שערי תשובה – שער ג, סימן קלו–קנ

קלו

המדרגה הט' חומר העבירות שיהרג ואל יעבור עליהם. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין עד.) בכל עבירות שבתורה אם יאמר לו אדם: עבור ואל תהרג! יעבור ואל יהרג, שנאמר ״אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם״ (ויקרא יח ה), וחי בהם ולא שימות בהם, חוץ מעבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, שאם יאמר לו אדם על אחת משלש אלה: עבור ואל תהרג! יהרג ואל יעבור, ואף על פי שיאמרו לו לעשות העבירה בצנעה. ואם יאמרו לו לעבור על אחת מכל מצוות שבתורה בפרהסיא יהרג ואל יעבור, שנאמר ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא כב לב). ובשעת השמד אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור:

קלז

והשלש עבירות הנזכרות הצד הקל שבהן עונשו חמור מכמה עבירות חמורות. וקראו רבותינו זכרונם לברכה הצד הקל שבעבירה אבק העבירה. ואמרו בכל מתרפאין מחולי שיש בו סכנת נפשות חוץ מעצי אשירה, שאם יאמרו לו הבא עלין של אשירה והתרפא בהן - ימות ואל יתרפא בהן. ואף על פי שאין הנהנה מעצי אשירה עובד עבודת כוכבים. מפני שהוא אבק עבודת כוכבים ימות ואל יתרפא בהם. לפי שהוא כמחזק ידי עובדי האשירה פן יאמרו לו האשירה הצילתהו:

קלח

וכן לענין גלוי עריות. כגון שחשק באשת איש ואמרו לו אין רפואת תעלה עד שתעמוד לפניו ערומה או שתספר עמו. ימות ואל יפרוץ גדר איסור א"א. והכר מזה חומר המגע ביד אשת איש:

קלט

והנה אבק הרציחה - הלבנת פנים. כי פניו יחורו ונס מראה האודם. ודומה אל הרציחה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה. והשנית - כי צער ההלבנה מר ממות. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות. אכן דימו אבק הרציחה אל הרציחה. וכמו שאמרו כי יֵהָרֵג ולא יִרְצַח. ודומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולמדו זה מענין תמר. שנאמר ״הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ וגו'״ (בראשית לח). הנה כי אף על פי שהוציאוה לישרף. לא גלתה כי היתה הרה מיהודה. שלא להלבין פניו.

קמ

ועוד אמרו כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה יורדין ואינן עולין. המלבין פני חבירו ברבים. והמכנה שם לחבירו. והבא על אשת איש. הנה כי דימו המלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם לחבירו בשגם הוא מלבין פניו, אל הבא על אשת איש שהוא מן העבירות שיהרג עליהן ואל יעבור:

קמא

ועוד אמרו המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב. ומה שלא אמרו כן על הרוצח שאין לו חלק לעוה"ב * כי המלבין פני חבירו איננו מכיר גודל חטאו ואין נפשו מרה לו על עונו כמו הרוצח. על כן הוא רחוק מן התשובה:

(אמר העורך: פי' שאחר שההלבנה היא תולדת הרציחה כמו שאמר למעלה שהיא אבק הרציחה לא רעה הרציחה מן ההלבנה ולא אמרו בה שאין לו חלק לעוה"ב)

קמב

ועל מצות שבת אמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים ירושלמי פרק ג, הלכה יד) שקולה שבת כנגד כל המצות. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין ה.) כי העובד עבודת כוכבים או המחלל שבת בפרהסיא הוא כופר לכל התורה כולה ושחיטתו נבילה ואוסר את היין במגעו.

קמג

המדריגה העשירית חומר העבירות אשר אין לעושיהן חלק לעוה"ב: היצורים כולם נבראו לכבוד הש"י. שנאמר ״כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו״ (ישעיה מג). אכן נודע מן השכל כי המחלל את השם ובוזה דברו אבדה תקותו. כי לא רב לו אשר לא יקים מה שנדרש ממנו מעיקר יצירתו לכבד את השם ולקדשו. אבל שלח ידיו לעשות התמורה וההפך ולחלל את שם קדשו. וכן כתוב ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ״ (במדבר טו). כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. כי לא יכפר המות עליו ואין לו חלק לעוה"ב. על כן הזכיר בענין הזה עוונה בה. כי לא זכר כן בשאר כריתות.

ופירוש והנפש אשר תעשה ביד רמה. כגון העושה עבירות ידועות לבני אדם בפרהסיא. וכן הפורק עול מלכות שמים ואפי' בסתר כי גם הוא עושה ביד רמה. וענין הפורק עול כגון הכופר לאכול נבילות או לאכול חלב ודם או לחלל יו"ט. ואף על פי שאינו עובר על שאר המצות. אחרי אשר הסיר מעליו עול אזהרה אחת, כבר מרד בשם יתעלה. אמנם כי גם פעמים הצדיקים נכשלים בחטא אחד אבל אין זה בלתי על דרך מקרה. בהתגבר עליו היצר. ונפשו מרה לו על הדבר. ונזהר ממנו אחרי כן. אבל האומר בלבבו לפרוק מעליו עול אזהרה אחת כל עת אשר יתאוה לעבור הוא הנקרא כופר לדבר א'. וכבר הקדמנו לבאר זה בשער הראשון משערי התשובה.

ואמרו ז"ל כי הרועים לא מעלים אותם מן הבור ולא מורידים אותם לבור. וענין "הרועים" - אנשים ירעו בהמתם בשדות אחרים כו'. פורקים מעליהם עול אזהרת הגזל. וענינם כענין כופר לאכול נבילות או לאחד משאר עבירות לתאבון. אבל הכופר לאכול נבלות להכעיס הרי הוא כאפיקורוס. וענין להכעיס שאיננו חוטא לתאות מאכל תאוה. כי גם בהיות לפניו בשר שחוט יקח מן הנבלה. כי הוא מורד ואיננו מקבל על נפשו להשמר מאיסור נבלה:

קמד

הנה ביארנו ענין והנפש אשר תעשה ביד רמה. עתה נבאר [ענין] כי דבר ה' בזה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר. זה האומר אין תורה מן השמים. והמגלה פנים בתורה. והמבזה ת"ח. והמבזה את המועדות. כי אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה"ב:

קמה

ופירוש המגלה פנים בתורה - האיש אשר העיז פניו לדבר על התורה דברים אשר לא כן. ואומר חנם נכתבו בתורה אלה הפסוקים וספירות הענינים האלה. ומגאוותו וגאונו אומר בלבו. כי אחר שאין ידו משגת לבוא עד תכונת טעם הדברים. כי אין סתר למו. ונאמר (דברים לב) כי לא דבר רק הוא מכם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי כתובות סוף פרק ח) אם רק הוא - מכם. שאינכם יודעים לפרש טעם הדבר. וכן כל העוזב דבר אחד מדברי התורה ולא יודה עליו הנה זה מגלה פנים בתורה. כגון האומר מה הועילו אצלנו לומדי התורה. אם חכמו חכמו לנפשם ולא נחלה לנו בשכרם. והנה כחשו במה שכתוב בתורה (בראשית יח) ונשאתי לכל המקום בעבורם:

קמו

וענין המבזה את המועדות - שעושה מלאכה בחולו של מועד. וביזה אל העונש מפני שאין איסור מלאכת חולו של מועד מפורש בתורה. וזהו על דרך כופר לדבר אחד להכעיס אשר ביארנו כבר כי אין לו חלק לעוה"ב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בכורות ל:) הרי שבא להתגייר ואמר: הרי אני מקבל עלי כל התורה חוץ מדברי סופרים - אין מקבלים אותו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכות כגץ) המבזה את המועדות - כאילו עובד עבודת כוכבים, שנאמר (שמות לד) את חג המצות תשמור וסמוך לו אלהי מסכה לא תעשה לך. ופירשו ז"ל את חג המצות תשמור שלא תעשה מלאכה בכל חג המצות. והוזהרנו בזה על מלאכת חולו של מועד. ומה שכתוב ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון. כי יש מלאכות רבות שהן מותרות בחולו של מועד. כמו שהן מפורשות בדבריהם ז"ל:

קמז

וזה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין צט:), כי המבזה תלמיד חכם, הוא בוזה דבר ה', ואין לו חלק לעולם הבא, יש לדבר שורש בשכל ועיקר במחקר. והנה אנחנו מציעים לעניין טוב טעם ודעת:

אמר שלמה, עליו השלום, ״כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון״ (משלי ג לה). עניין "קלון" = איש קלון (וכן ״ואני תפילה״ (תהלים קט ד) = איש תפילה, ״שבתך בתוך מרמה״ (ירמיהו ט ה) = בתוך אנשי מרמה). פירוש, האיש הנקלה והנבל, מרים כסילים ומכבד ומשבח אותם.

כי יש בכבוד החכמים והישרים תועלות גדולות, ובכבוד הכסילים והרשעים מכשולים רבים ועצומים:

1. כי בהתהדר החכמים ובתתם עליונים, דבריהם נשמעים, ויילוו עליהם העם כולו וידמו למועצותם.

2. והשנית, בראות בני אדם את כל כבודם, ילמדו לקח לנחול כבוד, ותרבה הדעת. ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה ״לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה״ (פסחים נ ב).

3. והשלישית, רבים מישני לבבות ייעורו משנתם בראותם הדר כבוד התורה, ויכירו מעלתה, ויבוא חשקה בלבבם, ויהיה עסקם בה לשם יתעלה, ולעבדו בלבב שלם.

קמח

4. הנה, אלה טעמים נכבדים, חזקים כראי מוצק. ויש עוד נכבד עולה על כולם, ואליו רמזנו בפתח דברינו בעניין הכיתות הרעות הנזכרות. כי הדבר ידוע, כי מדרכי קידוש השם יתברך, להודיע בכל מבטא שפתיים, ובכל אשר ירמזון עיניים, ובכל הנהגה ופועל ידיים, כי יסוד לנפש האדם וצבי עדיו, והטוב והעיקר והתועלת והיקר אשר בו, עבודת השם יתברך ויראתו ותורתו, כמו שכתוב ״כי זה כל האדם״ (קהלת יב יג). ודבר זה, כבוד השם יתברך. והמבזים לתלמיד חכם ויראתו, מבטלים הידיעה הזאת, ומראים ההיפך בהנהגתם, וכאילו אומרים אמור, כי אין העבודה עיקר, וכי הכבוד וההדר להצלחת ענייני העולם, וכי שורש דבר נמצא מבלתי עבודת השם יתברך, והם מחללים את התורה, על כן יאבדו מתוך הקהל ויכלו בפיהם, כי הם עובדים את השם מבלי עסק התורה.

הלא הדבר ידוע, כי אין העבודה מתקיימת בלתי על-ידי לומדי התורה, אשר יהגו בה יומם ולילה, כי הם יורו דעה ויודעי בינה לעיתים, לדעת מה יעשה ישראל, והם יעמידוה בישראל לבלתי תשכח מפי זרעם. ובמקום שאין עוסקי תורה, ירבו המכשולים, וישר באדם אין. על כן, יכבדו עבדי השם את חכמי התורה לכבוד השם יתברך, ולהודיע כי עבודתו לבדה עיקר הנמצא.

ואחרי אשר התברר, כי הכל ברא השם יתברך לכבודו, חייב האדם לשום ליבו בכל עת לכבד את השם ולקדשו בכל דבריו ולרוממו, להודות לו ולברכו תמיד, כמו שנאמר ״אברכה את ה' בכל עת, תמיד תהילתו בפי״ (תהלים לד ב). וכאשר יתייצב בתוך העם וידבר עם חבריו, יתבונן בינה וידקדק וישגיח בכל מוצא שפתיו, לקדש את השם בדבריו, ולדבר בשבח עבודתו ותהילת יראתו, ולשבח עבדיו ויראיו. ויזכה בזה בהגיון ליבו ומבטא שפתיו, בלא יגיעה ופועל כפיים, זכות גדולה עד לשמיים, כי זה מעיקרי יצירת האדם.

ונאמר ״מצרף לכסף, וכור לזהב, ואיש לפי מהללו״ (משלי כז כא), פירושו, מעלות האדם לפי מה שיהלל: * אם הוא משבח המעשים הטובים והחכמים והצדיקים, תדע ובחנת כי איש טוב הוא ושורש הצדק נמצא בו, כי לא ימצא את ליבו רק לשבח את הטוב והטובים תמיד בכל דבריו, ולגנות את העבירות, ולהבזות בעליהן, ואם ייתכן כי יש בידו עוונות נסתרים, אבל מאוהבי הצדק הוא, ולו שורש בבחירה, והוא מעדת מכבדי השם. * והמשבח מעשים מגונים, או מהלל רשעים, הוא הרשע הגמור, והמחלל את עבודת השם יתברך.

קמט

עוד אמר שלמה עליו השלום ״מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע. אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד.״ (משלי כה): * כי כאשר ירפש האדם את המעיין ברגליו, ידלח מימיו לפי שעה, אחרי כן ישקטו המים ויהיו צלולים כבראשונה. כן הצדיק, כאשר הוא מט לפני רשע, לא תשפל מעלתו ולא תמעט בעבור זאת. ואם הוא עכור לפי שעה, ״שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם״ (משלי כד טז), וישוב לאיתנו וכבודו. * אכול דבש הרבות לא טוב, אבל הרבות החקר בכבוד צדיקים, כבוד החוקר, כי נזכר הצדיק בפסוק שלמעלה. ומילת "הרבות" נמשכת ל"חקר כבודם", כמשפט במקומות הרבים.

והמכשולות הנמצאים בכבוד הרשעים, רבים וידועים, כי יש בכבודם:

1. חילול התורה והעבודה, והוא העוון המכלה מנפש ועד בשר.

קנ

2. והשנית, כי רבים נמשכים אחריהם ואוחזים מעשיהם.