שערי תשובה – שער ג, סימן מו–ס

מו

״אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר״ (שמות כב). ״לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ״ (ויקרא יט). והזהרנו בזה שלא יקלל איש מישראל בשם ולא באחד מכל הכינויים. ומה שהוזכר בתורה אלהים לא תקלל ונשיא וחרש. כי בא להזהיר שלא לקלל השופט כאשר ירשיעוהו בדין. ולא את הנשיא כאשר יענוש אתו לשלחו ביד פשעו. והוצרך להזכיר החרש. פן תאמר אין עונש בקללתו. אחרי אשר איננו שומע ולא ישיגהו צער על קללתו. ובסוף פרשת משפטים נכתב אלהים לא תקלל. לאמר שלא תקלל השופט את המשפטים האלה. אבל השופט אשר לא כדת אותו תקלל. ואמר רבותינו זכרונם לברכה המקלל את חבירו או את עצמו בשם לוקה וענשו בידי שמים רב מאוד. שנאמר ״אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ. וְהִפְלָא יְהוָה אֶת מַכֹּתְךָ . וגו'.״ (דברים כח) ופירשו רבותינו זכרונם לברכה ענין הפסוק הזה על מי שמקלל את חבירו או את עצמו בשם.

מז

ואסור לאדם שיאמר כן יושיעהו השם כאשר הדבר הזה דבר אמת. והנה הוא כזב, כי הנה קלל את עצמו בשם שמכלל הן אתה שומע לאו:

מח

יין ושכר אל תשת וגו' ולהורות את בני ישראל (ויקרא י) ולהבדיל בין הקודש ובין החול. אמרו רבותינו זכרונם לברכה השותה רביעית יין שאינו מזוג במים אל יורה. ואם שתה יותר מרביעית אף על פי שמזגו אל יורה:

מט

לא תונו איש את עמיתו (שם כה). באונאת דברים הכתוב מדבר כאשר הקדמנו למעלה. ואמרו רבותינו היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך. וזהו שנאמר (שמות כב) וגר לא תונה ולא תלחצנו. לא תונה - בדברים. ולא תלחצנו - בממון. ובכמה מקומות הזהירה התורה על אונאת הגר מפני אשר שכח עמו ובית אביו ובא לחסות תחת כנפי השכינה. כענין שנאמר - (רות ב) ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת. ונאמר (שם) ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו. משל לצבי שבא לעדר ושם ירבץ עם הצאן ירעה. וחמל עליו בעל העדר. כי עזב כר נרחב ויעמוד במקום צר:

נ

״לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת״ (שמות כג). הוזהרנו בזה שלא לחזק ידי עוברי עבירה בדברים, ושלא להתחבר אל המסכימים אל העול, וכענין שנאמר ״לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר״ (ישעיה ח):

נא

ואסור להתחבר אל הרשע בעסקי העולם. שנאמר ״כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ״ (דברי הימים ב כ). ונאמר ״אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל תִּבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו״ (משלי ג) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה באבות של רבי נתן אל תהי חבר לרשע אפילו לדבר מצוה. ורבו דרכי מות הנמצאים בחברת הרשעים. וכבר גלינו על העון הזה וכובד ענשו:

נב

״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״ (ויקרא יט). הוזהרנו בזה שלא להורות את בני ישראל אשר לא כדת ושלא כהלכה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה הוו מתונים בדין. ונמהרי לב להבין ולהרות לא יצילו את נפשם מתת מכשול לפני עור וחטאתם כבדה מאוד. כמ"ש ״לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ״ (תהלים פב). ועוד אמרו הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ״כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה״ (משלי ז) זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה:

נג

עוד הוזהרנו מן המקרא הזה. להשיא עצה הוגנת לאשר יוועץ עמנו, ולא להכשילו בעצה נבערה. ולא ייעץ את חברו לפי דרכו:

נד

וחייב אדם לחשוב מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחבירו. וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים. שנאמר ״שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ״ (משלי כז):

נה

״לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ״ (ויקרא יט). אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי בכלל האזהרה הזאת שלא להוציא שם רע על איש מבני עמנו. ועונשו חמור בידי שמים. כאשר יתבאר במדרגת חייבי מיתה. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה:

נו

״וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ״ (שמות כג). לא יאמר אדם לחבירו שמור לי אצל עבודת כוכבים פלונית:

נז

״לֹא תְחָנֵּם״ (דברים ז). פירשו רבותינו ז"ל (ע"ז כ.) לא תתן להם חן שאסור לאדם שיאמר: כמה נאה גוי זה. עוד פרשו, שלא לתת להם מתנת חנם.

נח

״וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ״ (במדבר יז). אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין קי.) כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. ומותר לספר לשון הרע על בעלי המחלוקת. שנאמר ״וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא״ (מלכים א א):

נט

מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתיצבים על דרך לא טוב ומושכי העון, הרי הוא נענש מפשעיהם לכל חטאתם, ועובר בלאו שנאמר ״וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״ (ויקרא יט יז). ונאמר ״מִימֵי הַגִּבְעָה חָטָאתָ יִשְׂרָאֵל שָׁם עָמָדוּ לֹא תַשִּׂיגֵם בַּגִּבְעָה מִלְחָמָה עַל בְּנֵי עַלְוָה״ (הושע י ט). פירוש - אם שם עמדו הדור הזה, לא השיגה אותם בגבעה מלחמה לבער הרע כאשר השיגה מלחמה לבני הדור ההוא. שם עמדו כמו אם שם עמדו, וכן ועזב את אביו ואם עזב. רצונו לומר - ממין חטא גבעה היה חטאתם. אכן הם היו טובים מאלה כי נקהלו ועמדו על נפשם לבער הרע. ונאמר ״אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים״ (שופטים ה). ונאמר ״לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ״ (דברים א). וכל מי שהוא לשי"ת ימסור נפשו על קדושת ה'. שנאמר ״וַיֹּאמֶר מִי לה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי״ (שמות לב). ונאמר ״וַיַּרְא פִּינְחָס וגו' וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ״ (במדבר כה). וחובה על כל ירא. אף כי אוהב טהר לב, להעיר קנאה כי יראה והנה יד שרים וסגנים במעל. ואמרו רבותינו (ב"ר כו-ה): כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה, שנאמר ״וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה״ (עזרא ט ב):

ס

ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה). לא ישתעבד אדם בחביריו. ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו. לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה. אלא לרצונם ותועלתם. ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחות אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם. אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפוץ: