שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה קט

תשובה קט להרב ר' ליב נ"י אב"ד דק"ק פערדאהן:

על קושיית רומעכ"ת ביבמות (דף ה' ע"א) היכי דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, מזה יש להוליד דין אף דכבר חלה הזיקה עליה ועל צרתה אם אח"כ נעשית לו ערוה אמרינן ג"כ כמו שממנה פקעה הזיקה כך מצרתה זו, דכיון דמוקי קרא דעליה בכה"ג ממילא גם לצרור עלה קאי, משמע דגם לצרור עלה קאי, ואף דאיכא בסוגיין עוד שינויא אחרינא, מ"מ משמע דלענין דינא לא פליגי, לפ"ז יקשה מתני' דיבמות (דף י"ג ע"א) שש עריות חמורות מאלו אשת אחי אביו הא משכחת לה בנשא מת ומת, ואח"כ נשא אותה אחי אביו דמותר בה שהיא לו אשת בן אחיו, נמצא דעתה נעשית ליבם ערוה שהיא עתה אשת אחי אביו ופוטרת צרתה, ויהיה מוכח מכאן דאין קדושין תופסים ביבמה לשוק ואינה אשת אחי אביו, לפ"ז יקשה מסוגיא דיבמות (דף צ"ב ע"ב) ולאו משנתינו היא זו וכו' אמינא לך רע"ק היא, הא מ"מ נפשט ממתני' דשש עריות הנ"ל, ובזה ליכא למדחי רע"ק היא, דהא כתבו תוס' (דף י' ע"א) ד"ה לר"י נמי דמתני' זו ס"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין דשאר עכ"ד:

לכאורה הו"ל למעכ"ת להקשות בחזקה יותר לשמואל דאמר בעניותינו צריכה גט, דמספקא ליה אם קדושין תופסין ביבמה לשוק, הא מכח קושיא הנ"ל מוכח דאין קדושין תופסין, אמנם בזה י"ל דבגווני הנ"ל הא בלא"ה ערוה ליבם מצד איסור אשת איש, ומתני' רצה לומר דלא משכחת מצד ערות אשת אחי אב לחוד, ואי דמשכחת דאח"כ מת ג"כ אחי אביו שנשאה דמצד איסור א"א הותרה עתה ליבם, דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, חוזרת להתירה הראשון כ' יבמות (דף מ"א ע"א) ואסורה רק מחמת איסור אשת אחי אב, הא י"ל דשמואל לשיטתיה דסבר שם דלא אמרינן חזרה להתירה הראשון, ורב דס"ל שם דחזרה להתירה הראשון הא ס"ל אין קדושין תופסין ביבמה לשוק, ולזה קושייתו דמר רק על ר"י, דאמר ולא משנתינו וכו', דלר"י לשיטתיה דסבר ביבמות שם דחזרה להתירה הראשון, נפשט הדין ממתני' דששה ערות הנ"ל, ואם כך כוונת מעכ"ת נ"י אין הקושיא חזקה כ"כ, דר"י שאל לר"י דאמר בחבורה נשנית דהיא מלתא דפשיטא כיון דמפורש כן במשנה, ואלו ממתני' הנ"ל אין ראיה רק ע"י ההקדמת הדין דחזרה להיתרה הראשון, וזה בודאי אינו פשוט כ"כ עד דלא נצטרך לאמרו:

אמנם באמת לקושטא דמלתא הקושיא גם על שמואל דאמאי מספקא ליה ביבמה לשוק אם תופסים בה קדושין הא נפשט ממתני' הנ"ל, דמה שכתבנו דבלא"ה היא ערוה משום א"א ופוטרת צרתה, זהו ליתא למ"ש תוס' יבמות (דף ט"ז ע"א) ד"ה בני צרות דאיסור א"א אין מפקעת הזיקה אי מטעם דבידו להתירה בגט, אי מטעם דגזה"כ הוא לא תהיה אפילו ע"י הוי', א"כ צריכים למיתי עלה רק משום ערות אשת אחי אב:

אך מעיקרא לק"מ דהא מבואר בסוגיא (דף י' ע"א) דהא דלא חשיב אמו בט"ו עריות דאתי' כר"י דאנוסת אביו אסורה, ואי בעבר ונשאה דאי לא קתני, ועי' תוס' שם דאף בקדשה לחוד, מ"מ אסור מדרבנן, והוי ג"כ בכלל דאי לא קתני וא"כ ממילא ליתא לקושיית מעכ"ת, דהא בהך גווני נשאה אחי אביו באיסור יבמה לשוק ודאי לא קתני, ואף דנשואי המת לא היה באיסור, מ"מ הא אמרינן שם אחותו דאסורה לא קתני:

אך עדיין יקשה קצת דמ"מ ללוי דתני במתני' דיליה אמו וחשיב דאי, ואמאי לא חשיב ג"כ אשת אחי אביו ובגווני הנ"ל, ולומר דלוי חשיב רק דאי דרבנן ואמו מיירי בקידשה לחוד ונישאת דקתני בברייתא לאו דוקא, הא זהו נסתר מדפרוך ר"ל לר"י שם יבמות, (דף י' ע"ב) ללוי דאמר דאי נמי קתני ליתני החולץ ליבמתו וחזר וקידשה וכו', הרי גם דאי דאורייתא קתני, ומ"מ ג"ז לק"מ, דהא חזינן דלוי גם כן תני שש עריות חמורות אלו, והיינו ע"כ דאמו דחשיב היינו דע"י היתר בלא דאי לא משכחת לה, ולענין זה חמורות מאלו, אלא דלוי בחשבון דט"ו נשים דפוטרות צרותיהן הוסיף ג"כ אמו דמשכחת ע"י דאי, וכיון שכן במתני' דשש עריות דחשיב, אשת אחי אביו ניחא גם ללוי דחמורות דלא משכחת בלא דאי כמו דחשיב אמו, ולא יקשה רק דהו"ל להוסיף ג"כ במתני' דט"ו עריות אשת אחי אביו כמו דהוסיף אמו, וזהו לא קשה מידי, דהא לא משכחת בצרת צרתה דלכל אחי' אסורה צרתה משום צרת אשת אחי אביו ופשוט:

והנה כ"ז כתבתי לדעתו דמר, אבל באמת במחכ"ת שגג בזה להוליד דין מה דמפורש להדיא בהיפוך בתוס' יבמות (דף כ"ו ע"ב) ד"ה חליצה פסולה שכתבו דבב' אחיות שנפלו לפני היבם ונשא אחת מהם, דאע"ג דאסור בצרת האחרת כמו שאסור בצרת קרובת חלוצתו, מ"מ חליצה בעי מדאוריית' שאינה צרת אחות אשה, כיון שכבר לא היתה אחות אשה שמת בעלה עכ"ל, הרי להדיא דזקוקה לו מדאוריית', כיון דבשעת מיתה לא היתה צרת ערוה, ואף ביבום מותרת לו מדאוריי' אלא דמדרבנן אסור כמו קרובת חלוצתו, ומה דמוקמי' קרא עלי' בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, היינו על הערוה גופא, דלזה אצטרך הקרא דעלי' אבל מ"מ קרא דלצרור לא מיירי בזה דלא מקרי צרתה אלא כשהיתה עמה ביחד צרות בחיי בעלה, וזהו ברור:

תשובה קי לחתן בני ידידי הרב רבי יעקב נ"י אב"ד דק"ק וואנגראוויץ. מ"ש חתני רו"מ לתמוה על הריב"ן בתוס' יבמות (דף צ') דשוגג ומזיד קאי על אכילה מסוגיא דגיטין (דף נ"ד) דרמינן דנ"מ אדר"מ, ואם מיירי באכילה הא הוי בדאורייתא דלא קניס ר"מ שוגג אטו מזיד: הנה ביסוד דברי הריב"ן, הי' נ"ל כיון דבאו לתרץ רק הא דפרכי' תבא עליו ברכה וכו', דחזי לכהן, והא התשלומין נעשו תרומה, ולזה פירש הריב"ן דמיירי באכילה, ובאכילת מזיד לא נעשו התשלומין תרומה, א"כ י"ל דמזיד דקתני היינו דכל שבמזיד בא אם באכילה אם בתשלומין קנסוה, ובשוגג דקתני היינו שוגג גמור באכילה ובתשלומין, וליכא צד מזיד ופרכת הש"ס הנ"ל תבא עליו ברכה, היינו במזיד על אכילה דהתשלומין לא נעשו תרומה, ופרכת הש"ס בגיטין הנ"ל היינו מהתשלומין כיון דבהזיד בתשלומין קנסוהו גם בשוגג לקנסיה, דהא בדרבנן קנסינן שוגג אטו מזיד:

ואולם לישנא דהתוס' אבל התשלומין הם מזיד, מבואר שעל מזיד בתשלומין לא קנסו, והם ידעו בכוונת הריב"ן שכן הוא, או הוכיחו כן דאל"כ מ"מ מנ"ל למפרך דתבא עליו ברכה, דלמא מיירי רק במזיד בתשלומין, יהי' איך שיהיה כפי דברי תוס' שבכוונת הריב"ן, יפה תמה חתני רומ"פ נ"י:

ונראה לענ"ד דע"י קושייתו מובני' יותר דברי תוס' דלכאורה קשה מי הכריחם לומר בשיטת הריב"ן או על הריב"ן עצמו דבמזיד בתשלומין לא קנסו, ואי מכח קושיא הנ"ל, דמאי פרכי' דלמא מיירי רק במזיד בתשלומין, הא בפשוטו, דבתשלומין אמאי קנסו רבנן בשוגג, דהא סתם בר פלוגתא דר"מ הוא ר"י דס"ל בגיטין דבדרבנן לא קנסיכן שוגג אטו מזיד, אע"כ דקאי על האכילה, ואי דמ"מ יקשה דלמא בשוגג ובמזיד דקתני היינו בתשלומין, וחכמים קנסו על שגגתו, באכילה דהוא דאורייתא, ז"א, כיון דעל מזיד באכילה ל"ש קנס דתע"ב ל"ש למקנסיה בשוגג אטו מזיד, דהא במזיד ליכא קנסא, וא"כ מנ"ל להמציא דעל מזיד דתשלומין לא קנסו, הא י"ל בפשוטו, דפרכת הש"ס הכי הוא, דהא טעמא דרבנן דקנסו שוגג אטו מגיד, ע"כ משום האכילה דהוא דאורייתא ולזה פרכינן דהא במזיד באכילה ליכא קנסא דתע"ב ורווחא שמעתתא:

ולזה נראה דהי' קשה לתוס' כקושייתו דמה פרכינן בגיטין דר"מ אדר"מ, ע"כ דס"ל להש"ס דסתמא קתני אף באוכל תרומה דרבנן, או דנטמא בטומא דרבנן, א"כ אף אם מיירי באכילה, יקשה דרבנן אדרבנן, ומוכרח לומר דרבנן דר"מ לאו היינו ר"י, א"כ שפיר יקשה מנ"ל להש"ס דלמא שוגג ומזיד קאי על התשלומין, ולזה הוכרחו לומר דס"ל להש"ס דבאמת ליכא קנסא כלל רק על מזיד דאכילה:

עוד נ"ל על תמיהתו דהך מלתא אי שוגג ומזיד קאי על האכילה או על תשלומין תליא בפלוגתא דפליגי בפסחים (דף פ') בההיא דנטמא וזרקו דלמ"ד התם דמזיד קאי על הטומאה דקנסוהו רק על התחלתה דפסולא, ה"נ באכל תרומה הקנס רק על התחלה, דהיינו האכילה דוקא, ולאידך מ"ד דהתם דקאי רק על הזריקה, ה"נ הכא קאי על התשלומין [אף דתוס' נקטו הטעם להך מ"ד דראוי לקנוס יותר על הזריקה דמקריב דבר טומאה לגבוה, היינו דמנ"ל להך ס"ד לפרש על הזריקה ולא על הטומאה וקנסוהו רק על התחלה, לזה כתב דס"ל דמ"מ על הזריקה ראוי לקנוס יותר אף דהוא סופו, כיון דמקריב דבר טמא לגבוה, וא"כ מה דקתני במזיד הורצה ע"כ דקאי על הטומאה ומוכח דליכא קנס על התחלתא מדלא קנסו גם על הטומאה] א"כ ממילא ה"נ באכל תו ליכא קנס על ההתחלה רק על גמרו דהיינו התשלומין דדמי לזריקה וע"כ השוגג באכל תרומה קאי על התשלומין א"כ י"ל דמה דפרכינן תע"ב, היינו למ"ד התם בדם שנטמא דקאי על הטומאה, הא הוי דאורייתא, וכמ"ש להדיא בתוס' גיטין ולהך מ"ד ע"כ באכל תרומה ג"כ קאי על התשלומין, ושפיר פרכינן:

תו הקשה חתני נ"י בהרשב"ם ב"ב (דף מ') ד"ה רודאה וכו' אפילו הוציא המלוה על הלוה כת"י וכו', דמהיכן פשיטא להרשב"ם בכת"י דא"נ לומר פרעתי ללמוד מיניה לשטר, ב', מאי צריך למערכה זו, הא פשוט דעל שטר א"נ לומר פרעתי, דהא מתני' ערוכה פוגמת שטרה לא תפרע אלא בשבועה, הרי דבשבועה מיהא גובית, וכן בסוגיא דשבועות, האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וכו' אמרינן זיל שלים, ואי אמר לשתבע לי וכו' הרי מפורש דעל שטר אינו נאמן פרעתי, וכן מפורש ככמה מקומות, ומאי צריך ראיה לדין זה:

ידידי חתני, בודאי בפשוטו דברי הרשב"ם תמוהים, והנראה לענ"ד דמה דפשיטא להרשב"ם דבכת"י א"נ לומר פרעתי י"ל דיצא לו מההיא דכתובות (דף כ"א) אבל אמגילתא לא דלמא משכח אינש וכו' ותני' הוציא עליו וכו' משמע דלא יהי' נאמן לומר פרעתי, והפוסקים דס"ל דנאמן על כת"י פרעתי טרחו ליישב ההיא דכתובות הנ"ל עיי"ש בהרא"ש ובריטב"א ובשיטה מקובצת, א"כ י"ל ס"ל להרשב"ם זה לראיה דעל כתב יד א"נ לומר פרעתי ועל השני' דמה צורך כלל לראיה, נראה לענ"ד עפי"מ דהקשה הרשב"א על הרמב"ן דס"ל דעל כת"י נאמן לומר פרעתי דכיון דאין גובין בו ממשעבדי אינו חושש להניחו, הרי בשטר פקדון דאין ענין שעבוד נכסים, אפ"ה לא הי' נאמן החזרתי רק מכח מגו דנאנסה, והש"ך סי' ס"ט סי"ד דבשטר פקדון נמי הי' יכול לגבות ממשעבדי, אי לאו דנאמן החזרתי במגו דנאנסה, גם כיון. דשם שטר עליו אינו מניחו ביד המלוה עיי"ש, ולפ"ז ניחא דהרשב"ם רוצה לדון דמה דאמרינן וצ"ל כתובו, היינו דבלא אמר כתבו אין רשאים לכתוב אף שיפרשו שלא באחריות ובלא"ה צ"ל כן, מדלא נקט בקיצור דהוי חוב לו לשעבד נכסים לגבות ממשעבדי, ע"כ דבא ליתן טעם דאין כותבין אף שלא באחריות] לזה הוצרך הרשב"ם לראיה דהי' מקום לומר מה דמבואר בכל הש"ס דעל השטר א"נ לומר פרעתי דדלמא דוקא בשטר אחריות אבל שלא באחריות כיון דאינו טורף ממשעבדי אינו חושש להניחו, ומההיא דשטר פקדון אין ראיה כדדחי הש"ך, לזה למד הרשב"ם כיון דבכת"י א"נ פרעתי כדמוכח מההיא דכתובות, הרי אף דאינו טורף ממשעבדי חושש להניחו ביד המלוה מכ"ש שטר, דשם שטר עליו דא"נ לומר פרעתי אף בלא אחריות דאינו טורף ממשעבדי:

אמנם עכ"ז לא יספיק דהא מסוגיא דשטר הקנאה מבואר דשט"ח שאין בו אחריות גובה מנכסים בני חורין, וכמ"ש הש"ך שם בס"ק הנ"ל, וזה התמיה יסתער גם על הרשב"א הנ"ל דלמאי צריך משטר פקדון, ולא הוכיח בפשוטו מסוגיא דהקנאה דשט"ח שאין בו אחריות גובה מבנ"ח וה"ה כת"י, ועי' בתומים שנדחק, אבל אי' דבריו [מספיקים על הרשב"ם:

ונראה לענ"ד דמסוגיא דההקנאה לא מוכח, דהנה ממה דאמרינן תחילת הסוגיא ואי כשאין חייב מודה וכו' מזה אין ראיה, די"ל דסתמא קתני יחזיר אף בנמצא השטר והוא ת"ז, דבפשוטו הכי הוא דאם לאח"ז יחזיר כ"ש בתוך זמנו, ולזה פרכינן כיון דיש בו אחריות לא יחזיר דע"כ בשביל ריעותא דנפילה מהימן פרוע אפילו ת"ז, א"כ גם באין בו אחריות ניחוש דיתבע אותו ת"ז או במשלם זמניה ויגבה מבנ"ח, אלא דהי' מוכח כן דלא יקשה מנ"ל להש"ס להמציא דאביי מוקי למתני' בחייב מודה ומשום חיישינן לפרעון, דלמא ס"ל דל"ח לפרעון, ומתני' באין חייב מודה,. והיינו לא דטעין לא לויתי, דבזה גם אין בו אחריות לא יחזיר דדלמא יבורר שאמר לא לויתי על שטר זה ולא יהי' נאמן עוד לומר פרעתי דהוחזק כפרן ויגבה מבנ"ח, אבל י"ל דמיירי בטוען פרעתי דביש בו אחריות לא יחזיר אף אי ל"ח לפרעון מ"מ כיון דעכ"פ הוא אינו אומר להחזיר אנן חיישינן דלא לוה ולא מטא לידיה, גם הא נאמן לומר פרוע במגו לא לויתי, אבל אין בו אחריות יחזיר דנהי דנאמן לומר פרעתי במגו דלא לויתי. הא לעולם לא יגבה בשטר כזה דלא חשש להניחו, כיון דאינו גובה ממשעבדי, ובזה ל"ש לומר דסתמא קתני אף בת"ז וכנ"ל, דהא אביי ס"ל אדם פורע תוך זמנו, א"כ יהי' מוכח מזה דגם בשטר שלא באחריות אינו נאמן פרעתי:

אמנם גם מזה לא מוכח, די"ל דמ"מ קשה כיון דלא יגבה בו לעולם ולמאי מחזירין למלוה, ע"כ לצור עפ"י צלוחיתו ומוכח דיש בנייר ש"פ, ויקשה דנחזיר ללוה לצור דהא טוען פרעתי והנייר שלו, ואי דטען מזוייף בזה יקשה איך יחזור דלמא יבורר דטען מזוייף וימצא קיום ע"י דדימה וזייף, דחיישינן לכך מחמת ריעותא דנפילה ויגבה מבנ"ח דהוחזק כפרן, אע"כ דמוקי בחייב מודה וחיישינן לפרעון, ושמואל מוקי בטוען מזוייף והוצרך באמת להמציא דאומר הי' ר"מ דשט"ח שאין בו אחריות אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבנ"ח, והיינו אף באומר להד"ם דהשטר חספא בעלמא הוא, והסברתי לי די"ל דס"ל כיון דדרך שטרי ראיה עשויים לטרוף בו ממשעבדי, מש"ה אם אין בו אחריות אין עליו שם שטר ומקרי מפי כתבם ויכול לומר להד"ם, ומש"ה יחזור לצור דלעולם לא יגבה בו, גם בלא"ה אינו קושיא דנימא דאביי מוקי באין חייב מודה, כיון דקושטא דקתני בברייתא מפורש דאפילו חייב מודה לא יחזיר, ואסיקנא באמת דשמואל תיובתא מהך ברייתא ושפיר אמרינן דאביי מוקי בחייב מודה, באופן דליכא הוכחה מסוגיא זו דשט"ח בלא אחריות דא"נ לומר פרעתי מש"ה הוצרך הרשב"א לבא עלה מההיא דשטר פקדון, והרשב"ם הוצרך לבא עלה ללמדו מדין כת"י דא"נ לומר פרעתי, דזהו מוכח מההיא דכתובות (דף כ"א הנ"ל) דבזה ליכא למימר דהחשש שיגבה בו ת"ז, הא אביי הוא מרא דשמעתתא דכתובות שם ואיהו סבר אדם פורע ת"ז והריטב"א שם כתב באמת לתרץ אההיא אבל מגילתא לא, דהחשש שיגבה בו ת"ז ותמוה לי, דהא אביי ס"ל דאדם פורע ת"ז,] ודו"ק: תשובה קיא לכבוד אחי חביבי הרב הגאון האב"ד דק"ק מאטיסדארף הרב רבי בונם נ"י:

מ"ש אחי רומעכ"ת לתמוה על הפ"י בסוגיא דתרי ותרי שכתב רמ"י מדינא קאמר דבעי' נשאת בתחילה דהוי חזקת היתר, דא"כ לא הקשו תוס' כלום בסוגיא דב"ב, דמאי ארי' ניסת אפילו התירוה נמי הוי זילותא דבי דינא, הא מ"מ בהתירוה מדינא אסור עכ"ד:

נ"ל דהתוס' ב"ב אזלי בשיטת הר"י בר ברוך דמיד שבאו עדים המתירים תחילה אתחזק להיתירא, וע"כ לרמב"י בבאו עדים המתירים תחילה דתצא הוא רק חומרא ושפיר הקשו תוס' אולם זה אינו דהא כל עיקר טרחתו דהפ"י להשוות סוגיא דיבמות דמבואר דרמב"י מדאורייתא אסור בלא נשאת תחילה, לסוגיא דב"ב דתליא בזילותא דב"ד, וא"כ לכאורה לשיטת הריב"ב אין מקום לדבריו, דהא גם בלא נשאת תחילה מותרת מדאורייתא ואי דכוונת הש"ס ביבמות היכי דב' כיתי העדים באו בב"א, הא לשיטת הריב"ב גם לרבנן דרמב"י בכה"ג תצא דלא ס"ל לסברת דייקא, א"כ אם באנו לקיים דברי הפ"י גם לשיטת הריב"ב, צ"ל דבהא גופא פליגי רמב"י ורבנן, דרבנן ס"ל דע"י עדים המתירים תחילה אתחזק להיתירא, ורמב"י סבר דלא אתחזק להתירא רק ע"י דנישאת תחילה, וא"כ עדיין לא הקשו תוס' כלום, ודוחק לומר דתוס' ב"ב ס"ל ב' הסברות דלרבנן דייקא מגרע לחזקת א"א, וגם סברת הריב"ב דע"י עדים אתחזק להתירא, וביבמות מיירי בבאו בב"א, וא"כ יפה הקשה אחי בזה:

אולם באמת יש לקיים דברי הפ"י ובסגנון אחר, ולא יצטרך לדוחקא דהפ"י דס"ל לסוגיא דב"ב מסברא דאף אתחזק בהיתירא ע"י דנשאת תחילה ראוי לאסור מדרבנן לולי טעמא דזילותא דב"ד, ולמסקנא בהא לחוד דאתחזק היתירא מהני, והיינו דבלא"ה קשה על הפ"י, הא מ"מ למ"ד תרי ותרי ספיקא דאוריי', א"כ בלא"ה ליכא חזקת איסור, מה חילוק יש בין באו עדים תחילה לנישאת תחילה, הא ליכא חזקת היתר, דתרי ותרי מסלקים כל החזקות, ודוחק לומר דחז"ל החמירו בתרי ותרי ליזול בתר החזקות לחומרא, ולזה נ"ל דהסוגיא דיבמות אזלא להלכתא דתרי ותרי הוא ספיקא דרבנן ושפיר אמרינן דלרמב"י מדאורייתא בעי' נשאת תחילה שיהי' חזקת היתר אבל סוגיא דב"ב אזלא למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא, א"כ הא דבאו עדים תחילה דתצא משום דחז"ל החמירו אף בספק השקול, והוא והיא אומרים ברי, א"כ הא דנישאת תחילה דל"ת ע"כ משום זילותא דב"ד, ולמסקנא הסוגיא ב"ב דל"ח לזילותא דב"ד, באמת הא כהלכתא, דקיי"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן, וקיימינן דרמב"י מדינא קאמר וכסוגיא דיבמות וא"כ שפיר הקשו תוס', ושני הסוגיות עולים לנכון:

אולם ביסוד דברי הפ"י דתוס' מודים להריב"ב דנישאת הוי חזקת היתר, טובים דבריך לסתור דבריו ממה דהקשו ביבמות דהתם מיירי בנתייבמה, ובלא"ה נסתרו דברי הפ"י ממה דהקשו ב"ב דבנישאת ואח"כ באו עדים דליכא דייקא דבב' עדים ליכא חומר, ואמאי לא תצא, ולא ניחא להו דבניסת תחילה ממילא ליכא חזקת היתר, אע"כ דס"ל דגם בזה נשאר חזקת איסור בתוקפו:

ובדברי תוס' אלו איני יורד לעומק דבריהם הקדושים במ"ש בכתובות (דף כ"ו) ועוד כיון דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן יש לאוסרה כדאמרינן גבי ינאי, ולא זכיתי להבין, דמה עדיפות קושיא בזה מכח דתרי ותרי הוא ספיקא דרבנן, וע"כ כוונתם דתרי ותרי אם הוי ספיקא דאורייתא, מסלקים כל החזקות מוקמינן סוגיא דיבמות באומרת ברי לי, וכמ"ש תוס' יבמות, אבל למ"ד דתרי ותרי הוא ספק דרבנן דבחזקת היתר מדאורייתא מוקמינן אחזקה ורק מדרבנן החמירו ממילא היכי דאיכא חזקת איסור הוי חזקה דאורייתא ולא מהני ברי, והא זהו עצמו קושייתם הראשונה ומה הוסיפו להקשות בדרך ועוד, וצ"ע: