שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה נו

תשובה נו שנית להרב הנ"ל בענין הנ"ל:

מה שכתבתי לדון בס"ס, ספק מקדש בע"א אין חוששין לקדושין, ספק שאין בקישוט ש"פ, ועל זה כתב רומ"פ דהוי משם אחד, אי הוי קדושין או לא, אי בעי אמינא דיש נ"מ דאם מצד מקדש בע"א אין חוששין לקדושין ב"ד מוציאין ממנה הכסף קדושין, ואם מצד דלא הוי ש"פ אין ב"ד נזקקים לכופה להחזיר, אבל לפי שעה א' נ"ל להכריע, אם בשביל נ"מ לממון לא מקרי שם אחד לענין איסור דדנין עלה, אבל באמת א"צ לזה, דהדבר פשוט דדוקא בס"ס דמעשה דהספיקות חלו רק על מעשה זו איך הי' ואין נ"מ דעלמא בזה, כיון דשם אחד לא מקרי ס"ס, דהוי רק חד, אם במעשה זו מותר או לא, אבל בספיקא דדינא דהוי ספק ביסוד הדין, גם לדעלמא הוי ס"ס מעליא כמו נ"ד ספק דכל מקדשי בע"א אי חוששין לקדושין וספק אם בעלמא חוששין לקדושין, מ"מ במעשה זו ליכא קדושין, דשמא אין בקישוט ש"פ, עי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קט"ז שכתב להקל בס"ס דרבוואתא, וכן פשוט בספר גט פשוט להלכות גיטין סי' קכ"ט סי' י"ג, ובכנה"ג אה"ע סי' ס"ח בטור אות נ"ב, וכ"ש בספק א' דרבוואתא וספק אחד במעשה:

והנה יש לי הערה בקדושין (דף מ"ח ע"א) דלפי הגרסא דרבנן מספקא להו אי כר"מ אי כר"א, א"כ אף באין בנייר ש"פ תהי' מקודשת מס"ס, ספיקא דדינא דעידי מסירה כרתי, ספק שמא ש"פ במדי, וכי היכי דס"ס מהני להתיר, ולרוב הפוסקים הוי כרוב, או אפילו עדיף מרוב, ה"נ בלהחמיר הוי ודאי איסור, וסבור הייתי לומר, במה דקשה לי בתוס' שם דלא ניחא להו לפרש דאם לאו א"מ, היינו דאינה מקודשת ודאי, הא אף בלא הגרסא דרבנן מספקא להו איך אפשר לגרוס ואם לאו א"מ, הא ספיקא הוי שמא ש"פ במדי, ואף אי ס"ל להתוס' דלקיי"ל כשמואל, מ"מ יקשה לשמואל מברייתא וחשבתי לומר דבאם אין ש"פ במקומו לא חשיבי לומר דדעתה אנייר, וכן לס"ד דמיירי בשט"ח דידה וטעמייהו דרבנן ע"כ דאם יש בנייר ש"פ מקודשת, היינו דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה, היינו בפרוטה במקומו, אבל משום ש"פ במדי לא חשיבי להו לומר דעתה אפרוטה, וא"כ שפיר דלא הוי ס"ס, דאף אי ש"פ במדי א"מ, דבזה לא אמרינן דעתה אנייר, ואך זה נסתר מפסק ערוך בש"ע סי' כ"ח ס"ח דבשט"ח דידה אם אין בנייר ש"פ הוי ס' קדושין דשמא ש"פ במדי:

גם עדיין קשה, הא לשמואל ע"כ מתני' דקדשה בתמרה ואם לאו אינה מקודשת, וכן במתני' המקדש ב' נשים בפרוטה וכו' א"מ, ע"כ דאינה מקודשת ודאי, וספק מיהא הוי דשמא ש"פ במדי מנ"ל לתוס' דהכא א"א לפרש דואם לאו אינה מקודשת ודאי, ולזה הי' נ"ל לפרש דבריהם, דבאם הספק על הכסף שמא ש"פ במדי שייך לומר ואם לאו אינה מקודשת, היינו דהיסוד דפחות מש"פ לא הוי כסף לקדושין, אלא דהוי ספק שמא ש"פ באמת, משא"כ הכא דאף אם באמת אינו ש"פ הוי ספק שמא עידי מסירה כרתי, בזה ל"ש לומר אינה מקודשת, אם מ"מ הוי ספק צד אחד, ועפ"ז הדרא קושייתי לדוכתא, דאף אם אין בנייר ש"פ הוי ס"ס, ונראה דל"ק, דהא הר"ן בקידושין (דף ר"י) הביא דהרמב"ן כתב בשם תוס' דאין לך אלא מקומו, ואם ש"פ במדי לא מקרי כסף במקומו, אלא דחומרא דרבנן הוא, וא"כ לשוי' ודאי מקודשת לקולא דאי קדשה אחר א"צ גט ליכא ס"ס, דאף דיש ש"פ במדי לא הוי קדושין מדאורייתא, ולהר"ן דהוי כסף מעליא, באמת יסבור דל"ג ורבנן מספקא להו, אלא דס"ל לגמרי כר"מ דע"ח כרתי, ופליגי אי דעתי' אנייר:

ולכאורה נראה ראי' להר"ן הנ"ל מסוגיא דקדושין (דף נ' ע"ב) אמר רבה ומותבינן אשמעתין, וקשה לי, הא דקתני במתני' אינה מקודשת, ע"כ לענין ודאי אבל ספק מיהא הוי, שמא ש"פ במדי, וא"כ מאי קושיא ניחוש לסבלונות הא זה לא הוי רק ספק, כדאמרינן חוששין לסבלונות דהוי רק חשש קדושין, ואף דקתני במתני' וכן קטן שקידש, מ"מ דלמא גם בזה א"מ, היינו דא"מ ודאי, וביותר קשה במאי דאמרינן אח"כ א"ד אמר רבה מנא אמינא לה הכא הוא דטעה, מ"מ יקשה הא אפילו בטעה לא הוי רק ספק קדושין, והא מה דקתני א"מ, בלא"ה מקודשת מס' שמא ש"פ במדי, ואי דנקט טעם דטעה משום קטן שקידש, הא מתני' נקט טעם זה קודם בבא דוכן קטן שקידש, ובזה יש לדחות דנקט טעם זה משום בבא דסיפא דקטן שקידש דשם הפי' דא"מ כלל, או דש"פ לאו דוקא, בחפץ וכדומה, אלא דמיירי גם בכסף בפחות מפרוטה דל"ש ש"פ במדי, אבל לישנא קמא קשה מאי תיובתא ממתני', הא מ"מ מיירי בקדשה בחפץ ג"כ, וכדקתני בפחות מש"פ, וממילא ע"כ אינה מקודשת, היינו דלא הוי קדושי ודאי, וממילא י"ל דמה דקתני אעפ"י ששלח סבלונות א"מ, היינו דא"מ ודאי וספק מיהא הוי מכח הסבלונות אף בקדשה בכסף ממש בפחות מש"פ, וכן בקטן שקידש, ולהר"ן הנ"ל ניחא דפרכת הש"ס דאם חוששין לסבלונות תהי ודאי מקודשת מס"ס, ספק דש"פ במדי, ספק דסבלונות היו לשם קדושין, ואף דהוי ס"ס במעשה והוי מש"א יהי' באמת הכרח, דאם נ"מ לממון, לא מקרי שם אחד והכא נ"מ אם הקדושין מחמת ש"פ במדי אם ימות המקדש אז דיהדר וסבלונות הדרי, ואם הסבלונות הם קדושין לא הדרי מדינא, כמ"ש הח"מ סי' נ' סק"ה ובב"ש שם, זולת דנדחק דרבה לא ס"ל לדשמואל:

מה שכתבתי במכתבי הקדום דהוי ס"ס וחזקת היתר, ורומ"פ כתב דלא הוי חזקה, כיון דנעשה מעשה קדושין איתרע כמ"ש תוס' כתובות (דף כ"ג) הא שפת יתר הוא, דההיא דחזקת היתר, דעיקר מה שרציתי לומר דאף להאוסרים בא"א בס"ס, היינו דהוי חזקת איסור, משא"כ בנ"ד, והרחבתי לומר דהוי אפילו חזקת היתר ואם איתרע הא על כל פנים חזקת איסור ליכא, גם בפשוטו דמדאורייתא הוי חזקה מעליא, אלא דבאיתרע החמירו חז"ל עיין בר"ן גבי נתן הוא ואמרה היא דדן עלה דמדאורייתא אוקמוה בחזקת פנויה ומדרבנן החמירו:

מה שכתבתי דהמקדש חשב דהרבה עדים רואים לא מקרי תפיסה ברשות על הס' וכיון דליכא רק ע"א אוקי ממון אחזקת מר"ק וליכא ג"כ דידה, וכן י"ל דנחית אדעתא דקדושין ודאי ולא על הספק, ועל זה כתב רומ"פ נ"י הא חזינן דאתפיס על הספק, דדלמא אין הקישוט ש"פ, זה אינו, דאולי הוא חישב בודאי דקישוט ש"פ, וכדאמרינן בקדושין (דף נ') בין פרוטה לפחות מש"פ, לא קיים להו לאנשי ובאמת לענ"ד בההיא דכתובות (דף ע"ד ע"א) המקדש בפחות מש"פ ובעל דאמרינן בהא הוא דלא טעי, היינו דבר הידוע לכל דאין בו ש"פ שחסר הרבה מש"פ, אבל אי חסר מעט מש"פ הא אמרינן דטעי, ואולי הוא בכלל דברי הב"ש סי' ל"א ס"ק ל"א, ואולם יש לעיין לפ"ז מה פרכינן בקדושין (דף י"ב) ההוא גברא דאקדיש באבני כוחלא וכו' ואמר שמואל חיישינן, והא כיון דר"ח הוצרך לשער ודאי אין גלוי וניכר להדיא דאין בו ש"פ, מש"ה אם ישתכח דלא הוי ש"פ לא הוי קדושין דהוא נחית לודאי, ויוסתר מזה סברתינו לדון בטעות, אבל באמת דברי אמורים בדרך גיבוב היתירים דאם בנ"ד מבורר דיש בקישוט ש"פ, י"ל כזה דנחית לודאי, ואם אין בקישוט ש"פ קיימא היתר הראשון דהוי ס"ס, ועיקר דעתי היה מחמת זה, דהיתר האחר דנחית לודאי, הוא רק הערה בעלמא ולא דנתי עלה כמ"ש במכתבי הראשון:

מ"ש מעכ"ת דא"צ להחזיר הכסף קדושין, דהוי ס"ס, ספק דמקדש בע"א הוי קדושין, ספק דאין בקישוט ש"פ וא"צ להחזיר, יעיין רומ"פ בסמ"ע סי' שס"ז ס"ז על הבע"ד להחזיר גם מפחות מש"פ, אלא שאין הב"ד נזקקים להוציא מידו, וכיון דעליה מוטל להחזיר לא הוי כ"ק:

גם ביסוד ס"ס בממון דרמ מעלתו על התוס' כתובות (דף ט' ע"ב) הא מ"מ הרא"ש פ"ק דבב"ק גבי שינוי לצרורות כתב דבתפס אינו יכול להחזיק ע"י ס"ס ובדברי תוס' הנ"ל י"ל דהתם דוקא דהוי ג"כ בו"ש ובעיקר דברי תוס' זכורני שעמד בקושיא, דהא ביאור כוונתן בהוכחתן מההיא דמשארסתני נאנסתי, דהא לדידן דקיי"ל מקח טעות לגמרי משמע אזדו ראייתן, אלא דכוונתן כיון דעכ"פ מוכח למ"ד דמקח טעות מ"ר דמוציאין ממון בס"ס, ראוי לפסוק להלכה כן, דבזה לא מצינו חולק ופשוט, ובזה קשה לי לפי מה שכתבו תוס' ורצו תחילה במ"ש וא"ל דאפילו בס"ס מפסדת כתובתה, וכיון דאין רוצים לעשות פלוגתא חדשה יצטרך לומר דס"ס גרע מרוב דהא לרב מוציאין ממון ברוב, ולבתר הוכחתם דמוציאין ממון בס"ס יצטרך לומר דעדיף מרוב דגם לשמואל מוציאין לתוס' כן דלמא באמת ס"ס דמי לרוב ותליא בפלוגתא דרב ושמואל ומ"ד מקח טעות מאתי' סבר כרב דמוציאין ממון ברוב וה"ה במ"ט ולדידן דקיי"ל כשמואל דאין מוציאין ממון בס"ס, הא קיי"ל דמקח טעות לגמרי, וא"כ לא הוי פלוגתא חדשה אלא דהיא פלוגתא דרב ושמואל]:

מ"ש רומפ"כ מההיא דקדשה אביה בתוך שית ונמצאת בוגרת דחיישי' לקדושין, והא הוא דנחית לקדושי ודאי, דמסתמא בתוך ו' לא יהא בוגרת ועכשיו דהוי קדושי ספק נימא דאוקי ממון בחזקת מר"ק, וגם הוי כמו מקח טעות דלא נחית לספיקא, זהו טעות, דאנא אמינא רק היכי דמיד הוי ספק קדושין ולא נתפסו כיון דצריך להחזיר הכסף קדושין, או דהוי מקח טעות, אבל בזה דחיישינן שמא עכשיו הוא דבגרה, ובזה הצד דהיתה אז נערה הי' הכסף מצוי להתקיים בידה לבדוק אותה מיד ותמצא נערה ויהיה קדושין ודאי, וכיון דאמרינן שמא השתא הוא דבגרה ומעט זמן אחר קדושי האב היתה עדיין נערה ונתפסו הקדושין וע"י שנתרשלו ולא בדקו עד שעה ושתים ונמצאת בוגרת השתא הוא דנולד ספק, זה לא מבטלי הקדושין:

אלא מ"ש רומפ"כ בתר הכי עפ"י הקדמתו דבקדשה עצמה ביום דמשלים שית דנין לודאי בוגרת, דמסתמא בדקה עצמה אם יש כח בידה לקדש עצמה ונחתית לקדושי ודאי דלא היתה יודעת מקדושי אביה מקודם, זה היה נכון, דבזה כיון דמקודם קדשה אביה בשעת קדושי דידה מיד הי' ספק אם חלים, ודומה לנ"ד:

אבל מאן מוכח לן היסוד הזה, ומעלתו נ"י הוציא זה מכח דרצה ליישב קושיית המקנה דהוי חצי דבר, ותירץ כעין תירוצו דהמקנה, דעידי קדושי דידה לבד הוי עדות דלמקנה מטעם דחזקת פנויה אלא בצירוף דהיא בוגרת לפנינו, ולמעכ"ת נ"י דמסתמא היא בדקה עצמה וידעה דבידה לקדש עצמה, והיינו כיון דהנך עדים לא הוי ח"ד מהני, אבל אינו נראה כן, דדוקא לענין עדות קדושין ועדות בעל, וכן בעדות גניבה ועידי טביחה אמרינן בב"ק כיון דהנך ל"צ להנך, היינו דעידי קדושין הוי דבר שלם ונתחזקה לא"א ואח"כ עידי בעילה הוי עדות שבעל א"א, וכן בגניבה דע"י עדות גניבה ידוע שגנב הפרה ונגמר ענין זה בשלימות, ואח"כ עידי טביחה הי' לעצמת גם כן ענין בשלימות, אבל הכא עדיין יקשה, דעידי קדושין של האב לא להני כלל דהוי חצי דבר, כיון דעל פיהם לא יהיה קדושין מכח חזקת פנויה, ובזה לא שייך כיון דעידי קדושין הוי דבר שלם מהני ג"כ עדות קדושי אב, הא אדרבא דאם קדושין דידה הוי קדושין קדושי האב לא הוי קדושין:

ובעיקר קושיית המקנה בזה דעדות קדושין הוי חצי דבר איני רואה בזה קושיא, דחצי דבר הוי דוקא דאם אין לעדות זה ענין כגון בעל לחוד או טבח לחוד, משא"כ בזה דעדות קדושין הוי ענין עדות, אלא דהב"ד ידונו אח"כ מכח חזקת היתר דהיתה בוגרת, וזה ענין פסק ב"ד מה היתה אבל בקדושין בעצמותה במעשה הקדושין ראו כל המעשה בשלימות, וכי נימא דאם אח"כ יבואו עדים אחרים ויעידו דהיתה אז נערה, יהיה זה בגדר חצי דבר והקדושין בטלים, וכן בעדים על חילול שבת וכדומה נימא דין חדש דעדים צריכים לידע כמה שנותיו ולא מהני בירור לזה, דמצד התראת ספק כיון דלא הוי ספק למותרה לא מקרי התראת ספק כמ"ש תוס' שבועות, ועיין תוס' יבמות (דף פ' ע"א) ומ"ש יש לחלק דהתם לא הוי חצי דבר כיון דעכ"פ עדותן שלם דעשה עבירה, אלא דספק אם יענשו אותו הב"ד, אבל באחד שקידש ועדים לא ידעו שנותיו דאם הוא קטן לא מקרי קידש, ולא חלו הקדושין י"ל דמקרי חצי דבר ולא מהני בירור אח"כ דהוא גדול:

ולדעתי אי אפשר לומר כיסוד רומעכ"ת, דהא ודאי פשוט אלו לאחר שנמצאת בוגרת קדשה עצמה, לא נחזור לחוש על קדושי אב לומר דלא הוי חזקת פנויה כיון דעתה מקודשת, דמ"מ עד אותו היה חזקת פנויה, וה"נ בקדשה עצמה ואח"כ באו עדים שקודם קדושי עצמה היתה בוגרת אנו דנין על אותו שעה דראו עדים שהי' בוגרת ועדיין לא קדשה עצמה ונתבטל קדושי אב בשעה הזאת מכח חזקת פנויה, והרי בוגרת לפניך, ולא יחזרו וכיערו קדושי אב אחר קדושי עצמה אלא דוקא במציאות הבוגרת אחר קדושי שניהם, ואנו דנין על ענין הבוגרת אימת עשה וקדושי א' בודאי מהני, זהו לא מקרי חזקת פנויה. ונראה לענ"ד דמה"ט הוצרכו התוס' למנקט דחזקת פנויה הרי בוגרת לפניך, והיינו דאם היינו מתירים משום ח"פ לחוד, א"כ מיד אחר קדושי אב נתבטלו מכח ח"פ, בזה אף דאח"כ קדשה עצמה אינו חוזר וניער חשש דקדושי אב, ולזה נקטו דבעינן צירוף דהרי בוגרת לפניך, א"כ בשעה שקידש האב לא נתבטלו משום ח"פ לחוד, ולערב כשנמצאה בוגרת כבר נעשה קדושי עצמה והיא מקודשת לא' לא מקרי ח"פ כן נ"ל נכון וא"כ אם נדון על קדושי עצמה דודאי היתה אז בוגרת דבדקה עצמה מקודם ומצאה עצמה בוגרת, א"כ באותו רגע קודם הקדושין נתבטלו קדושי אב ע"י ח"פ, והיא בוגרת לפנינו, ולא מגרע במה שקדשה עצמה אח"כ:

מ"ש ליישב סוגיא דשבועות, מי לא ידע אי נכרית בעל, דבקנס לא שייך דין הוחזק כפרן כיון דלא מהני הודאה וכתב רומ"פ דהודאה בקנס מהני אף שאין עדים גמורים וכן מפורש בב"ק (דף מ"ו תוס' ד"ה ואפילו ניזק) ובמהרש"א שם, באמת מעולם לא נתחוורו לי דברי מרן המהרש"א בזה, ועפר אני תחת כפות רגליו אבל בזה אני אומר כבודו במקומו מונח, וקושיית מהרש"א מעיקרא ליתא, דלסומכוס כיון דבראיית ב"ד נולד הספק מדין תורה דמשוי ספק ונתחייב מיד בפלגא מש"ה בפלגא זו לא שייך דין מודה בקנס, דהתחייבות מיד נגמר ולא מפיו אנו חיין, וכן בההיא דשור שהי' רודף דאלו היה הדין דלא מהימן לומר בסלע לקה, א"כ נתחייב מיד בראיית העדים הרדיפה, ולא שייך בזה ענין מודה בקנס, מש"ה נקט המתני' שורש הדין דמהימן לומר בסלע לקה וממילא אף במודה מפטר:

ויש ראיה לנגד המהרש"א מסוגיא דבב"ק (דף מ"א ע"ב) ע"פ בעליו הא' מודה בקנס הוא, והא משכחת כה"ג ברודף אחר אדם והבעלים מודים דלא מקרי מודה בקנס, ושור אינו בסקילה, ובזה המתקתי דברי התוס' (דף מ"ו ד"ה דאפי' וכו') ועוד אור"י דלא דמי כלל, ולמאי טרחו בתירוצם, הא הדבר פשוט כתירוצם דל"ש שבועה כיון דמודה מפטר, והיינו די"ל דהודאת עדים בנזק הפרה מחייב על הולד ממון או שבועה, דכל מודה במקצת כ"ז שלא ישבע מחייב ממון, אלא שהשבועה פטרתו, א"כ אלו מודה י"ל דחייב כיון דמודה וא"י לישבע ישלם ממון, ובזה הי' נראה דמ"ש התוס' בתירוצם הא'. מיהו שמואל ל"ל האי סברא לא דצריך עכ"פ לישבע שאינו יודע, אלא כיון דליכא למימר כללא דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, וא"כ חיוב שבועה שבתורה אינו או שבועה או ממון, בזה אם מודה מקרי מודה בקנס, ובתירוץ הב' הוסיפו דאפילו מאן דס"ל מחוייב שבועה ואי"ל משלם, מ"מ אין החיוב ממון מיד אלא דהשבועה היא כדי שיודה בקנס דהודאה פוטר ליכא שבועה כלל, וזה כפי שיטתם (דף מ"א ע"ב ד"ה מודה בקנס) דשבועת ע"א הוי מודה בקנס, ולא אמרינן דעד הוי כשנים אלא דבשבועה האמינתו תורה להכחישו, וכ"ז שלא נשבע הוי כב', דמה"ט אמרינן הוי מחוייב שבועה ואי"ל משלם, ויש מקום לומר דלא מקרי מודה בקנס, דכל כמה דלא נשבע הוא מחוייב ממון, עכ"ז דוקא במקום דיכול לפטור עצמו בשבועה אבל בנולד ספק לב"ד דלסומכוס יחלוקו, פשיטא דלא שייך כאן מודה בקנס, דהא עפ"י ראיית ב"ד נתחייב בפלגא ובהור]:

מ"ש רומפ"כ דבנ"ד הוי כמו נחבל, הלא זהו נכלל במכתבי הראשון שכתבתי בנככסו ע"ד קדושין אעפ"י שלא ראו הטבעת בידה הוי כמו נחבל, ואך אנכי דנתי דאם יש אומדנא דמוכח דלצחוק בעלמא הי' מה"ט לא מקרי ידיעה, דאולי לא רצתה לקבל הטבעת כיון דאינה רוצית להתקדש, ולא מקרי נכנסו ע"ד להתקדש, כיון דאפשר דנכנסו ע"ד לעשות צחוק, דאף דלא סמכינן בא"א על אומדנא, היינו מטעם חומרא דא"א, מ"מ מקרי ידיעה בלא ראיה, ומעכ"ת נ"י כתב דהוי אומדנא שלא נעשית לצחוק, נהי דהלצנים שהיו באושפיזי כוונו לצחוק, אבל לעשות מעשה לילך בהינומא ושאר עניינים לא נראו לצחוק, ואנכי דנתי על מכתב רו"מ דכתב דבקדושין לא סמכינן אאומדנא דנקט גם מעכ"ת נ"י לאומדנא דלצחוק רק דלא סמכינן בזה בא"א החמורה, בזה שפיר דנתי, ועדיין אני עומד בדיעה זו בכה"ג באומדנא דמוכח לא מקרי עידי ראיה, ואנכי מבחוץ ומעלתו מבפנים איך נראה הענין אם האיש מבוזה והכל מתלוצצים בו, והיא מסתמא לא תרצה להנשא לו אף בלי פיסוק נדן וכדומה לעשיית מעשה תיכף בלי מדובר בענייני ההתחייבות כנהוג, והנישוק אי בעי אמינא דאדרבא זהו ראיה דהוי לצחוק, דהא אם היו הנשואים היא נדה מחמת חימוד, ובלא"ה פנויות שלנו לא טבלי לנדתן דנראה שזה גלוי לכל שלא הגבילו הנשואין ז' ימים מקודם, ולא טבלה ואיך נגעה בו אחר החופה, וזה ידוע לכל דחופת נדה אין רשאים ליגע זה בזה] והכל לפי הענין, ואם אין אומדנא דמוכח הרבה דלצחוק אין דעתי להקל כלל, ובודאי אי ליכא דחק גדול דעתי לפטור אותה בגט, אולם אם לא ירצה לגרשה כדי שתתעגן בזה הטרחתי למצוא היתרים, ואך באופן זה אם מבורר באומדנא דמוכח דהוי לצחוק:

עוד יש לצדד להקל כיון דהעולם חשבו לצחוק, א"כ העדים לא נתכוונו להעיד, ואם הי' שם ג"כ קרובים, מקרי נמצא אחד מהם קא"פ כיון דגם כשרים לא נתכוונו להעיד, כמ"ש הש"ך ואף בלא באו יחד להעיד בב"ד מ"מ בקדושין דעדות משוין לקדושין תליא באותו מעשה, וזה כמו העידו בב"ד וע"כ נמצא אחד מהם קא"פ לא נתפסו הקדושין, וידעתי דהב"ש סי' מ"ב סק"ח כתב בהיפוך, ולענ"ד בהריטב"א קדושין דף מ"ג ע"א ד"ה אתמר רב אמר כתב להדיא כנ"ל, דאף בלא באו להעיד בב"ד, מ"מ הקדושין בטילין, ולהב"ש קשה לכאורה מסוגיא דקדושין (דף ס"ה ע"א) איתיבי רבא לרב כהנא האומר לאשה קדשתיך, הא י"ל דמיירי שבאו עדים כשרים ופסולים והעידו בב"ד, ולגבי דידיה דאומר קדשתיך אסור בקרובותיה, דהא הקדושין נתקיימו, אבל היא דאומרת לא קדשתני אין הב"ד יכולים לפסוק עפ"י עדים אלא ע"כ כהריטב"א דהקדושין בעצמן בטילין: