שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה קלז

תשובה קלז לכבוד הרב ר' הירש נ"י בק"ק וואלטש.

מה דנתקשה מעכ"ת בגיטין (דף ה' ע"א) תוס' ד"ה יכול נמי וכו' ולעיל אמרינן דאתיוה בי תרי ובאותה מדינא וכו' דאמאי לא פירשו כפשוטו דפרכת הש"ס על טעמא דקאמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה, הא מתני' דמיירי לאחר שלמדו לא שייך טעם זה:

לא קשה מידי דהא רבא נייד מטעמא דרבא משום דבפני נכתב למ"ל וס"ל דהיכרא דהכא בפני התם ידעינן מספיק שלא לחוש לאחלופי, ולזה קאמר דעיקר תקנת בפ"נ היה קודם שלמדו משום דאין בקיאין לשמה, ומש"ה אף אחר שלמדו נשאר התקנה משום חשש אחלופי ולא סמכינן על היכר דהכא בפני, וכמ"ש תוס' להדיא בסוף דיבור זה, מש"ה הוצרכו לפרש הפרכא דהש"ס על הא דאמרינן לעיל א"ב דאתיוה בי תרי א"נ באותה מדינה ופשוט:

ואולם מתפלא אנכי על רומ"פ איך לא הרגיש במ"ש ובתחילה כתב רש"י בכתב ידו דהך פרכא איירי למה דס"ד מעיקרא דרבה לית ליה דרבא וכו', ויקשה איך אפשר לומר כן, דא"כ זהו עדיין לא יתיישב לשינויא דהש"ס, דהא בפקח ונתחרש דלא גזרו שמא יארע לקלקלה לא לבעי כלום, ואמאי קתני יתקיים בחותמיו, הא לרבה א"צ לקיום כלל, ויש ליישב קצת:

תו קשה לי בסוגיא זו בתוס' ד"ה בי תרי וכו' מ"מ נקט בפנינו משום דקודם שלמדו בפנינו דוקא, לא זכיתי להבין דהא בי תרי ל"צ לומר כלום לא בפני ולא ידענו כיון דאמרי דהבעל שלחם אין לך קיום גדול מזה כמו לרבא, ובאמת להך לישנא ע"כ מתני' דהתם מיירי באין הגט יוצא מתחת יד שניהם, אלא דא' שליח והאחרים אין שלוחים, וכמבואר להדיא בסוגיא דשם, וא"כ ממילא בפנינו דוקא משום לשמה וצע"ג:

גיטין דף ט' כמאן כר"ש דאמר פלגינן דיבוריה, בפירש"י דהראיה מדאר"ש לעולם הוא בנ"ח שמעינן ל"ש היכי דקנה שאר נכסים עמו, כגון שפירש חוץ ממקרקע פלוני, ל"ש היכא דל"ק שאר נכסים כגון דלא הזכיר שם הקרקע ששייר אלא כתב חוץ מקרקע בית כור דהשתא לא קנה שום קרקע דעל כל אחד י"ל זהו ששייר, אלמא פלגינן דיבוריה דהא כל נכסי קא"ל, ולא קכה אלא העבד, וכתב הרא"ש עלה וצ"ל דמיירי דאין לו שום מטלטלין, נראה ביאור כוונת הרא"ש דאין הפירוש דבשייר לו קרקע פלוני כיון דכל מה דנכלל בלשון כל נכסיי, דהיינו כל נכסיו מלבד השיור קרקע פלוני קנה הכל בזה ל"צ לפלגינן דיבוריה, אבל באומר חוץ מקרקע בית כור, כיון דאף הקרקעות של יתר מבית כור ל"ק ונתבטל מקצת מן כל נכסי, דהא הוא רוצה להקנות לו הכל מלבד בית כור, ואעפ"כ לא קנה שום קרקע, בזה היה ראוי שיתבטל כל הקנין דכל נכסיי וצריכי לפלגי' דיבורי' זהו לא ס"ל להרא"ש אלא דגם בכה"ג אף דל"ק שום קרקע, מ"מ היכי דקונה מקצת נכסים עם העבד דכיון דמתקיים שפיר לשון כל נכסי על העבד ושאר נכסים עמו ל"צ לפלוגי דיבוריה אלא דוקא היכי דלא קנה רק העבד דע"ז אינו שייך לשון כל נכסי בזה צריכים לפלוגי דיבוריה וכדדייק לשון רש"י, דהא כל נכסי קא"ל, ול"ק אלא העבד, ומש"ה הוצרך הרא"ש לבאר דהוכחת הש"ס דסתמא קאמר, אף דאין לו מטלטלין, דאלו ביש לו מטלטלין כיון דקנה עם העבד גם המטלטלים מתקיים שפיר לשון כל נכסי ול"צ לפלוגי דיבוריה ומה דכתב הרא"ש הכי על פירש"י ולא על פי' תוס', היינו דלפי' תוס' דראיית הש"ס מדקאמר לעולם משמע באין לו אלא אותו העיר ששייר, בזה וממילא נכלל שאין לו כלום אלא אותו העיר, דהיינו לא קרקע ולא מטלטלין, אבל לפירש"י דלא מיירי מזה באין לו, בזה הוצרך הרא"ש לדחוק, דמ"מ משמע גם באין לו מטלטלים, כן נראה לענ"ד:

אולם תמוה לי למאי הוצרך הרא"ש לזה הא בלא"ה אף ביש לו מטלטלין לא קנה רק העבד, דהא מטלטלים אין נקנים בשטר, וצע"ג:

ומזה קשה לי גם על דעת הי"א שבמרדכי והוא בהגהת ש"ע חוה"מ סי' ר"ג דבהחליף מעות ומטלטלים יחד כיון דמעות אין נקנה בחליפים לא קנה כלום, א"כ מתני' דכותב כל נכסיו, דבכלל נכסיו גם מטלטלים ושטרות כדאיתא ב"ב (דף ונימא כיון דהקנה לו המטלטלים והקרקעות והעבד הכל בקנין שטר זה ובטל הקנין על המטלטלין דבטל בכולו, ודוחק לומר דמיירי דוקא באין לו מטלטלין ושטרות דהא בסוגיא דב"ב אמרינן דשייר קרקע כ"ש לאו דוקא אלא ה"ה בשייר מטלטלים כ"ש, הרי דמיירי גם ביש לו מטלטלים אלא דשייר כ"ש: ולכאורה י"ל דמיירי דכל המטטלטלים שלו היו צבורים על איזה קרקע וס"ל להך שיטה דבצבורים לא בעי' אגב כשיטת הרמב"ם וסייעתו, א"כ נקנה המטלטלים אג"ק ומיירי בלית ליה שטרות או כהסוברים דגם שטרות ניקנים באגב ולהסוברים דצבורים בלא אגב לא מהני, יסברו באמת כדעת החולקים במרדכי דבהחליף מעות ומטלטלים ביחד דקנה המטלטלים, ואף דעדיין יקשה דמ"מ לשיטה הנ"ל איך יתורץ למ"ד בב"ב קני את וחמור דלא קנה כלום, א"כ הכא בכותב כל נכסיו דל"ק מטלטלים לא לקני כלום, די"ל דוקא בחמור דלאו בר קנין כלל הוא, וכן בההיא דקדושין (דף נ' ע"ב) אחיות לאו בנות קדושין נינהו, אבל הכא דמטלטלין בר קנין הם, אלא דלא נקנו בקנין זה בכה"ג לא אמרינן דל"ק כלל:

אמנם עדיין אף אם נדחוק דמיירי דוקא בהכי, עדיין יקשה על מה דאר"ש לעולם הוא בנ"ח עד שיאמר וכו' דמשמע דלעולם בכל ענין הוא בן חורין והא באין צבורין דל"ק המטלטלין אינו בנ"ח דבטל כל הקנין, ואף די"ל דלעולם דקאמר ר"ש לאו פסיקא הוא אלא דלעולם קאי על מה דקאמר ת"ק שייר קרקע כ"ש, ע"ז קאי לעולם, היינו בכל ענייני שיור ל"ש פירש הקרקע ל"ש לא פירש הקרקע ששייר, אבל מיירי ג"כ בגווני דת"ק דהמטלטלים צבורים, הא מ"מ בשייר קרקע סתם ולא פירש איזה קרקע, לא מבעי' לפירש"י דלא קנה כלל קרקע ממילא לא מהני צבורים, אלא אפילו לדעת תוס' והרא"ש דקנה קרקע אלא דנותן לו הגרוע, הא מ"מ כיון דיכול לדחותו מאותו קרקע שצבורים בו המטלטלים, ממילא ל"ק המטלטלים דהאי לגבי קרקע אחרת דאין צבורים בו לא קנה עמה המטלטים, וביותר דהא לשיטת תוס' ע"כ הפירוש בסוגי' דדייק דר"ש דקאמר לעולם היינו אפילו אין לו אלא אותה העיר, וא"כ בזה בודאי קשה דבכה"ג באין לו אלא קרקע ששייר ויש לו מטלטלין, נימא כיון דבטל קנין שטר על המטלטלין בטל בכולה כמו החליף מעות ומטלטלי' ביחד וצע"ג: תשובה קלח לכבוד ידידי הרב ר' יעקב נ"י חד מבני ישיבה בק"ק פוזנא. מ"ש מעכ"ת נ"י ליישב קושייתי בתוס' ספ"ו דשבועות [שנדפס בשמי בשו"ת בגדי כהונה חלק חוה"מ סי' ח'] בהקדם דברי תוס' ר"ה (דף כ"ח) לחלק בין תקיעותיו עלי לישיבת סוכה עלי, דבסוכה בלא המצוה יש לו הנאה בישיבתו, ולכאורה תמוה, דא"כ איך פריך רבא על אביי בהנאת סוכה עלי מצות לאו להנות ניתנו הא יש לו הנאה מהישיבה, אע"כ דבסתם הנאת סוכה עלי אין כוונה רק על הנאה גמורה, משא"כ הנאת ישיבה דהוי מלתא זוטרתא, אבל בפירש קונם ישיבת סוכה עלי אסר על עצמו הנאת ישיבתה, וא"כ קושיית תוס' דבקונם תקיעותיו עלי כיון דאיכא הנאה מכח פרוטה דר"י לתסר כמו בישיבת סוכה עלי עכ"ד:

לענ"ד איך שייך דתוס' יעשו מזה קושיא בהקדמה דרבא מיירי באומר תקיעותיו עלי, דלמא באמות רבא מיירי באומר סתם הנאת שופר עלי, ול"ש בזה לומר דרבא סתמא קאמר, דהרי לשון המודר הנאה משופר משמע בפשוטו באוסר סתם הנאת שופר, וקונם תקיעותיו מאן דכר שמיה, ובפרט דתוס' בשבועות העמידו קושייתם על מימרא קמא דרבא, המודר הנאה מחבירו דמשמע ודאי כפשוטו דאוסר עליו סתם הנאתו, ותוס' בר"ה, באו רק לדון לדינא אם יש לדמות תקיעותיו עלי לישיבת סוכה עלי, או דיש לחלק אבל מה"ת לעשות קושיא מזה: ובעיקר היסוד בכוונת תוס' דר"ה יהיה נראה לי בפשוטו דרבא הקשה לאביי, דבממנ"פ אם נאסר מכח הנאת ישיבה גם בשלא אהנה ליתסר, ואי משום הנאת מצוה גם בהנאת סוכה עלי הא מצוה לא להנות ניתנה, ולזה מוקי בשלא אשב ושפיר י"ל דאיכ' הנאה בישיבת' והא רבא דשלא אשב מותר, היינו דלא הזכיר כלל מהנאתו רק שלא אשב דבזה מושבע ועומד, אבל במקום ישיבתה דסתם קונם היינו מהנאתו והנאת ישיבה בכלל, ובאמר בפירוש שלא אהנה י"ל דאסור:

אמנם לענ"ד א"א לומר כן, דא"כ תקשה למה דמוקי רבא בישיבת סוכה עלי, למאי צריכים קרא דבנדר חל על דבר מצוה, הא בכה"ג בלא"ה אסור מכח הנאה דישיבתה, אע"כ דגם הנאת ישיבה בכלל המצוה דתשבו כעין תדורו כתיב היינו אכילה ושתיה וטיול, והכל בכלל המצוה, וא"כ עדיין קשה מאי פריך רבא לאביי דלמא בשלא אהנה מותר, דגם על הנאת הישיבה לא חייל דנשבע לבטל את המצוה, אבל בהנאת סוכה עלי אסור משום הנאת הישיבה:

ולזה נ"ל בדרך אחר, דלאביי דאמר שלא אהנה, ע"כ לא דאמר בסתם שלא אהנה, דא"כ משמע בכלל זה כל ההנאות אף שימוש בגג הסוכה וכדומה, וא"כ ליחול השבועה בכולל, דבנשבע לבטל המצוה חל בכולל כמו בקונם דלא אוכל מצה כמ"ש תוס' שבועות, אע"כ דמיירי בפירש שלא אהנה דהיינו הנאת המצוה, ולזה הקשה רבא דמצות לאו להנות, ומוקי רבא באמת דמיירי בפירש, אבל לא בפירש הנאת מצוה, אלא דאמר ישיבת סוכה עלי, דהיינו גם הנאת הישיבה ודו"ק:

ומה דהקשה בספר כפות תמרים על תוס' דמה בכך דאין הנאה בתקיעה, הא גם בקוכה לולב שאני נוטל אסור וכן בקונם זריקת צרור עלי לק"מ, דודאי ס"ל לתוס' ג"כ דיכול לאסור על עצמו כל מילי, אבל ס"ל דסתם קונם משמע הנאה ובקונם תקיעותיו עלי כיון דיש שייכות להנאת תקיעת דהיינו במכוון לשיר אמרינן דלא אסר רק ההנאה, אבל לא תקיעה בלא הנאה, וכן בישיבת סוכה עלי אסר רק ההנאה אלא דאסור לישב משום הנאת הישיבה, אבל בלולב דליכא כלל הנאה בנטילתו חזינן דאסר עליו הנטילה בלא הנאה:

תו כתב מעכ"ת נ"י ליישב קושייתי, דרבא דס"ל דאינו מזה על זה בימות החמה כיון דס"ל דגם הנאה מועטת אסור ליתסר משום פרדרי', אינו מספיק, דא"כ עדיין לא תירצו תוס' מידי דגבי מחזיר אבידתו ליתסר משום הנאה מועטת דפרוטה דר"י, ואי דס"ל דמחזיר אבידתו מיירי רק בנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דלא כהלכתא, נימא יותר דלא ס"ל כלל לפרוטה דר"י, וס"ל כרבה דההלכה כן:

מ"ש מעכ"ת נ"י להקשות במתני' דישבע המלוה כמה היה שוה דלהימן במגו דנאנסה דלא היה צריך לישבע לשיטת הרמב"ם דשבועת שומרים עיקר השבועה דאינו ברשותו והשאר גלגול, והכא דמיירי במאמינו על שאינה ברשותו א"צ לישבע, והוכיח מזה מעכ"ת דמגו לאפטורי משבועה ל"א, והרמב"ם אזיל בזה לשיטתיה, ולהרא"ש דס"ל דמגו לאפטורי משבועה אזיל לשיטתיה דנאנסה הוי עיקר השבועה:

איןזה מספיק להרא"ש, כיון דמאמינו על אינו ברשותו ממילא מאמינו על נאנסה כדפרכינן ולהימכיה ג"כ כמה הי' שוה ומשנינן לא קים לי' בגווי' וזה ל"ש לגבי נאנסה, אבל באמת מעקרא לק"מ, דמה דמוקי במאמינו לא שכבר האמינו מקודם, אלא דעתה אחרי טענותיהם מאמינו והכי מוכח ממ"ש תוס' דבמה דאמרינן מי נשבע תחילה לא מיירי במאמינו, דאינו רוצה להאמינו שיצטרך עי"ז לשלם לו, ולזה ל"ש בהימניה מעיקרא וכיון שכן ל"ש להימניה למלוה במגו דאולי לא ירצה הלוה להאמינו ויצטרך לישבע על נאנסה, ואף אם נימא דמ"מ כל כח שיש לו בנאנסה יש לו ג"כ בכמה הי' שוה דהרי אינו מעדף כחו בטענה דכך הי' שוה יותר מבטענת נאנסה, דאם מתיירא מן השבועה, הא גם על טענה זו דכמה הי' שוה יצטרך לישבע, וא"כ כל שמרויח בטענת נאנסה לענין אם יאמין לו הלוה אח"כ בטענתו דאינה ברשותו, דלא יצטרך לשבע נאנסה, ירוויח ג"כ בטענה דכך הי' שוה שלא יצטרך לישבע אם מאמין לו הלוה באינה ברשותו, מ"מ י"ל דלא קשה מידי, דהרי בלא"ה צריכים להבין מה דמשני במאמינו, הא מ"מ יהא ביד הלוה להשביעו כמה הי' שוה, במגו דלא הי' מאמינו והי' יכול להשביעו בגלגול, וצ"ל כמו דלא אמרינן מגו להוציא ממון, ה"נ לא אמרינן מגו להוציא שבועה, ומה דפליגי הפוסקים במגו לחייב שבועה, היינו רק בטוען נגד השטר פרעתיך תוך זמנו, אם יכול לומר אשתבע לי במגו דהי' טוען אשתבע לי דלא פרעתיך אחר זמנו, דבזה רוצה להחזיק בממונו מבלי לשלם עד שישבע לו ולא הוי להוציא, עי' ב"ש אה"ע סי' צ"ו, וכיון שכן י"ל דא"א להאמינו למלוה כמה היה שוה במגו דנאנסה, דנגד זה יש ג"כ ללוה מגו דלא הימניה ולא מקרי מגו להוציא דבא רק לסלק מגו דהמלוה שיהי' מגו נגד מגו, וממילא לא נתקיים חיוב השבועה על המלוה כדין כל מודה במקצת:

ובעיקר הדין דמגו לחייב שבועה נ"ל ראי' ברורה, מהא דפסק הרמ"א חוה"מ (סי' פ"ב סי"א) כדעת הרמב"ן דבשטר שיש בו נאמנות יכול לטעון אשתבע לי דלא מחלת לי, ולכאורה קשה, הא פסק הרמ"א סי' ע' ס"א, דמחילה טענה גרוע ולא מהימן רק במגו דפרוע, ומקורו מהמרדכי ריש ב"ב דהוכיח כן מדאינו נאמן לומר פרעתיך ת"ז במגו דמחלת, אע"כ דמחילה טענה גרוע וא"כ אלא במגו דפרוע וא"כ בשטר שיש בו נאמנות דא"נ לטעון פרעתיך למה נאמן לטעון מחלת, וצ"ל דוקא להאמינו לגמרי א"נ אלא במגו דפרוע, אבל מ"מ יכול להטיל עליו שבועה לומר אשתבע לי דלא מחלת, וכיון שכן קשה היאך פסקינן בפרעתיך תוך זמנו דגובה בלא שבועה להימן ללוה לומר פרעתיך ת"ז להטיל שבועה על המלוה במגו דמחלת, וכקושיית המרדכי הנ"ל, דהא לגבי שבועה מהימן מחלת בלא מגו, וכיון דיכול לטעון נגד שטר אשתבע לי דלא מחלת, מכ"ש דעל חוב בע"פ דיכול לטעון אשתבע לי דלא מחלת, אע"כ מוכח דמגו לחייבו שבועה לא אמרינן:

ועדייןקשה לי, להרמב"ן הנ"ל אמאי גובה מיתמי ת"ז בלא שבועה נטעון להם דאלו אבוהון קיים היה טוען אשתבע לי דלא מחלת להרמב"ן לשיטתי' דטענינן כל מילי ליתמי אך מלתא דלא שכיחא, ואולי י"ל למ"ש תו' כתובו' דתקנת חז"ל דהבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה לא משום דמה דאיהו מצי למטען דאפילו בהימניה לגבי עצמו דל"ש כן צריך לישבע דכך תיקני לטובת יתמי צריך לישבע, א"כ י"ל דמה דאמרינן ואפילו מיתמי, ואע"ג דאמרו רבנן הבא לפרע, היינו היכי דל"ש לומר מה דאיהו מצי למטען כגון דהימניה על כל עניני שטר, דגם מחלת בכלל, ובאנו לדון רק מדין הבא לפרע, דבזה א"צ לשבע דלא מחל, דעל זה לא תקנו חז"ל, להשביע כיון דאינו עומד לכך, ודוחק דמנ"ל לחלק בין התקנות דתקנת הבא לפרע מנכסי יתומים לא הי' רק על הפרעון ולח על מחילה, ותקנת אשתבע לי דלא פרעתיך הי' גם על המחילה וצ"ע:

גם י"ל על קושיית רומפכ"ת, דאף דנאנסה אינו מכיר בשקרו מ"מ הוי העזה לכפור לו הכל, ומודה במקצת במגו דכופר הכל הוי בכל פעם העזה, וכמן דנראה דס"ל לר"ת הכי בכתובות (דף י"ח ע"ב) ד"ה חזקה אין אדם מעיז: תשובה קלט לכבוד אחי הגאון מה' בונם נ"י האב"ד בק"ק ואטרסדארף במדינת אונגארין.

מ"ש אחי רומפכ"ת שהציע קושייתי לפני חתני הגאון מוהר"ם נ"י אב"ד דק"ק פרעשבורג מה ששמעת ממני ברש"י בב"מ (דף צ"ו ע"א ד"ה עבד לאו בר מצוה וכו') דבעי' דומיא דמשלח וכו' דמבואר דהך סברא דבעי' דהי' השליח שייך באותו דבר ילפינן מגם אתם, א"כ היכי פרכינן קדושין (דף מ"א) הא למ"ל קרא מדר"ח ב"א א"ר נפקא, הך גופא ילפינן לה מהך קרא דגם אתם, וחתני הגני' העלה לתרץ למה דהקשו הראשונים על רש"י הנ"ל דהא גם העבד שייך בדיני שאלה לענין דיתחייב לשלם כשישחרר, ולזה י"ל דמה"ט כיון דמקרי איתא בהך מלתא ליה הוצרך רש"י להסביר דמ"מ כיון דאינו ממש כמו המשלח, דהא מ"מ עתה א"צ לשלם מהעטינן ממה אתם, אבל בעלמא היכי דליכא כלל בדנפשיה ידעינן מסברא דאינו בר שליחות, וכבודך הגדולה הסכים לזה, ואני לא ידעתי עד מה, דהתינח אם הי' מקשה הש"ס בקדושין מסברא דלמ"ל קרא הא ליתא בדנפשיה, הי' אפשר לומר כן דס"ל להש"ס כזה מסברא, אבל מדפריך ורחב"א אר"י נפקא ולא מסברא, א"כ מנ"ל דרחב"א אמר כן מסברא דלמא יליף זה מהך קרא דגם אתם, כיון דחזינן לפירש"י דראוי לדרוש הך דרשה מהך קרא דגם אתם וצ"ע:

ומ"ש אחי רומעכ"ת על דברי הפנים מאירות רפ"ב דקדושין מה דהקשה על תוס' שם ד"ה ודלמא ש"ה וכו' דהא תנן הרי שא"ל רבו וכו' הא י"ל דשאני עבדא דכגופו, וע"ז כתב אחי דבמידי דמצוה ל"א כן רק במילי דממונא:

אעתיק לך מה דכתבתי בגליון הפנים מאירות במ"ש שם, וע"כ צריכים אנו לומר וכו', וזה לשוני, לפ"ז לבתר דקיי"ל שלוחו של אדם כמותו, ממילא יד עבדו כיד רבו, אף במקום דלא מהני שליח, וזה מהתימא דהא פשיטא דבכל מצוה דאין עבד מוציא אחרים כמו שופר וכדומה אף את רבו אינו מוציא, וכן בנדרים דקיי"ל דא"י להפר ע"י שלוחו לא משתמיט חד מהפוסקים לומר דיכול להפר ע"י עבדו, אע"כ ברור דלא מהני הך סברא דיד עבד כיד רבו רק לענין ממון דהוי שאילה בבעלים, אבל לא במצוה ואיסורא דאורייתא, אח"כ מצאתי בשיטה מקובצת בב"מ (דף צ"ו) הביא כן בשם הראב"ד, א"כ דברי תוס' כפשטן עכ"ל, ובאמת נראה לכאורה ראי' להפמ"א מסוגיא דגיטין ספ"ב מתקיף לה ר"א טעמא במלתא דליתא וכו' מה אתם ישראל וכו' ולכאורה תמוה איך סבר ר"א דעבד פסול לשליחות, איך יפרנס מתני' דפסחים האומר לעבדו, ע"כ מוכח משום דעבד דידיה עדיף, דכיד רבו דמי, ואפשר לדחות, דלס"ד דר"א באמת הי' מוכח כן, אבל למסקנא ל"א הכי, רק בממון:

אמנם מה דקשה לי במ"ש הרי"ף בב"מ, דמדקאמר יד עבד כיד רבו, מוכח דשליח א"י להפר, והוא תמוה, דלמא איצטרך לאפוקי מה דמסתפק רב עילש דעבד גרע דלאו בר מצוה, והרמב"ן הובא בשיטה מקובצת תירץ דס"ל מה דאמרי' עבד לאו בר מצוה, אין פירושו כפירש"י דליתא בדנפשיה, דהא איתא בדיני שאלה, וישלם לכשישתחרר, אלא דמה דאמרי' לאו בר מצוה היינו כס"ד דר"א בגיטין דעבד פסול לשליחות, דדרשינן מה אתם בני ברית, וכיון שכן למה דפסקינן בגיטין דדרשינן מה אתם בני ברית ממילא עבד כשר לשליחות, א"כ מה דהשיב רבא דיד עבד כיד רבו דמי, ע"כ משום דגם שליח דעלמא א"י להפר עכ"ד, וזהו לכאורה ישוב נפלא, אבל עפר אני תחת כפות רגלי הרמב"ן, ותמוה לי איך צידד רב עילש דיעבד אפילו עבד דידיה לאו בר שליחות הוא, איך יפרנס מתני' דפסחים האומר לעבדו דמוכח עכ"פ דעבד דידיה הוי שלוחו וצע"ג: