שערי תשובה – שער ג, סימן א–טו

א

מפני שהוזהר בעל התשובה לחפש דרכיו. וכמה לו עונות וחטאות ואחרי אשר תם חפש מחופש הוזהר לחקור גודל כל חטא מחטאיו כמו שנאמר ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה״ (איכה ג). להודע אליו כל חטאתו אשר חטא. כמה הגדיל לאשמה בה. כי יש אשמה עד לשמים גדולה. ויש רעה כנגד כמה חטאים גדולים שקולה. והתשובה הגדולה כפי היות גדולים חקרי לב כאלה. כי לדעתו (פי' לפי ידיעתו) רב העון וגדלו. נפשו ירעה לו. אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲו‍ֹנָם:

ב

ועוד תועיל חקירת עוצם העון לכסות כלימה פניו בשאלת המחילה כענין שנאמר ״אֱלֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ״ (עזרא ט). ולעטות בושה על נפשו לפני הש"י אחרי הבטחון בסליחתו כענין שנאמר ״לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ ... בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית״ (יחזקאל יז). ולהיות לנגד עיניו גדולת חסד הכפרה כענין שנאמר ״כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי״ (תהלים כו). והמשל בזה כי אם חטא העבד לאדוניו ובא להכנע לפניו. אין נפשו אל העבד בלתי אחרי ידיעתו כובד פשעו. ואם ידמה בנפשו כי החטא נקל יגדל הקצף עליו. לכן יתחייב החוטא להכיר עוצם החטא ועונשו כענין שנאמר - ״הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד״ (שמואל א כו). על כן הוצרכנו ללמד לבני יהודה. לתורה לתעודה. חומר העונשים לכל עון ולכל חטאת. על כן על כל דברי הקדמה הזאת. ועוד לתועלת נשגבה גדולה ובצורה. כי ראה ראיתי רוב העם חושבים על כמה פשעים כבדים כי הם קלים. ועל חייבי מיתות וכריתות כי הזהירות בהם יתרון הכשר או מדת החסידות. ונכשלים מבלי משים ואין תוכחת. כענין שנאמר ״גַּם מֵאָז לֹא פִתְּחָה אָזְנֶךָ״ (ישעיה מח). על כן הוצרכנו להזהירם ולגלות אזנם על חומר עבירות רבות. וכי יש במצות הקלות דרכים וצדדים רבים לכליון חרוץ ואבדן הנפש. ורבים מן הרשעים יעזבו דרכם כי ידעו האבדן וההפסד אשר בה. בהגלות להם גודל החטא ואת אשר נגזר עליו. ונכשלים אזרו חיל לכבוש תאותם. כי איככה יוכלו וראו באבדן נפשם:

ג

והמשל בזה לאדם החפץ ללכת אל עיר. ויאמר לו כי הדרך משובשת בצנים ופחים ואבני נגף. ולצרכו אל המקום ההוא לא יחדל מלכת. והיה כי יאמרו אליו כי שחל בדרך ונמר שוקד עליו אז יכלה רגליו מן הדרך ההיא. על כן אמר שלמה המלך עליו השלום ״לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין״ (משלי א). פירושו - כשרון המעשה ועזיבת העבירות יקרא חכמה כענין שנאמר - ״כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם״ (דברים ד). ואחר שילמוד וידע המצות ומה הם העבירות צריך שילמוד גנות העבירות. וההפסד והאבדן הנמצא בהם להרחיק נפשו מהם. ולהוכיח לעצמו בזכרון העונשים וליסר זולתו. וזאת הידיעה תקרא מוסר ולמוכיחים ינעם ללמוד לדעת זאת:

ד

עתה נבאר מעלות חומר המצות ואזהרות וחלוק העונשים:

המדריגה הא' חומר דברי סופרים.

נתחייבנו מן התורה לקבל תקנות הנביאים והשופטים. ולשמוע דברי חכמים ולהזהר בגדריהם. שנאמר - ״לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל״ (דברים יז). וגם כי הוזהרנו מן התורה לקיים עלינו להיות עושים ככל אשר יורנו. אכן מצות עשה מן התורה חמורה מדבריהם. מפני שהוזכר עיקר הדבר בספר תורת האלהים מפורש וצוה הש"י עליו בפרט. ויש דרכים וצדדים ימצאון שם דברי סופרים חמורים מדברי תורה. כאשר אמרו רבותינו זכרונם לברכה חומר בדברי סופרים מדברי תורה שהאומר אין תפילין לעבור על ד"ת פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב. וכל העובר על דברי חכמים חייב:

ה

ועתה הלא לך לדעת מפני מה העובר על דברי חכמים חייב יותר מן העובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. וזה פשר הדבר. כי העובר על דברי חכמים אשר מלאו לבו לעשות כן. כי תקל מצותם בעיניו לא מהתגבר יצרו עליו. אבל כי תכהין עיניו מראות אור דבריהם ולא יהלך לנוגה האמונה. ולא משך בעול גזרתם. ולא יטרח לקיים מאמרם כי לא נכתב בספר התורה. ולא נהג כדרך העובר על דברי התורה אשר נפשו מרה לו ונקוט בפניו. ויירא וייצר לו כי ישיאהו יצרו לחטא. על כן משפט מות יהיה לאיש כי הפיל דבר מאחד מכל (דבריו הטוב) [דבריהם הטובים]. והוא כאומר ננתקה את מוסרותימו ודומה למה שכתוב בענין זקן הממרה את פי חכמים ״וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן וגו'״ (דברים יז):

ו

והשנית כי האיש ההוא רחוק מן התשובה. אחרי אשר אין הדבר חמור עליו כי ישנה באולתו תמיד. והחטא הקל ענשו יותר מן החמור בהכשל בו החוטא פעמים רבות.

ז

עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי טובים דודיך מיין חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה. ואנחנו צריכים לפרש גם את זה. ידוע תדע כי יראת ה' יסוד המצות שנאמר ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ״ (דברים י יב). ובזה ירצה ה' את ברואיו כמו שנאמר ״רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו״ (תהלים קמז). ותקנות חכמים וגדריהם יסוד לדרך היראה. כי יעשה גדר והרחקה פן תגע יד אדם באיסור התורה. כבעל השדה אשר יעשה גדר לשדהו מאשר יקר בעיניו כי ירא פן יכנסו בו בני אדם והיה למשלח שור ולמרמס שה. כענין שנאמר ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ (ויקרא יח). ועשו משמרת למשמרתי [1]. ורב הזהירות והגדר והרחקה מן האיסור הלא זה מעיקרי המורא. והמרבה להזהר יגיע אל השכר הגדול כענין שנאמר ״גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב״ (תהלים יט). על כן אמרו חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה. כי גדריהם וגזרותם מעיקרי היראה. ומצות היראה שכר הרבה כנגד מצות רבות כי היא היסוד להם. והדוגמא לדבר כי הנזהר מהתיחד עם אשה מפחדו פן יכשל בעון וכאשר גזרו רבותינו זכרונם לברכה. הלא זה מאשר זרח על נפשו אור יראת אלהים ית':

ח

והנה הקדמנו לך בשער היראה. כי נתחייב אדם לראות בבנים ולהבין בהם ולהבדיל בין עקש ופתלתול ובין הישר הולך. לתועלת נשגבה אשר הודענוך. והנה כי תראה אנשים זוללים מזלזלים בנטילת ידים וישבו לאכול לחם ואינם מברכים לפני אכלם ואחר אכלם. וכהנה רבות דברי חכמים ותקנותם אשר פורצים גדרם. בזאת יבחנו. בזאת תדע ובחנת את דרכם כי הם רעים וחטאים לה' מאד ואחריתם עדי אובד. ועליהם אמרו כי העובר על דברי חכמים חייב מיתה. כי המעללים האלה לא יכריחם היצר עליהם. ולא תתקפם תולדות החומר והתאוה הגשמית לחטוא בהם. אין זה כי אם רוע לב ופירוק עול שמים מעל צוארם. והנה הם ככל המון כת הזדים האומרים לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. גם הם רחוקים מדרך האמת. גם הכת אשר אינם נזהרים מגבינה של עו"ג ובשולי עו"ג כי יקלו דברי חכמים בעינם. אף על פי שחוטאים למלא בטנם הנה בזו לדברי חכמים ושברו עול התורה (והמורה) [והמורא]. גם עליהם אמרו העובר על דברי חכמים חייב כאשר ביארנו. והשנית כי אחרי שידעו כי עם הקודש נשמרים בכל אלה. הבדל הבדילו עצמם מעל עמנו ופרשו מדרכי צבור. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי הפורשים מדרכי צבור יורדין לגיהנם ונדונין שם לדורי דורות. ודע כי העובר על דברי חכמים. ענשו היה ביד בית דין להכותו מכות מרדות. כפי אשר עיני בית דין היו רואות ליסר ולענוש בעת ההיא. אם לפחות מארבעים או להוסיף להכותו על אלה:

ט

המדרגה הב' חומר מצות עשה.

יסוד השכר ושורש הגמול חלף העבודה בקיום מצות עשה. כמו שנאמר ״וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם״ (משלי יג). ונאמר ״וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם ... בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״ (מלאכי ג). והעבודה היא במצות התלויות במעשה. בין שאין בהם זולתי מצות עשה בין יש עמהן לא תעשה. כגון שנאמר ״לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וגו'״ (דברים טו). ומצות העבודה תתבאר בשער העבודה בעז"ה. אולם ימצא דרך בשכר הנזהר מעבור על מצות לא תעשה. אשר השג ישיג לשכר עושה מצוה כגון אם הזדמן דבר עבירה ליד האיש. והתאוה תאוה לדבר ערוה וכבש יצרו כי זה מעיקרי יראת הש"י. וכן מי שהזדמן לידו להתעשר באונאה ותרמית ואין רואה ואין יודע. והתהלך בתומו ובור כפיו. שכרו על זה כזורע לצדקה וטורח במצוה. וכן כתוב ״אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ״ (תהלים קיט). ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כיון שלא פעלו עולה בדרכיו הלכו. וכבר הקדמנו לך פירוש המקרא הזה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול ממנו. ועוד אמרו ״לְיִרְאֵי ה'וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ״ (מלאכי ג) זה הבא דבר עבירה לידו וניצול ממנו. גם השכר הזה עקרו ויסודו מצות עשה שכבש יצרו ביראת אלהים כמו שנאמר ״אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ (דברים י). ואמרו רבותינו ז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. והנה בתורה פורש מה יעשה לכל העובר על מצות לא תעשה ויחלק עליהם עונשים ומשפטים ודת מה לעשות בהם. והעונשים מלקות ארבעים מיתה וכרת ביד שמים וארבע מיתות בין דין. ומתן שכרן על כל מצוה לא נתפרש בתורה כדי שלא יחדלו לקיים המצות הקלות ויתעסקו בחמורות לבדנה:

י

ומשלו על זה מענין המלך אשר אמר לעבדיו לנטוע בפרדסו כל עץ נחמד. ושכר אמר לתת להם ולא הודיעם שכר מטע כל אילן. כי חפץ המלך אשר לא יחסר כל בפרדסו. על כן יטעהו רב מינים נטעי נעמנים. ואלו ידעו עבדיו שכר נטיעת כל עץ מעצי הפרדס אז יתנו את כל עמלם בנצרי מטעיו אשר שכרם רב מן השאר להרבות השכר. כן ענין המצות. כי הואיל השם לזכות את ישראל בקיום כל המצות. להנחילם חיי עולם ולהיות כל המצות יחדיו לוית חן לראשם. כי בהשלים חק מלאכתם תהי משכורתם שלימה מעמו. הלא ידעת כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה. אף על פי שאמרו ת"ת כנגד כולם. והמצוה הקלה שכרה גדול והפלא אשר לא ימד ולא יספר. הלא תראה במצות שלוח הקן שאין בה טורח ולא פיזור ממון נאמר עליהם ״לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים״ (דברים כב). ואמרו רבותינו זכרונם לברכה רבי יעקב אומר אין לך מצוה קלה בתורה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר בשלוח הקן למען ייטב לך וגו' למען ייטב לך לעולם שכלו טוב והארכת ימים לעולם שכלו ארוך. ומה אם מצוה קלה שהיא בכאיסר אמרה תורה כך. מצות חמורות על אחת כמה וכמה:

יא

ועתה נדבר בענין עונש ביטול מצות עשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה אם הזהירו את האיש לעשות סוכה או לולב ואינו עושה מכין כו'. ואמרו כי האנשים אשר לא הניח על ראשם תפילין מעולם הם נקראים פושעי ישראל בגופן. ועונשם חמור מן העובר פעם אחת על חייבי כריתות. ואמרו כל שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עון פושעי ישראל בגופן כגון שלא הניח תפילין מעולם או עוברי עבירה כגון עריות. ליום הדין יורדין לגיהנם ונדונין שם י"ב חודש. לאחר י"ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים שנאמר ״וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר וגו'״ (מלאכי ג). ואמרו מי שמקל (בעיניו) [בענין] מצות עשה כמו המבזה חולו של מועד שיש בו מצות עשה שנאמר ״אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר״ (שמות כג). אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. ויש על כל מצות עשה אזהרת לאו כוללת שנאמר ״לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ״ (דברים יג):

יב

וקיום מצות עשה נקראת יראת שמים כמו הזהירות במצות לא תעשה. שנאמר - ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'.״ (ויקרא יט). ונא' ״יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם״ (תהלים לד). ונאמר אחריו "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". למדנו מזה כי מי שאינו עוסק בעשיית הטוב ובקשת שלום הפר יראת שמים. והוא מן הרשעים. כי לא ירא אלהים שנאמר - ״וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים״ (קהלת ח):

יג

ויש במצות עשה מן החמורות שאין המון העם נזהרים בהם כגון הזכרת שם שמים לבטלה שנאמר ״אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ (דברים י כ) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה הוזהרנו בזה שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וכן ג"ח שהיא מ"ע שנאמר ״וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ״ (שמות יח) זו גמילות חסדים. ואמרו גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה שהצדקה לעניים וגמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים. על כן אמרו על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והנה הצדקה בממונו. וגמילות חסדים בין בגופו בן בממונו. כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חבירו אם דל ואם עשיר. וזאת מן החמורות ומן העיקרים הנדרשים מן האדם שנאמר ״הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד״ (מיכה ו). וכן מצוה להכנס לפנים משורת הדין שנאמר ״וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן״ (שמות יח) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה זה לפנים משורת הדין. ויש בענין זה דרכים רבים אשר תהיה בהן המצוה הזאת מן החמורות הכל לפי ענין הדין. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא נכנסו לפנים משורת הדין.

יד

ויש אנשים רבים בהמון העם חושבים כי אין עיקר האבדון והפסד הנפש זולתי בעבירות שיש בהם מעשה. וכי אין אבדן נפש אל האיש אשר הוא טהור מחטוא במעשה ובדרך העבירות לא הלך וחדל מעשות מצות ומעשים טובים. על כן אנו חייבין להודיע תועי רוח בינה כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה ויתר הקב"ה על ע"ג וכו' ולא ויתר על עון ביטול תורה. ואמרו כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצות כך עונש המבטלה גדול מכל העבירות. ואמרו ״כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר״ (במדבר טו) נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. וכבר זכרנו לך כל אלה בשער התורה:

טו

ומצאנו בענין אנשי סדום שהיו רעים לה' מאד בכמה עלילות נשחתות כמו הגזל והחמס ועיוות הדין וגלוי עריות. עם כל זה הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו בעון בטול הצדקות. שנאמר (יחזקאל טז מט) ״הִנֵּה זֶה הָיָה עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וגו' וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה״. ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה' (ישעיהו כט ) ״וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא״. ונאמר (ירמיהו יב ) ״מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה וגו' קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם״. ונאמר ״כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ״ (תהלים עג):