שערי תשובה – שער ג, סימן קו–קכ

קו

כתבנו מקצת הדברים אשר שוגגים בהם רבים מבלי הדעת. כי לא גלו עליהם את אזנם. ומקצת הדברים אשר ידעו כי אסורים ולא ידעו חומר האיסור. וזכרנו מהם למען לא ילין העם המשגה בהם. ישמע חכם ויוסיף לקח להזהיר את העם על הדברים אשר תקראנה אותם כאלה עליהם. והמשכילים יזכירו. וכזהר הרקיע יזהירו:

קז

המדריגה הו' מיתה בידי שמים.

ההפרש אשר בין מיתה וכרת. כי חיוב המיתה. עליו ולא על זרעו. ובעונש הכרת. והוא וזרעו נכרת. אולם אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי על ענין אחד ועל צד ינשא חומר המיתה בידי שמים מן הכרת. כי מי שהוא חייב מיתה בידי שמים עולה מות בחלוניו. ובעלי חיים מקנה קנינו מתים. פרתו רועה באפר והיא מתה. תרנגולתו רועה באשפה והיא מתה. וידבק המות בו עד כלותו אותו.

קח

וחייבי מיתות בידי שמים נסדרו במשנה מקצתם, כמו האוכל את הטבל, והוא הדגן שלא נתקן בהפרשת תרומה ומעשרות ממנו, והמצוה הזאת נוהגת בארץ ישראל, וכגון כהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל את התרומה:

קט

ויש בהם אשר בארו אותם רבותינו זכרונם לברכה בגמרא ובמדרשים, ורובם יש ללמוד אותם מן הפסוק, כגון המענה אלמנה ויתום, שנאמר (שמות כב, כא-כג) "כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו וגו' וחרה אפי", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא שמות, כב, כב) אחד הצועק ואחד שאינו צועק, רצונם לומר, כי נענש מענה יתום ואלמנה אחת דתו אם צעוק יצעק המתענה תחת ידו ואם החריש יחריש, אבל ממהרים ליפרע ממנו כאשר יצעק היתום אל השם יתברך:

קי

והגוזל את העני, שנאמר (משלי כב, כב-כג) "אל תגזל דל כי דל הוא כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש". וכבר בארנו זה במדרגה השלישית. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא קיט.) כל הגוזל את העני כאילו נוטל הימנו נשמתו, שנאמר (משלי א, יט) " כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח", פעמים שמקפח פרנסתו אפילו בגזלה פחות משוה פרוטה, על כן דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך אם גזל ממנו שוה פרוטה:

קיא

והמוציא שם רע, שנאמר (במדבר יד, לז) "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'". אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערכין טו.) אם המוציא שם רע על הארץ ענשו במיתה, המוציא שם רע על איש ישראל שנתחייב בתורה ובמצוות על אחת כמה וכמה! ונאמר (דברים כב, יט) "וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע וגו'", הנה לא הזכיר הכתוב חטאו על אשר היה מבקש נפש האשה ומסבב להמיתה בבית דין בעידי שקר אשר הביא על זנותה, והזכיר עון הוצאת שם רע, כי הוא העון הגדול יותר מן המבקש נפש לספותה, כי צער הכלימה מר ממות. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות מו.) על הוצאת שם רע חייבו הכתוב מלקות וממון, לא על דבר אשר בקש להמיתה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי בבא קמא פרק ח, הלכה ז) כי המוציא שם רע בדברי פגם משפחה אין לו כפרה עולמית, כי לא דיו במחילת החיים אשר המה חיים עדנה, כי סבב להחפיר ולהבאיש מולדתם אשר הולידו. ועוד אנחנו מוסיפים באור בזה בבאור חומר עון ארבע מיתות:

קיב

והמשחק עם התינוקות ומנאף בין ביד ובין ברגל חייב מיתה בידי שמים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה יג, ב) כי ענשו כעונש דור המבול שהיו משחיתים דרכם, וכן העושה כמעשה ער ואונן, דש מבפנים וזורה מבחוץ לאבד הזרע, חייב מיתה, שנאמר (בראשית לח, י) "וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו", ונאמר על המוציאים את הזרע לבטלה (ישעיה נז, ה) "הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים וגו'":

קיג

ותלמיד חכם שאינו נוהג בצניעות חייב מיתה בידי שמים, לפי שמרחיק אהבת הבריות מן התורה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיד.) כי על זה נאמר (משלי ח, לו) "כל משנאי אהבו מות". פירוש: "משנאי" - משניאי, שהם גורמים להבריות לשנוא את התורה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא פו.) בזמן שאדם קורא ושונה, ודבורו בנחת עם הבריות, ומקחו ומתנו בשוק נאה, ונושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו: אשרי אביו ואמו שלמדו לו תורה! אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה! פלוני שלמד תורה ראיתם כמה יפים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו! עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". ובזמן שאדם קורא ושונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, ואין מקחו ומתנו בשוק נאה, ואינו נושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה! אוי לו לרבו ולאביו שלמדו לו תורה! אשרי בני אדם שלא למדו תורה! פלוני שלמד תורה ראיתם כמה מכוערים מעשיו כמה מקולקלים דרכיו! עליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) "ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו":

קיד

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מסכת דרך ארץ יא) כל שיש בית המדרש בעירו ואינו הולך שם חייב מיתה:

קטו

והחולק על ישיבתו של רבו חייב מיתה:

קטז

והמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (עירובין סג.) לא מתו נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה על חטא ההקרבה, כי כונתם היתה לשם מצוה, כי אמרו הנה כתוב בתורה (ויקרא א, ז): "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" אף על פי שיורדת האש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, אבל ענשם היה מפני שהורו הלכה בפני משה רבינו:

קיז

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פרק ה, משנה ח) דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין ועל פירות שביעית. ואמרו עוד (שם משנה ט) בארבעה פרקים הדבר מתרבה, ברביעית ובשביעית ובמוצאי שביעית ובמוצאי החג שבכל שנה, ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, בשביעית מפני מעשר עני שבשישית, ובמוצאי שביעית מפני פירות שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה מפני גזל מתנות עניים. וראינו מזה, כי יש מיתה בידי שמים על גזל מתנות עניים, ותדע ובחנת מזה חומר הנודר לצדקה ואינו משלם:

קיח

גם הקופץ ידו מאחיו האביון ומבשרו התעלם דומה לאלה, כי אחרי אשר נתחייב לתת הנה הוא כגוזל מתנותיו:

קיט

המדריגה הז' חומר הכרת.

העונש שחייב על זדונן כרת. [שחייב] השוגג בהם להביא חטאת. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי אין אדם חייב להביא חטאת זולתי בדבר שעונש על זדונו כרת. והכרת שנכרת הוא וזרעו. כענין שנאמר (ויקרא כח) חטאם ישאו ערירים ימותו. וחייבו הכרת על שני החלקים.

קכ

החלק האחד שנכרתים מן העולם הזה. כגון הבא על אחותו. ועל אחות אביו. ועל אחות אמו. ועל אחות אשתו. ועל אשת אחיו אחר שלוחיה או אחרי מות בעלה. וכן הבא על אשת אחי אביו ועל אשת אחי אמו. והאוכל חלב ודם. ואוכל חמץ בפסח. והעושה מלאכה ביום הכיפורים. ומי שלא עשה פסח. והבא על הנדה: