שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה קמג

תשובה קמג לכבוד הרב רבי שכנא נ"י בק"ק ארנסוואלד.

מה דהקשה מעכ"ת על דעת ר"ת הובא במג"א (סי' תמ"ו) דעשה דרבים דחי ל"ת אף שאינו בעידנא, מסוגיא דשבת (דף קל"ב) היכי אמרינן דעשה דוחה ל"ת כגון מילה בצרעת, דבעידנא, והא בקרבנות צבור דהוי עשה דציבור לדחי לצרעת:

הנה כזה יקשה על תוס' פסחים (דף נ"ט) דעשה דפסח חמור דיש בו כרת דחי לעשה אף דאינו בעידנא, א"כ בצרעת במקום ביטול קרבן פסח לדחי, אך בזה י"ל דוקא לעשה דוחה, אבל ל"ת לא, אף דעשה דוחה ל"ת מ"מ ל"ת חמיר, כדאיתא יבמות (דף ז') וכן דייקא לישנא דתוס' דכתבו דוקא ל"ת דחמיר, משמע דתרווייהו בעינן, דהנדחה עשה והמדחה הוא עשה דחמיר, [ומ"מ יש לדון בק"ו, כיון דעשה דחמיר דחי לעשה הקל, מכ"ש דלדחי לאו דנדחה תמיד מפני עשה הקל]:

ובעיקר קושייתו לק"מ, דלכאורה קשה אמאי לא אמרינן בקיצור, דעבודה אינו דוחה לצרעת היא עשה ול"ת, וצ"ל דמ"מ הי' מוכח דצרעת חמיר משבת, דהרי עבודה דוחה שבת, אף דהוא עשה ול"ת ואינו דוחה צרעת מש"ה קאמר דאינו ראיה די"ל דשבת נדחה דהוא בעידנא משא"כ צרעת, א"כ י"ל בודאי שורש הטעם דהוי עשה ול"ת, אלא דמחלק דעבודה אף דחמיר כ"כ דדוחה עשה ול"ת דשבת, היינו כיון דהוי גם בעידנא, אבל צרעת כיון דהוי עשה ול"ת גם אינו בעידנא לא דחי.

ובההיא עניינא נתקשייתי בתוס' שבת שם, הא דלא ילפינן מעילה בצרעת דבכ"מ עשה דוחה לל"ת ועשה, היינו די"ל דחמיר מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות, וקשה לי, א"כ איך אמרינן שם (דף קל"ב) ר"א אמר דטעמא דאין מילה שלא בזמנו דוחה יו"ט דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, נילף ממילה שלא בזמנו דדחי' צרעת אף דהוי עשה ול"ת, ה"נ לדחי יו"ט, וצ"ע, אח"ז ראיתי שהמהרש"א הקשה כן: תשובה קמד לידידי הרב רבי מנחם נ"י.

מה דהקשה מעלתו בתוס' חולין (דף ל"ה ע"ב ד"ה ואם אמר וכו') וי"ל דע"י ברירה וכו', הא לפימ"ש תוס' בדיבור אח"ז דחיישינן שמא נתן קודש בחביות, ובכה"ג דהי' האיסור מבורר תחילה ונפל להיתר ל"ש ברירה כמ"ש תוס' תמורה:

לא קשה מידי, דאין כוונת תוס' דהכהן המקבל מע"ה שותה קשה אי א קשה ע"י ברירה, דמה שמפריש הוא הקודש, שהרי מה שאני עתיד להפריש יהיה קודש משמע, דבזה קורא שם קודש עליו וגם הו"ל יותר לומר מה שאני מפריש עתה ושותה הוברר שזהו חולין, ולזה נראה פשוט דכוונתם דהע"ה אמר בלשון הזה מה שאני עתיד להפריש יהיה קודש ולא היה האיסור בפ"ע מעולם, ומ"ש תוס' דחיישינן שמא נתן קודש בחביות אחר שנתן התרומה, היינו דחיישינן שמא אחר שהי' תרומה ולא שמרה תחילה על טהרת קודש אמר מה שאני עתיד להפריש יהיה קודש, דזה מקרי נתן קודש אח"כ, ומה דלא חיישינן באמת שמא עירב בה קודש ממש אח"כ, די"ל דמהימנינן ליה בזה שאמר מה שאני עתיד להפריש כיון דנותנו לכהן לשתות ולא חשש שהכהן ישתה קודש, ונאמן בזה ואינו חשוד להכשיל להכהן בזה, ורק חיישינן דשמא אמר כן אחר שהיה התרומה בחבית וק"ל:

תו הקשה מעכ"ת במ"ש הר"ן ריש כתובות להוכיח מההיא שפרסה נדה דאינו מעלה לה מזונות, דחופה היינו יחוד מש"ה א"א לכונסה, הא י"ל דהטעם דאסור לכונסה, דשמא יבא עליה שלא בליל חמישי ויתקרר דעתו, דהא אחרי שנשאת מותר לבא עליה בכל עת כמ"ש הר"ן גבי אתפסוה מטלטלין:

הנה למ"ש מהרש"א בסוגיין דהא דאמרינן שקדו ג"י ולא סגי בשקדו יום א', דהא בלא"ה א"י לבעול בב' וג' משום טענת בתולים, היינו משום דט"ב צריך להעלות לה מזונות, דהיא אומרת יודע אני שבתולה אני עיי"ש, ממילא ניחא דאם יכול לכנסה נדה והעיכוב רק מחמת ט"ב היה מחוייב להעלות לה מזונות:

אמנם דברי מהרש"א סתורים ממ"ש רש"י בסוגיא לפיכך רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה, והיינו דאם איתא דשמואל מסיים לה, אייך שייך דלמד כן מתוך דברי עצמו שהמציא דמשום שקדו אינו מעלה מזונות, אע"כ דרב יוסף למד כן מדברי שמואל, ואם איתא לדברי המהרש"א, י"ל כפשוטו דשמואל הביא ברייתא דלקמן דקתני ותנשא בא' בשבת ומשני שקדו ג"י, מזה מוכח מדנקט שקדו ג"י ולא סגי ביום א', ע"כ דהנ"מ דמשום ט"ב מעלה מזונות, ומוכח שפיר דמשום שקדו אינו מעלה מזונות, וע"ז אמר שמואל ולמד לפיכך חלה וכו' אע"כ דלא כהמהרש"א, ובעיקר קושיות מהרש"א י"ל בפשוטו דנקט האמת דשקדו ג"י, ונ"מ היכא דבתי דינים קבועים בכל יום דנישאת בכל יום, דמ"מ בעינן ג"י א"כ יש מקום לקושיית מעכ"ת, דדלמא ההיא דפרסה נדה מיירי באמת היכי דאין ב"ד קבועים בכל יום ואסורה להנשא משום ט"ב:

אמנם מעיקרא לק"מ, דהמשמעות דפרסה נדה אינו מעלה מזונות עד שתטהר, הא היכי דחזינן דכבר פסקה איזה ימים מלראות ועומדת בספירתה ז"נ ועת טבילתה יהיה בליל ב' או בליל ה' יהיה מותרת להנשא בימי נדתה, דמה"ת ניחוש שמא תחזור ותראה ותתקלקל ויגיע ליל טבילתה בלילה אחרת ובפרט למ"ש הב"י יו"ד סי' קצ"ו דאין דרך נשים לראות יותר מן ד' ימים עיי"ש: