיהם דהא עיקר טעם שנותנין מזונות לזוג אחר חתנותם הוא מטעם לפי שעל פי הרוב אין החתן מורגיל במשא ומתן שיוכל לזון אשתו ובני ביתו כפי שכת' בכתובתה ושעבוד נפשו איזון ואפרנס יתיכי על כן נותנין המחותנים להם מזונות זמן מה עד שיהא רגיל במשא ומתן נותן לה מזונות במקום בנו וגם כדי להרגיל לו כיצד ינהוג עם אשתו וכה"ג אבל היכא שמת בנו שהיא נוטלת כתובתה וזכתה במעשה ידיה וכה"ג ששוב על יורשיו ונכסיו לא חל חיוב מזונות כלל מהיכי תיתי שיחול חיוב על אביו וכן אבי אשתו נותן להם בשביל בתו שהיא ילדה ואינו רוצה שיטריח כ"כ אחר חתנותה במעשה ידיה והיינו כל זמן שהיא חיה אפי' מי שחולק על ר"ת לענין נדונית חתנים מודה במזונות שנותן לכלתו במקום בנו או חותנו דהיכי שמת הבן או הבת דאדעתא דהכי לא שיעבד נפשו ולא דמי כלל למחייב נפשו לזון בת אשתו ששעבד נפשו בשביל הנאה שקיבל הוא ממנה בנדונייתה וזכה בירושתה ומעשה ידיה ומציאתה להכי שיעבד נפשו לתת לה מזונות אף אחר מיתת אשתו והגירושין מה שאינו כן בכלתו שהוא לא קיבל ממנה שום דבר רק ששיעבד נפשו לתת מזונות לה בשביל חיוב ששיעבד עצמו בנו בכתובת' וכה"ג ועכשיו שמת בטל השיעבוד ממילא ואין זו צריך לפנים ואי איכא לדמויי להאי דנושא היינו היכא ששעבד נפשו לזון יתום ויתומה דעלמא מי שאינם קרובים לו אז אמרינן דאף שכתב לה לזון הזוג מ"מ מחויב ליתן לה מזונות אפי' לבדה או הוא לבדו אבל בבנו וכה"ג בקרוב ששיעבד עצמו לפי שדעתו קרוב אצלו נ"ל פשוט כמ"ש והוא מילתא דמסתברי נ"ל הקטן יעקב:

חושן משפט שאלה קמג פה ק"ק מיץ נהגו מעולם ומשנים קדמוניות שלא להושיב דיינים קבועים רק דנים ע"פ זה בורר לו אח' וזה בורר לו אחד והב"ד הוא השליש ועלו על דעת איזה טובי העיר להושיב ב"ד קבוע עם הרב אי שפיר דמי:

תשובה הנה לכאורה נראה דיש כח ביד ראשי הקהל וטובי העיר שהמחום רבים עליהם מדעת כולם או רובם לכל דבר מה שעשוי עשוי בתקנת הקהל ואע"פ שלא היה מנהג מקדם וגם אינו מגדר מלתא אפי' במידי דאיכא רווח' להאי ופסידא להאי וכן הוכחתי בספרי תורת השלמים שאלה א' שכן דעת רוב גדולי עולם ראשוני' ואחרוני' ואפי' יחיד שביררו מה שעשוי עשוי וכ"כ המרדכי פ"ק דב"ב וכן מבואר בש"ע סי' ב' וכ"פ הב"ח אף שכתבתי שם שיש חולקין בזה היינו במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי מ"מ בנדון זה דליכ' פסידא רק לעשות כמצות של תורה כדכתיב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אע"ג דהאי קרא בסנהדרין קאי מ"מ כבר נתפשט הדבר ברוב קהלות ישראל למנות דיינים קבועים על סמך מקרא זה אכן כד מעיין שפיר יראה דאי אפשר לשנות כלל כיון שנהגו כן מעולם ושנים קדמוניות ולא זכר שום אדם שהיה ב"ד קבוע ותוא מנהג וותיקין ע"פ סוגיא דש"ס ריש פ' זה בורר שמתוך שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד יוצא הדין לאמתו יע"ש בפי' רש"י והרא"ש וברמב"ם בפי' המשניות וכבר קי"ל דמנהג שנהגו לגדר וסייג וכ"ש מה שהוא מדינא דש"ס אפי' התרה לא מהני וכה"ג מבואר בי"ד סי' רכ"ח סעיף כ"ח וכן מבואר בתשובת מהרשד"ם חלק י"ד סי' מ' ותשובת מהרי"ק סי' קמ"ד ואף שבפרי חדש לא"ח סי' תנ"ו בדיני מנהגי איסור דין שמיני כתב שיש חולקין על מהרי"ק בזה מ"מ מסיק דהיכא דהמנהג מיוסד ע"פ הדין אין לו התרה וכן מבואר בירושלמי דפסחים פ' מקום שנהגו וגבי בני בישן יע"ש ובפרטו' בזמנים אלו שע"פ הרוב מנהיגי וטובי העיר ממנים דיינים לקרוביהם ואוהביהם אע"פ שאינם הגונים ואינם ראויים לדון משא"כ בזה הבורר אף אם יהיה אחד מהן אינו הגון להפך בזכות בעל דינו אף מה שהוא שלא ע"פ הדין מ"מ כיון שהשני ג"כ בורר למי שירצה הוי כקיבלו עלייה כדי שיוצא הדין לאמתו ומה"ט ראיתי בהרבה קהלות אף שיש להם דיינים קבועין מ"מ בדבר גדול מתפשרים ע"פ הרוב לדון בזה בורר כדי שיצא הדין לאמתו לכן נ"ל פשוט שאין לשנות מנהג בזה שהוא מנהג וותיקין מיוסד ע"פ שורת הדין וההלכה וכהא דאמרינן ביבמות דף ק"ב ע"א דאמר רב כהנא א"ר אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל והכי אמרינן בפ' הקומץ גבי נהגו העם בסתומ' ועמ"ש לעיל בא"ח סי' ו' לענין תורת מנהגים וכ"ש שיש לקיים המנהג הזה שהוא ע"פ הדין ההלכה וכל המשנה ידו על התחתונה נ"ל הקטן יעקב: