שו״ת שבות יעקב – חלק ב – שאלה פג

שאלה פג באחד שנדר לעני מלבושו שלובש עתה בימי חג הפסח והיה בדעתו לעשות בגד חדש לעצמו כדי שיוכל ליתן לעני מלבושו וכאשר כתב למקום אחד שישלח לו הדברים הצריכין למלבוש חדש ונתעכב ולא הובאו לו הדברים ההם ועתה לא יוכל לקיים נדרו כיון דאדעתא דהכי לא נדר ליתן מלבושו לעני והוא ילך ערום ושאל השואל אי יצא ידי נדרו כשיתן לעני דמי שווי' של מלבושו שלובש או לא:

תשובה גרסינן בגיטין דף ע"ד הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי איצטלא ואבד איצטלא איצטלא דוקא קאמר רשב"ג אומר תתן לו את דמיה והלכה כחכמים ומחלק שם בש"ס דדוקא אמרינן הכי בגיטין משום דלצעורה קא מיכווין ולא ציערה אם תנתן דמיה אין לה כ"כ צער מה שא"כ בכל תנאים דעלמא כתבו הפוסקים דנתינת דמים הוי כנתינת חפץ עצמו וכדאי' בטור א"ה סי' כ"ח בנותן מתנ' ע"מ להחזיר דאם נתן דמיו א"כ הוי כהחזיר החפץ עצמו וכ"כ הרא"ש פ"ק דקידושין ובתשובתו כלל ל"ה סי' ב' וכ"כ הב"י בא"ח סי' תרנ"ח בשם בעל העיטור ע"ש וכ"כ רמ"א בח"מ סי' רמ"א סעיף ז' בהג"ה ובסי' של"ב סעיף ד' ועפ"ז ישבתי קושיא שהקשה במ"א סי' תרנ"ח ס"ק ג' על מה שפסק בש"ע שם שבלולב אין יוצאין בשאול ובא"ע סי' כ"ח פסק דהשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה מקודשת דמסתמא אדעתא דהכי נתנו לו שיהא במתנה ע"מ להחזיר והכי קי"ל בא"ח סימן י"ד לענין טלית ע"ש שטרח בישוב דבר זה ועיין בתשובת בית יעקב סי' קי"ד ולעד"נ דלא קשה מידי דהא מבואר שם בב"י סימן תרנ"ח דבנותן מתנה ע"מ להחזיר בלולב צריך להחזיר הלולב עצמו ול"ד למה דקי"ל בעלמא בחזרת דמים מהני דאין אדם מתרוקן עצמו ממצוה ונותן לאחרים דוקא האתרוג עצמו צריך להחזירו כדי לצאת בו וא"כ לק"מ דבקדושין אמרינן דנתן לו במתנה ע"מ להחזירו והא דקאמר לו בלשון שאלה ולא לשון מתנה היינו משום דכשיהדר ליה שיהא צריך להחזיר לו הדבר בעין כמו שדרך הוא בשאלה ולא דמיה אבל מ"מ כוונתו אי לא יועיל בשאלה שיהא לו במתנה ע"מ להחזיר אפי' בדמיה אם לא יוכל להחזיר לו בעין דוקא והוא אמר לשון שאלה מוכח דדוק' לשאלה נתן לו ולא במתנה וק"ל ועכ"פ זכינו לדין דבכל הדברים אמרינן מנתינת וחזרת דמים הוי כנתינת חפץ ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דאף דלענין כל הדברים אמרינן דנתינת דמים הוי כנתינת חפץ מ"מ לענין נדרים שאני זה אינו דהא להדיא מבואר שם בש"ס דגיטין דף ע"ד ע"ב דאף לענין נדרים אמרינן להרווחא קמכויין ולא לצעוריה כמו בשאר הדינים וגם אין מקום לומר מצדו תברא דהא שם בש"ס דגיטין דף ע"ה ע"א קאמר מתקיף לה אביי אימר דאמר רבי שמעון ב"ג היכא דליתא בעיני' אמרינן תתן לו את דמיה אבל היכא דאיתא בעינא מי אמר ע"כ ומדרשב"ג נשמע לרבנן דאפילו רבנן שמודים בכל מקום דחזרת דמים הוי כמו חזרת גוף הכלי היינו דוקא היכא שנאבד משא"כ היכא שהוא בעין צריך להחזיר גוף הכלי דוקא אי משום הא לא תברא שהרי אתה המעיין בדברי כל הפוסקים שכתבתי לעיל מוכח ומבואר להדיא דאפילו הכלי בעין אם נותן לו הדמים יצא ידי תנאו וצריכין לומר דעד כאן לא קאמר אביי כן אלא בגיטין דיש ג"כ חשש דלצעוריה והיכא דאית' בעיניה גם רשב"ג מודו משא"כ היכא דנאבד ממנה סבר ר"ש בן גמליאל דסגי ליה בהרווחא דידי' ומוחל על הצער כיון שנאבד ממנה משא"כ היכי דלא שייך לצעורי' רק להרווחא אם נותן הדמים סגי אליבא דכ"ע כמשמעות כל הפוסקי' ראשונים וכה"ג אמרינן נמי בש"ס דב"מ דף ס"ג מה לי הן מה לי דמיהן וכ"כ.

הרא"ש פ"ק דב"ק גבי החזרת גנב וגזלן ע"ש ומה"ט נמי אמרינן בש"ס דב"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע ליה ובתשובת פנים מאירות סי' צ"ב לא הבין כן לכן מתמיה על דברי הראשוני' בזה ולא דק איברא בתשובת הריב"ש סי' ב' מבואר מתוך דבריו דחולק אדברי הרא"ש וסייעתו וסובר דבנותן מתנה ע"מ להחזיר צריך להחזיר החפץ עצמו ובתשובת מהר"א ששון סימן ס"ג חושש לדבריו להחמיר לענין ספק שבועה אף דיחידאה הוא נגד כל הני רבוות' ע"ש מ"מ נ"ל דאף הריב"ש אפשר לומר דאינו חולק אלא בנותן מתנה חפצו על מנת להחזירו אמרינן דכוונתו היה דוקא לחזור את החפץ שלו ממש כגוונא דאמרינן רוצה אדם בקב שלו מתשע' קבין של חבירו ובעל הבית אינו מוכר או נותן כליו לאחר משא"כ בתנאי דבר שלא היה מעולם שלו לית מאן דחולק דאמרינן מה לי הן מה לי דמיהן וכן כל כיוצא בזה וכמ"ש בנדון שלפנינו אומדנא דעתו שהוא לא היה נתכוין לילך ערום וליתן מלבושו לאחרים דאפי' בגיטן קי"ל כחכמי' דאיצטלא דוקא מ"מ אם מתרצה הבעל בקבלת דמים הוי גט כמבואר בא"ה סי' קמ"ג וא"כ מסתמא כאן בנדון שלפנינו ג"כ העני מתרצה בכך וכדי שלא לנעול דלת בפני גומלי חסדים נ"ל פשוט אליבא דכ"ע דיצא ידי נדרו אם נותן לו דמי שווי' של המלבוש שנדר לו נ"ל הקטן יעקב: שאלה פד שכיב מרע שצוה לפני מותו ליתן ממעותיו לפדיון שבוים סך מה ועכשיו שנמצא רעש דבר בעולם ב"מ בשנת תע"ג ונמצא הרבה מישראל הם בדוחק גדול אי מותר ליתן להם מעות זה ולא הוי שינוי מדעת הנותן:

תשובה הנה גרסינן בב"ב דף ח' ע"א איפרא הורמיז אימא דשבור מלכא שדרא ארנקא דדינרי לקמיה דר' יוסף אמרה ליהוו למצוה רבה יתיב יוסף וקא מעיין בה מאי מצוה רבה א"ל אביי מדתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדק' על היתומים ואפי' לפדיון שבויים שמע מינה פדיון שבויים מצוה רבה ע"כ הרי להדיא דקמעיין רב יוסף מה מצוה רבה כדי לקיים דעת הנותן ושלא לשנותו לדבר קל ממנו שאינו מצוה רבה כל כך ומבואר שם בש"ס להדיא דפדיון שבויים מצוה רבה יותר מהצלה מדבר דהרי גרסינן שם באותו סוגיא אמר רבא לרבה בר מרי מנא הא מלתא דאמרי רבנן פדיון שבויים מצוה רבה אמר ליה דכתיב והיה כי יאמרו אליך אנא נצא ואמרת להם כה אמר ה' אשר למות למו' ואשר לחרב לחרב אשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו חרב קשה ממות וכו' שבי כולהו איתנהו בי' פירש"י שהרי בידו לעשות בו כל חפצו אם למות אם לרעב עכ"ל הרי להדיא מוכח משיטה זו דשבי גרע מדבר ג"כ מ"מ נ"ל היינו דוקא בזמנים הקודמין כשהיתה יד ה' בעולם לא היו מובדלים מישראל כלל וגומלין חסד זו לזו בעת דחקם אבל עכשיו בעו"ה שנתרבה עלינו עול הגלות ועלילות שקרי' משונאינו שמעלילן עלינו כאלו הדבר בא ע"י ישראל דוקא וכשהיה הדבר בשנת תע"ג ברוב מקומות שהיו שמה מבני עמינו היה סוגרים רחוב היהודים באין יוצא ואין בא ממש ובדוחק ע"פ שתדלנו' גדול שהניחו להביא להם צרכי מזונותיהם ובאיזה מקומות הוצרכו לילך ולחבות עצמן ביערים ומערות וישראל שהיו בדרך ועל פני השדה היו ממש מופקרים למות ואשרי מי שלא חמאן בצער ודוחק גדול כזה ואין לך שבי גדול מזו דגרע מכולהן דכולהן איתנהו ביה על כן אין צריך לפנים דמצוה זו הוי ממש פדיון שבוים ואפשר דגדול ממנו ולא הוי שינוי מדעת הנותן כי אין שעת הדחק גדול מזו כנ"ל הקטן יעקב שאלה פה מהמופלא מהור"ר מנחם מן נר"ו דיין:

דק"ק ווירמישא וז"ל ראובן שצריך למשרת ומשרתת דהוא סגי ליה לפי עבודתו אכן רצונו בבת דעת את דרכי ה' והקטנים לאו בני דעה נינהו ושאלתו אם רשאי ליתן תוספת שכירות מה שנותן לגדולה יותר מלקטנה ממעשרו דלכאורה נראה דאסור דמסתמ' גם כוונתו לעבידתא שפירתא ולהשגחה פרטות בכל צרכי בית דליתא בקטנה והוי פורע חובו ממעשרו דעבידתא שפיר והשגחת ביתו בדבר שבממון כל הנאה שלו הוא ואי משום השגחה בדבר איסור והיתר אי לאו האי אמתא דבי רבי מלומדת הלא עליה דידיה רמיא להשגיח דאדם נתפש על אנשי ביתו ועליו להביא קרבן לכפר בעדו ובעד ביתו אף דקאי אידועים דברים השכוחים ורגילין לפגוע פגיע' רעה בקטני' בודאי חייב ביודעים ובלא יודעים הגם דלאו קטנים ממש נינהו במילי דשמיא ודאבות קטנים הם למאן דבעי למהוי חסידא וא"כ עלינו להשלים מדידי' אדידי' אכן אחר העיון אפשר להתי' באש' שלדברי הכל טובת הנא' שלו וכמו שכתב הש"כ בשם מהר"ם מרוטנבורג מביא להלכה דאפי' לבניו יכול ליתן ממעשרו ואם לא יתירו לו ליתן ממעשרו היה בודאי נותן משלו כרחם אב על בנים ולא מפליג בין עשיר לעני ובנדון דידן בעי מגברא דלית ליה ביכלתו לשכור משרתיו כנ"ל והש"כ מפריז מדתו יותר להתיר בפי' אפי' יש לו יכולת לפרנס ממקום אחר וגם בזאת מנחם נפשי בשאלתי להתיר דמדמה לצדקה ובצדקה הלכה רווחת בש"ע יהא עניים בני ביתך ומביא הש"ך פי' הרמב"ם וז"ל דהיינו שמצוה שיהא בני ביתו עניים יתומים ומוטב להשתמש בהן ותחשב לו לצדקה עכ"ל דלפ"ז המשמעות שרשאי ליתן כל השכירות ממעשרו אכן יש לחלק בין צדקה למעשר דצדקה אין לו שיעור ויוצא בשלישית השקל לשנה ממילא אין הפסד לצדקה אבל מעשר עני יש לו קצבה מדאורייתא נמצא פורע חובו ממעשרו אבל בנדון דידן דפורע עיקר חובתו מן החולין אך ליתר שאת ופעמים שתוספת מרובה על העיקר על כן אמרתי בלבבי אלכה ואדרוש את אדוני כי משפט לאלהי יעקב לחק לישראל ואקוה לענוותנתו במקו' גדולתו להאיר עיני בתורתו להשי' נפשי בשבות יעקב כ"ד תלמידו הצמא למים מבאר המובחר שבאבות לגול האבן מפיו אנו חיין ה"ק מנחם מנלי בן הרב הגדול מהור"ר אליעזר פייבש ז"ל איש אונא:

תשובה הנה שאלתו שאלת חכם חצי תשובה עושה כולה קבלתי וטרם אחלה לדבר ולחוות דעתי מוכרח אני לברר עיקר מטרין שלדין מעשר כספים בזמן הזה מאין מקורן נובעין כי ז"ל הט"ז בסי' של"א ס"ק ל"א נראה דיש לדמות מעשר שמפרישן מן הריווח לדין מעשר עני של תבוא' ופירו' ומו"ח ז"ל כתב שלמעשר ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן ותמהית שהרי בר"ס רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ"ש כל הפוסקי' והב"י הביאו בשם הירושלמי עכ"ל הט"ז וכדי שלא להשוות דברי הב"ח לטועה גמור גם בתשובת פני יהושע סימ' ב' מסיק וז"ל כללא דמלתא בהא סלקינא ובהא נחתינן דנראה בעיני טורח בחנם לעשות שאלה מזה לדמות מעשר שלנו לשם מעשר דאורייתא שאינו אלא מנהג עכ"ל וכן נראה לי עיקר ואין ראיה מסי' רמ"ט ואדרב' משם יש ראיה לדברי הב"ח כי ז"ל הרמב"ם פ"ז מה' מתנות עניים והטור בסי' רמ"ט שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך עניים ואם אין ידו משגת לכל צורך עניים יתן כפי השגת ידו וכמה הוא יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מיו"ד מדה בינונית פחו' מכאן עין רעה וקאמר בירושלמי שנה ראשונ' חומש מהקרן מכאן ואילך חומש מהריווח ולעולם לא ימנע אדם את עצמו פחות משלישית השקל לשנה עכ"ל הרי מוכח להדיא דאין חיוב מדינא רק לתת שלישית שקל בשנה וגם מדקאמר פחות מכאן עין רעה ולא קאמר דאינו יוצא חיוב מעשרו ועבריין מקרי שעבר על מצות מעשר אלא ודאי דאין כאן חיוב מצד המעשר רק שמקרי עין רעה שאין מקיים מצות צדק' בהרווחא ולא שהוא חיוב מדינא וגם משמע מלשון הטור והרמב"ם דוקא היכי דקיימא עניים לפנינו ומבקשים צרכם אזי מחויב ליתן בדרך צדקה או חומש או מעשר אבל היכי דלא קיימי עניים א"צ ליתן רק שלישית השקל ואי מתורת מעשר קאמר צריך להפריש כמו מעשר תבואה כשנגמר מלאכתו ותו דאי מתור' מעשר קאמר איך קאמר חומש מצוה מן המובחר הלא אמרינן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין כדאי' בפ' מי שהוציאוהו עלה נו"ן ופ' כל המנחות דף נ"ד אע"ג דאפשר לחלק בין מעשר עני לשאר מעשר מ"מ הש"ס והפוסקים סתמא נקט משמע דאין חלוק אכן אם יש מקום לסתור דברי הב"ח יש לסתור דבריו כמ"ש גיסי הגאון הגדול מהר"ד אופנהיים נר"ו בתשובת חות יאיר סי' רכ"ד מכח דברי התוספות בתענית דף ט' ע"א דמשמע שיש לו סמך ורמז מן התורה אכן גם בזה אין דבריו מוכרחים כל כך דאפשר דספרי רק אסמכתא בעלמא קאמר כמ"ש שם בתשובה ולא חש לה הב"ח כיון שאינו מפורש בש"ס שלנו וכן משמעות גדולי פוסקים ראשונים שהשמיטו דין מעשר עני בזמן הזה לענין כספים משמע דליכא חיוב מדרבנן מדינא כלל ותדע שהוא כן דהרי מעשר עני בתבואה אינו מחיוב ליתן רק בשנה שלישית וששית וכספים יהא חמיר ליתן תמיד ממה שחנן לו ה' הלא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אלא ודאי שאין כאן חיוב מדינא אפילו מדרבנן ולכן לא נהגו כן בכל המקומות אכן במקום שנתפשט המנהג או מי שרוצה להחמיר על עצמו ונוהג להפריש מעשר ודאי כוונתו שיהא לו דין מעשר עני גמור ולהכי פסק רמ"א בריש סי' רמ"ט כמהרי"ל דאין לעשו' ממעש' דבר מצוה כגון נרות לב"הכ או שאר מצות רק יתן לעניים וכ"פ בתשובת באר שבע סימ' מ"א ואפשר דגם דין נדר לדבר מצוה נגע בו להיות לו דין מעשר עני גמור וא"כ זכינו לדין דאסור לפרע ממנו חובותיו ואל יאמר האומר דהא כבר נתפשט המנהג בחתן וכלה שמשלמין ממעות מעשר הכלי זמרי' ומשרתי סעודת נשואין ולא הוי כפורע חובו אי משום הא לא אריא דסמך מנהג שלהם על לשון הרמב"ם וטור שכתבו דמותר ליתן מעשר עני לתגמולין של גמילת חסדים וכבוד אורחים והכנסת כלה בכלל משא"כ שכר פועל ממש בנדון השואל ודאי דאסור וגדולה מזה משנה ערוכה היא פ"ה דפאה משנה וי"ו לא ישכור אדם את הפועלים ע"מ שילקט בנו אחריו ופי' שם הרע"ב שעל ידי כן מנכה לו מן השכירות ונמצא פורע חובו משל עניים וכן הוא בפ' הר"ש והוא מהירושלמי וכן פסקו כל הפוסקים הראשונים ומה שמצדד מכ"ת בטעם קלוש שיש צד מצוה לאפרושא מאסורא וכה"ג אין בדבריו טעם כעיקר להקל בענין זה דמסתמא אמרינן לא ישכור אדם פועלים וכ"ש ליתן להם שכירות גמור ממעשרו ומה שמביא מכ"ת מדברי הש"ך סי' רנ"א וז"ל ויהא עניים בני ביתך וכתב הש"ך בשם הרמב"ם ויתחשב לו לצדקה דלפ"ז המשמעות דמותר לשלם מהצדקה וה"ה ממעשר עכ"ל זה ודאי אינו דלשון זה ויתחשב לו לצדקה אינו מדברי הרמב"ם פ"י מה' מ"ע רק מדברי טור שם ולאו לצדקה ממש קאמר אלא נקט לישנא דקרא דפ' לך לך והאמין בה' ויחשב לו לצדקה כתרגומו לזכות וכן פרש"י וכן כל המצו' שאינו לעניים ממש כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה פסקו האחרונים הט"ז והש"כ דאין לשלם ממעות מעשר וכן לקנות ספרים אם לא שאין יכולת בידם ולא היה עושה אותן המצות וכן מסיק שם בתשובת באר שבע ולענין קנית מצות בבה"כ כתב שם בתשובת פני יהושיע דמותר לפרוע מהן עיין בט"ז סי' רמ"ט שמחלק בדבר אבל להקל כולי האי ולשלם שכירות פועלו ומשרתו או משרתת כולי האי ואולי יבא מידי אפרושא מאיסורא לא נ"ל הקטן יעקב: