שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה קז, קטע 2

ובזה מיושב מה דקשה לי לכאורה לשיטה זו דרוב לא מקרי ודאי, איך מצינו קהל ודאי דלא יבא הא לא הוי ודאי דשמא זינתה אמו ולא הוי רק רוב בעילות אחר הבעל, דמ"מ לא הוי ודאי, ועיין בפ"י קדושין (דף ע"ג) בההיא דד"ת דשתוקי כשר דכתב מסברא דיליה כן דאף דהוי רוב כשירים לא מקרי ודאי ולא הביא סייעתא מדברי השיטה מקובצת הנ"ל, עכ"פ קשה כנ"ל, דאיך משכחת קהל ודאי ולפי דברינו ניחא דמיד כשנולד דנין לכמה דברים אם הוא בנו של זה בעל אמו, וכיון דהחזקנו אותו מכח הרוב לבנו ממילא מקרי קהל ודאי, ודברי הפ"י נכונים גבי שתוקי דכשנולד ואנו דנין אם מרוב כשרים או מפסולים, דהנ"מ רק לענין לבא לקהל, זהו לא מקרי קהל ודאי:

עוד בה השלישיה, דבההיא דקפץ אחד מהמנויים דקודם דנכבשינהו היו כולם בספק, בזה אמרינן דע"י דנכבשינהו ויהי' פרוש לא הוי כבירור גמור לעשות מספק ודאי, משא"כ בההיא דתוספתא דט' שרצים דמיירי דבעודם בקביעתם ניכרו איזה שרץ ואיזה צפרדע וכדמשמע לישנא דנגע באחד ולא ידע באיזה נגע משמע שהספק דא"י אם נגע בזה או בזה, אבל לא דנגע בזה וא"י אם זהו שרץ, וא"כ הספק מתחיל רק בשעה שפירש בזה כיון דרובא פירש לא חלה על חתיכה זו מעולם שם ספק ומקרי ודאי:

ובזה מיושב מה דתמוה לי מאד על הר"ן פג"ה דגם פירש בפנינו מקרי פירש מה"ת אלא דחכמים גזרו בזה שמא יקח מן הקבוע, ולא מקרי קבוע דאורייתא רק בלקח בידים ממקום הקביעות, מה יענה להתוספתא הובא בהר"ש פ"ה מ"ב דטהרות פירש וכו' ובנמצא וכו', וביאר הר"ש שם ההפרש שבין פירש לנמצא, דפירש היינו בפנינו, ולהר"ן הנ"ל הא גם בפירש לפנינו הוי מדאורייתא פירש וטמא מדינא, והוא צע"ג לכאורה, ולדברינו הנ"ל ניחא, די"ל החילוק בין פירש לנמצא היינו בפירש לפנינו, דכיון דרואה דפירש ולא ידע מה הוא מסתמא הספק במקומו שלא ניכר בין שרץ לצפרדע ונכנס הכל בספק, מש"ה אף דפירש אח"כ לא נתברר מכח זה להוציאו משם ספק לשם ודאי ולא מקרי טמא ודאי, אבל בנמצא דהיינו דבמקומו הי' ניכר, אלא כשנמצא נולד הספק בזה, כיון דבשעה שנולד הספק כבר פירש בזה מכח הרוב לא נקראת עליו שם ספק ומקרי ודאי, ועכ"ז קשה עלי להוציא חילוק זה, ודברי הר"ן צ"ע, וגם הא באמת הסברא הראשונה נכונה כיון דספק טומאה ברה"ר ילפינן מסוטה ולא נזכר בה ענין ודאי לא ילפינן רק ספק ולא רוב, וא"כ התוספתא דמיירי דהספק על האדם שנגע דיש בו דעת לשאול ורק מטעם ספק טומאה ברה"ר טהור הקושיא חזקה על הר"ן, בפירש לפנינו אמאי טהור, הא מדאורייתא מקרי פירש, וצע"ג:

ובההיא עניינא במה דנדחקו התוס' ריש נדה כיון דספק טומאה ברה"ר אף בלא חזקה, וע"כ משום דסוטה לא מקרי חזקת טהרה כיון דאיכא רגלים לדבר, א"כ מנ"ל דספק טומאה ברה"י טמא אף במקום חזקה, היה נראה לענ"ד דהא מדרשא דרב גידל, והבשר כל טהור טהור ודאי יאכל אבל ספק לא יאכל, מוכח דאפילו במקום חזקת טהרה אסור דהא לגברא יש לי חזקת טהרה, אלא דמהתם לא ידעינן דספיקו כודאי, דדלמא הקרא קאמר הא ספק יאכל מספק, לזה ילפינן מסוטה דספיקו כודאי וכיון דכבר ידענו מדר"ג דלא אוקמינן אחזקה לטהר ממילא אסור כודאי מכח הראיה דסוטה דזהו ודאי אין סברא דבלא חזקה הספק כודאי ובמקום חזקה הספק אסור מספק ולא כודאי, דממנ"פ כיון דלא אזלת בתר חזקה, ממילא הוי כמו בלא חזקה ונכון:

ועיין בתוס' נדה (דף ג' ע"א) ד"ה גמר סוף טומאה וכו'. וי"ל דגמר מתחילת טומאה היכי דליכא חזקת טהרה, כההיא דתינוק דפ' בתרא וכו' לא זכיתי להבין, וכי התם יש קרא לטהר, אלא דגמרינן מסוטה, כמ"ש תוס' בלשונם דגמרינן מסוטה, וע"ז עצמו תקשי היכי גמרינן מסוטה, דש"ה דאיכא חזקת טהרה, וצריכים לומר כיון דקינא ואיסתרה אזדא חזקת טהרה, וא"כ ממילא הכא ניחא עכ"פ איך שייך דילפינן מההיא דתינוק, והתם בעצמו מנא ידעינן, ולא מצאתי במפרשים מי שעמד בזה, וד' יאיר עיני: