שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה קלז, קטע 2

תו כתב אחי רומפכ"ת בשם חתני הגאון רבי משה נ"י ישוב על המהרש"א גיטין (דף מ"א ע"ב תוס' ד"ה לא לתהו וכו') דדוקא רבו שרי למסור לעבדו העברי ש"כ שלו, אבל בשפחה אחרת שאינה לרבו אסור בה, וזה תמוה מסוגיא דתמורה (דף ל"א) דפרכינן שפחה בעבד משרי שרי, הרי להדיא דמותר בשפחה אחרת, וע"ז אמר חתני נ"י אף דדברי המהרש"א מגומגמים, מ"מ יש לקיים הדין ולהסתייע מרש"י תמורה שם במ"ש שפחה לעבד דמי דכתיב כי משנה שכר שכיר וכו') וזה תמוה דאמאי לא הביא קרא המוקדם אם אדוניו יתן לו אשה, ע"כ דמההיא קרא היי נשמע רק דמותר ליתן לו שפחתו אבל לא שפחה אחרת ולזה נקט רש"י הך קרא דכי משנה שכר שכיר דאייתר דכבר נפקא מואם אדוניו, אע"כ דבא לאורויי דיכול למסור שפחה אחרת להרויח בזה שכר ביאה וכדומה, א"כ זהי רק למ"ד דמוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית, וקרא דאם אדוניו יתן לו דריש לו אפילו בע"כ, וא"כ אייתר קרא דכי משנה שכר שכיר, וע"כ דאתיא להתיר שפחה אחרת, אבל למאי דקיי"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו ש"כ ודרשינן לו ולא למ"ע, א"כ אצטריך קרא דכי משנה שכר שכיר לאורויי דמוסר לו אפילו בע"כ, וליכא לימוד. להתיר שפחה אחרת עכ"ד:

ולענ"ד זהו נסתר מסוגיא דקדושין, ואידך אי מהתם הו"א מדעתיה, ולא קאמר בפשוטו דאלו לא כתיב לו בע"כ לא הי' מיותר כי משנה ש"ש דאתי' לבע"כ ולא היינו. למדים להתיר שפחה אחרת, מש"ה כתיב לו ואפילו לבע"כ, כדי שנלמוד להתיר שפחה אחרת, אע"כ דלא תליא בזה כלל והנראה לענ"ד בכוונת רש"י, למ"ש רש"י שם דבע"כ של עבד דגזה"כ וכו, ולכאורה אין זה שייכות לסוגיא זו, וצ"ל דס"ל לרש"י דאלו לא ביד רבו למסור לו בע"כ בפשוטו משכחת אתנן היכי דאין העבד מתרצה וכדמוכח לומר לדעת הריטב"א בקדושין דהא דאין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ש"כ היינו בע"כ, אבל מדעתיה שרי, מ"מ בע"כ הוי אתנן, ועי' במ"ל פ"ג הי"ד מהל' עבדים, ולפ"ז י"ל דבא רש"י לפרש במה דערכינן שפחה בעבד שרי, והיינו ע"כ אפילו בע"כ וכנ"ל, ולזה הביא רש"י הקרא דכי משנה ש"ש דפשטא דקרא משמע אפילו בע"כ, דהכתוב קורא עבדך, היינו שהוצרך לעובדו בלילה, ולא נקט רש"י דרשא דלו ואפילו בע"כ דזהו דרך דרש, מש"ה נקט רש"י יותר דרשה הפשוטה, ובמ"ש רש"י אח"כ בברייתא דיש לו אשה ובנים בע"כ של עבד דכתיב ואם בעל אשה וכו' ואם אדוניו יתן לו, אין כוונת רש"י דלו ואפילו בע"כ, אלא דלהך תנא בפשוטו נשמע דאפילו בע"כ דהא גם באין לו אשה ובנים מותר בשפחה, וכמ"ש הרשב"א הנ"ל, א"כ מה דנקט הקרא אם בעל אשה היינו דאפי' בע"כ, אבל למקשן דפריך שפחה בעבד שרי דהיינו אפילו באין לו או"ב, א"כ ליכא הוכחה דאפילו בע"כ, והוצרך רש"י להביא דרשא דכי משנה ש"ש וק"ל:

ומ"ש אחי רומעכ"ת נ"י בדברי תוס' שבועות (דף ד' ע"א ד"ה אבל אוכל וכו') דברי תוס' אלו לא זכיתי להבין, במ"ש ומיהו הא נמי חשיב התראת ספק למ"ד בטלו וכו', דלגבי בטלו שפיר הוו התראת ספק, דאלו לא אתרו ביה בעת שעבר הלאו שלקח האם, והתרו ביה רק בשעת ביטול העשה דשחט להאם א"א לחייבי מלקות דההתראה בעינן בשעת עבירת הלאו ולא בשעת עקירת העשה, מש"ה כיון דההתראה דשעת עבירת הלאו הוי התראת ספק ולא הוי התראה הוי כלא התרו בו כלל, וההתראה דאח"כ בשעת עקירת העשה לא מהני, אבל הכא דעתה עדיין הלאו ומתרין אותו שיקיים שבועתו שיאכל ולא ישליך לים, דבזה עובר הלאו, י"ל דהוי התראת ודאי דהא השתא הוא עיקר ההתראה וצע"ג: