שו״ת שבות יעקב – חלק ב – שאלה נג

שאלה נג שוחט אחד ששחט הבהמה בסכין בדוק ואח' שחיטה בדק ונמצא פגום ובודאי שלא נגע בעצם המפרקת כי אפי' הסימנים לא נשחטו וכל בשר המפרקת שלם בכל צדדיו אם השוחט חייב לשל' היזקו כדין שוחט אומן בשכר שקלקל או נימא שאונס הוא גם יש לשאול אי ידעינן שנגע בעצ' המפרקת יש לאסור הבהמה או לא:

תשובה כיון שודאי הוא שלא נגע בעצם המפרקת לכאור' נראה מבואר להדיא דברי הטור בח"מ סימ' ש"ו שכת' וז"ל בשכר חייב ונראה דוקא שנתקלקלה בשחיטה אבל מצא סכין פגום והוא בדקו תחלה כיון דאיכא למימ' בעצם המפרקת איפגם אלא דמחמרינן מספק באיסור וחיישינן שמא בעור נפגמה לענין ממון לא מפקינן מספק עכ"ל משמע דאי ידעינן בודאי שבעור נפגמה חייב לשלם וכ"כ שם הב"ח והסמ"ע ס"ק ט"ו דפושע הוא אלו היה לו סכין טוב לא נפגם בעור הבהמה כס אכן ראיתי שם בב"י שכת' על דברי הטור דלעיל וז"ל וכן כת' הרשב"א בתשוב' פטו' בשכ' ששחט כראוי ונמצ' סכינו פגו' פטו' מלשל' דאימור בעורף נפגמה ומיהו שכרו הפסיד דדלמא בסכין פגומ' שחט עכ"ל הרי מבואר מדברי הרשב"א אלו כל שידעינן שבדק הסכין כהוגן קודם שחיט' או אפי' בספק פטרינן אפי' ידעינן שבעור נפגמה והוא שלא כדעת הטור דחייב לשלם אם נפגמה בעור והב"י משוה דעתם כאלו אין כאן מחלוקת כלל ובש"ע סתם כדעת הטור להוציא ממון מיד מוחזק נגד דעת הרשב"א החולק ושום א' מן האחרוני' והראשונ' לא הרגיש במחלוקת זו זולת הב"ח שמכרי' מסברא דנפשו דלא כתשובת הרשב"א ול"נ להשוות דעת הרשב"א והטור באופן זה דהרשב"א מיירי שהסכין של שחיטה הוא של בעל הבהמה דאז אינו מתחייב השוחט לשלם כי לא פשע כלל אם לא שלא בדק קודם שחיט' משא"כ אם הסכין הוא של שוחט אז הוא פשע שלא היה לו סכין טוב שלא יפגם בעור הבהמה ומזה מיירי הטור נמצא שאין כאן מחלוקת כלל וע"ד ששאלת אם ידעינן שנגע הסכין במפרק' אם יש להכשיר דע שבההגהו"ת שחיטו' בשם ההריב"ק כתב מעשה שעשה פגימה בסכין וצוה מהריב"ק לראו' אם נגע במקום המפרקת והיה ניכר חתך במפרקת והכשיר מהריב"ק עכ"ל וכבר כתב עליו במאמר קדושין כל העושה כן מאכיל טרפות לישראל כהסכמת הפוסקים ואיזה שיטות אחרונים סמכו על הג"ה זו וזכורני שגדול א' עשה כן מעשה.

בק"ק פראג להקל ע"פ השוחט שהראה לו הג"ה זו מבלי עיון בפוסקי' ואח"כ חברו עליו כל בעלי הורא' שכיון שהב"י הביא הג"ה זו וחולק עליו ומסיק דהוי ספק דאורייתא ולחומרא וכן הסכמת כל האחרונים להחמיר מי יקל נגדם ואף שהוא היה רוצה לעשות סניגרון לדבריו כדי שלא לחזור מהוראתו מדברי התוספות מי יקל נגדם ולא הודה לו כל סיעתו כי מדברי תוספות אין ראיה מוכרחת כלל מ"מ נ"ל כיון דמידי ספיק' לא נפקא הי' נ"ל להלכה דהיכא שנולד עוד ספק כגון שלא נמצא הפגימה גדול' כחגירת הצפורן דלדעת הרא"ש וסייעתו לא מיטרף עד שתפגום כדי חגירת צפורן והב"ח פסק כן להלכה אף דדעת רוב ראשונים ואחרונים להחמיר וכמ"ש הש"ך בסי' י"ח מ"מ היינו משום דספקא דאורייתא להחמיר מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ועיין ברמב"ם פ"א מה' בית הבחירה מבואר שגם דעתו דאינו נטרף בפחות מחגירת הצפורן וזה הוא כל שהוא שהוזכר בהל' שחיטה ועיין בתשובת בית יעקב סי' כ"א וא"כ מידי ספק ספיקי לא נפיק חדא דשמא בעצם נפגם ואת"ל בעור נפגם שמא לא מקרי פגימ' עד שתחגור בו צפורן וזו שלא נפגם כל כך יש להכשיר גם בא מעשה לידי שהשוחט אמר ששמע קול הסכין כשנגע במפרקת כמו שקורין בל"א קר"ק שנראה וניכר ע"י זה שמשם בא הפגימה והכשרתי כי כה"ג כ"ע מודו דאמרינן בעצם נפגם כיון שיש רגלים לדבר ואין להחמיר כולי האי נ"ל הקטן יעקב: שאלה נד בשוחט ששחט תרנגול ושחט כל הקנה ונתן העוף מידו בחזקת כשר וכשהביאו לביתו היתה עדיין חי ורץ כדרכו וצוה לאחד מבני ביתו לחתוך הושט לשנים כדי שתמות וחתך בסכין פגום אם יש לאסור משום שהיה ועיקר במיעוט בתרא או לא זאת ועוד אחרת מצאתי גמי מונח בין הושט והקנה ונחתך אם יש להכשיר העוף או לא:

תשובה הנה לכאורה נראה לאסור אף בדיעבד כיון דקי"ל כל החמשה הלכות אוסרין אפילו במיעוט בתרא וכ"פ הש"ך בסי' כ"ג ס"ק י"ג והשיג על הר"צ שמתי' לשחוט אח"כ בסכין פגום ע"ש ומשמע שדעתו לאסור אף דיעבד ע"ש ולי נראה להכריע דודאי לכתחלה אסור לעשות כן כי דאנן קי"ל דשהיה במיעוט בתרא וכן שאר ההלכות אף במיעוט בתרא טריפה א"כ איך יש לעשות כן לכתחלה וכן משמעות פירש"י בחולי' דף ל"ב וה"ג ושאר כל הפוסקים שכתבו מוטב שיכנה על ראשה ממה שיחזור וישחוט ולא כתבו תקנתא זו דישחוט בסכין פגום וכן משמעות לשון מהרי"ו להדיא שכתב אל ימתינו בסכין משום דנראה כשתי שחיטות משמע דאין להמיתם בסכין אבל מ"מ מה ששמע מדברי הש"כ לאסור אף דעבד זה לא נ"ל כלל דכל היכי שסלק השוחט את ידו מן השחיטה לגמרי אחר ששחט רוב ונקרא עליו שם הכשר שחיטה אם אח"כ העוף שוהה למות אין לפסול בדעבד אם גמור מיתתה אח"כ ע"י סכין פגום או כשר וכן נראה להדיא מוכח מלשון רש"י והטור ושאר כל הפוסקים שפסקו דשהיה טרפה דיעבד אפילו במיעוט בתרא אפ"ה כתבו האיך שעוף שוהא למות מוטב שיכנו על ראשו מדכתבו הלשון מוטב דהוא רק אזהרה לכתחלה ואם יהיה שהיה ממש ה"ל לאסור אפי' בדיעבד אלא ודאי כיון שכבר יצא מתחת יד השוחט בהכשר שחיטה אין להטריף תו משום שהיי' וכדומה וכן נראה להדיא מתוך דברי התוספות ביומא דף ל"ג ע"א ד"ה ל"ל למרק וכו' דאי אתי אחרינא וממרק נראה כשהיה עכ"ל משמע דרק לכתחלה יש לאסור דנראה כשהיה אבל שהייה ממש ודאי לא הוי וכן משמעות הדרישה בסי' ך"ג ובחנם השיג עליו הש"ך בסי' ב' ע"ש וכן נ"ל להלכה ובא מעשה כזה לידי בחולה אחד ששחט לו עוף ושחטו הושט והקנה היה שלם והיה חי כבראשונה וצוויתי שיניחו לילך כך עד שימו' מעצמה אולי תהיה כופר נפש של החולה וכל זמן שחי התרנגולת גם החולה היה חי עד שבא האחד וקץ ראש העוף מיד נעשה החולה גוסס וכל זמן שפרכסה התרנגולת לא יצאה נשמתו ועיין בשחיטת עולת יצחק וע"ד מה ששאלת בנמצא קש תחוב בין הושט והקנה מבחוץ דע באמת בלשון הגהות רמ"א בסי' כ"ג מבואר דוקא אם הגמי מונח בושט או בקנה הוא דטריפה מטעם שהי' אכן המעיין במקור הדין בת"ה סי' קפ"ה משמע לפי הטעם דאף כה"ג יש להטריף ובלא"ה יש עוד חשש איסור בזה דאיך בא הגמי לשם אי דרך הושט אם כן ניקב הושט ואי מבחוץ א"כ ניקב העור הוי כמסמס קועיה דמא דחיישינן לנקיבת הושט לכן נ"ל דבכל ענין שנמצא הגמי יש להטריף והא דנקט רמ"א גמי מונח בושט דבר בהווה שכן הדרך להמצא ע"י אכילה ושתיה כנ"ל הקטן יעקב: