שו״ת שאגת אריה – החדשות – סימן ה, קטע 2

וצריך לברר אימתי הותר חדש בפרק ר' ישמעאל (דף ס"ח) תנן משקרב העומר הותר החדש מיד. הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן משחרב בהמ"ק התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור אמר ר' יהודא והלא מן התורה הוא אסור שנאמר עד עצם היום הזה. מפני מה הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן מפני שהן יודעין שאין בית דין מתעצלים בו ובגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו בזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר ובזמן שאין בית המקדש קיים האיר מזרח מתיר מ"ט תרי קראי כתיבי כתיב עד הביאכם וכתיב עד עצם היום הזה הא כיצד כאן בזמן שבהמ"ק קיים כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו בזמן שבהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר והא כתיב עד הביאכם למצוה ופריך משחרב בהמ"ק התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח השתא נמי ניכול ולא ידעו דאשתקד לא הוה עומר האיר מזרח מתיר והשתא דאיכא עומר עומר מתיר ואי ס"ד למצוה משום מצוה ליקום ולגזור אמר רב נחמן בר יצחק ר' יוחנן בן זכאי בשיטת ר' יהודא אמרה דאמר מן התורה אסור שנאמר עד עצם היום עד עיצומו של יום וקסבר עד ועד בכלל וכתבו התוס' ותימא מנא להו לר' יוחנן ולריש לקיש דפליג שום תנא עליו דר' יהודא דקאמרי אף בזמן שבהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר (עי' מ"ש בטורי אבן באבני שהם) ולכאורה קשי' לי' לר' יוחנן ולריש לקיש דסברי אפילו בזמן שבהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר וסבירא להו עד עצם היום עד ולא עד בכלל ולדידהו לא מתוקם תקנת ריב"ז כלל מדרבנן מדפריך הגמרא משום מצוה ליקום וליגזור אלא כר' יהודא ס"ל דאמר מן התורה אסור כל יום הנף דקסבר עד ועד בכלל כדמסיק בגמרא א"כ כמאן סבירא להו לר' יוחנן ולריש לקיש דס"ל עד ולא עד בכלל דבשלמא לרב ושמואל דסברי עד ולא עד בכלל דהא אמרי בזמן שאין בהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר לא קשה מידי דכיון דס"ל בזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר לדידהו תקנת ר' יוחנן בן זכאי הוא מדרבנן אבל מן התורה האיר מזרח מתיר בזמן שאין בהמ"ק קיים לדידהו ור' יהודא לא טעי מידי (בר' יוחנן בן זכאי) ואינהו דאמרו כר' יוחנן בן זכאי אבל לר' יוחנן ולריש לקיש קשי') ולדידי לא קשה דאשכחן תנאי דפליגי בעלמא בהא אי עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל דבפרק ד' דערכין (דף י"ח) תניא מיום הראשון עד יום השביעי יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל כו' תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לחודש בערב ר' אומר אינו צריך ראשון וראשון בכלל שביעי ושביעי בכלל ומדמי הגמרא שם עד שנת חמשים ועשרים דרבנן להא וא"כ ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי כת"ק דרבי דעד ולא עד בכלל ועד עצם היום ולא עד בכלל אלא האיר המזרח מתיר (בהעתקה אחרת כתוב קודם וא"כ ר' יוחנן ור"ל בזה הלשון ובפ"ק דנזיר (דף ה') תנן סתם נזירות שלושים יום המבואר להלן). אבל אי קשיא לי הא קשי' לי דהא רב ושמואל כרבי סבירא להו ואמאי אמרי דבזמן שאין בהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר דעד עצם ולא עד בכלל דבריש פרק ו' דערכין (דף כ"ד) אמרינן איתמר המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר קדושה ונותן חמשים ושמואל אמר אינו קדושה כל עיקר ואמרינן מ"ט דרב דאמר קרא ואם משנת היובל ושנת היובל בכלל ושמואל מי כתיב ואם בשנת היובל משנת היובל כתיב משנת שאחר היובל ופריך מהא דתניא מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל ובשנת היובל לא יקדיש ואם הקדיש אינה קדושה ומסיק אמר לך הא מני רבנן ואנא דאמרי כרבי דאמר ראשון ראשון בכלל ושביעי שביעי בכלל הכא נמי בשנת ושנת היובל בכלל ואפילו שמואל לא קאמר דאין שנת היובל בכלל אלא משום דלא כתיב בשנת היובל הא לאו הכי שנת היובל אלמא איהו נמי כרבי סבירא להו וי"ל דלא סבירא לי' כרבי אלא ברישא דמילתא דרבי לחוד בהא דקאמר ראשון וראשון בכלל והכא נמי קאמר רב ובשנת ושנת בכלל וה"נ סבירא לי' לשמואל אם הוה כתיב בשנת אבל בסיפא דמילתא דרבי דאמר שביעי ושביעי בכלל בהא לא סבירא לי' כרבי אלא ולא עד בכלל כדאמרינן גבי עד עצם היום ולא עד בכלל והא דמסיק הגמרא ואנא דאמרי כרבי דאמר ראשון וראשון בכלל שביעי ושביעי בכלל לאו למימרא דסבירא לי' לרב בהא כרבי דשביעי בכלל אלא מסקנא דמילתא דרבי נקט הגמרא ורב לא סבירא לי' הכי ובפרק קמא דנזיר (דף ה') תנן סתם נזירות ל' יום ובגמרא מנא הני מילי אמר רב מתנה אמר קרא יהי' יהי' בגימטריא תלתין הוי בר פדא אמר כנגד נזיר נזירות האמורות בתורה ל' חסר א'. ואמרינן לימא כתנאי עד מלאת הימים שומעני מעוט ימים שנים ת"ל קדוש יהי' גדל פרע אין גידל שער פחות משלושים דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר עד מלאת הימים אי אלו הן ימים שצריכין למלאות הוי אומר שלושים מאי לאו ר' מתנה דאמר כרבי יאשי' ובר פדא דאמר כרבי יונתן אמר לך רב מתנא כולי עלמא שלושים בעינן והכא בעד ועד בכלל פליגי ר' יאשי' סבר עד ולא עד בכלל ור' יונתן סבר עד ועד בכלל הרי בין למאי דסלקא דעתי' בין למסקנא חד מהנך תנאי סבירא לי' עד ולא עד בכלל ור' יוחנן וריש לקיש כוותי' סבירא להו ודע דגירסת ספרים דידן דגרסי בפרק קמא דנזיר רבי אומר אינו צריך נראה לי שבוש הוא ור' יונתן גרסינן דהוא בר פלוגתא דר' יאשי' בכל מקום והכי גרסי התוס' דאלו רבי הא סבירא לי' שביעי ושביעי בכלל אלמא עד ועד בכלל ואיך הוה אמינא דרבי כבר פדא ועד מלאת, עד ולא עד בכלל ואע"ג דאיכא למידחי דכן דרך הגמרא בהרבה מקומות דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר מ"מ לבר פדא וודאי תיקשה דע"כ אינהו אית לי' כתנאי ואיהו דאמר כמאן דיליף לה מעד מלאת וסבירא לי' עד ולא עד בכלל דאם לא כן איהו דאמר כמאן ואי האי תנא דעד מלאת רבי היא הא סבירא גבי חמץ דעד ועד בכלל אלא וודאי ר' יונתן גרסינן ולא רבי:

ואהא דאמר בגמרא הא כתיב עד הביאכם למצוה כתבו התוס' משמע דאיכא עשה דאורייתא אלא דליכא לאו והא דדחיק משום מצוה ליקום וליגזור אף על גב דאיכא אסורא דאורייתא אין סברא לגזור ולהחמיר כיון דליכא לאו ותימה מי גרע מביצה דאסרינן מהאי טעמא בפרק קמא, דביצה (דף ה') דאמר אף מתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מ"ט מהרה יבנה כו' ועוד תימא דאי איכא אסורא דאורייתא היכי משנינן בפרק קמא (דף ה') טעמא דר"ש בן לקיש דאמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה דהוי מן המותר לישראל משום דקסבר האיר המזרח מתיר מכל מקום אסור מדאורייתא ובפרק קמא (דף ה') גבי הא דריש לקיש שאינה אלא מצוה מן המובחר ואפילו עשה ליכא ואני אומר שבתירוץ זה הוסיפו תמה על תמה דא"כ אתה עוקר את המקרא דעד הביאכם לגמרי ונ"ל דלא קשה מידי קושיות תוס' הראשונה דאע"ג דגבי ביצה גזרינן משום מהרה יבנה בהמ"ק משום דהתם כל אימת דיבנה בהמ"ק שייך לגזור הך גזירה שיאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביו"ט שני השתא נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד שתי קדושות והשתא קדושה אחת כדאמרינן התם ולא עוד דהאי גזירה דביצה לאו בשנת הבנין לחוד איכא למיחש להאי תקלה דבכל שנה ושנה איכא למיחש לה מה"ט גזרינן משא"כ הכא גבי חדש דליכא למיחש לתקלה דמהרה יבנה המקדש דגזרינן להא גזירה שיהא יום הנף כולו אסור אם לא שיבנה בהמ"ק בלילה בשיתסר או בחמיסר סמוך לשקיעת החמה דאם לא כן מחצות היום ולהלן לישתרי לפי שאין ב"ד מתעצלין בו יותר מחצות כדתנן הכא והכי מוקי לה הש"ס בפ"ד דר"ה (דף ל' ובפרק ג' דסוכה (דף מ"א) ואלו יבנה בהמ"ק בשאר כל ימות השנה ליכא למיגזר השתא שיהא יום הנף כולו אסור רק עד חצות אפילו אם יבנה בהמ"ק בחמיסר סמוך לשקיעת החמה או בליל שיתסר לא שייך האי גזירה לאסור את יום הנף כולו אלא משום לתא דהאי יומא לחוד ואלו משום לתא דשאר שני הבנין ליכא למיגזר אלא עד החצות שאין ב"ד מתעצלין יותר ומה"ט פריך שפיר משום מצוה ליקום וליגזור גזירה רחוקה. כהאי דמשום תקלת יום אחד מכל ימות עולם וגם אי אפשר לבוא לידי תקלה גם ביום אלא א"כ יבנה הבית בלילה או סמוך לשקיעת החמה קודם לילה כולי האי משום מצוה לא גזרינן וזה פשוט אבל קושי' שני' של התוס' צריך נגר להולמו והי' נראה לי ליישב דלא אמרינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולא מן האסור לישראל אלא בדבר שאסורו בלאו דומיא דערלה דאיירי בהאי קרא דמן המאתים מותר שני מאות שנשתיירו בבור וילפינן מיני' מכאן לערלה שבטילה במאתים בפסחים פרק אלו עוברין (דף מ"ח אבל מה שאיסורו אינו אלא בעשה בעלמא וקיל מילתי' מלא תעשה כדאמרינן ביבמות בסוגי' דעלי' כשר להקרבה וכהאי גוונא אמרינן בריש פ"ק דמנחות (דף ו') דצריכא קרא למעוטי טריפה מן הקרבה ולא ילפינן ממשקה ישראל דהוי אמינא למעוטי היכא (דווקא) דלא היתה לה שעת הכושר דומי' דערלה וכלאי הכרם אבל היתה לה שעת הכושר אימא תתכשר:

ומסתייע לי האי מילתא מפרש"י ז"ל דבריש פ"ק דביצה (דף ב') דמוקי רבה למתניתין דאמרי ב"ה ביצה שנולדה ביו"ט לא תאכל ביו"ט שחל להיות אחר השבת ומשום הכנה ורבה לטעמיה דאמר מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט ופרש"י רבה לטעמיה דאמר רבה בפסחים מ"ז) ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא והכינו והזמינו כגון מכאן אני אוכל למחר דאי משום הכנה בידים ולומר שיאפו ויבשלו מבעוד יום בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו אלא הזמנה בפה קאמר ע"כ ויש להקשות שהרי רבה חזר בו שם בפסחים מהא דבעי לאוקמי ברייתא דתניא המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש דחדא מינייהו משום עצי מוקצה ומקשה מוקצה דאורייתא היא אין דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ואזהרתי' מהכא מלא תעשה כל מלאכה ואקשי ליה אביי ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין אסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו והדר ביה רבה התם מכח קושיא זו מעצי מוקצה אלמא מוקצה לאו דאורייתא הוא וא"כ איך מוקי רבה בביצה משום מוקצה דמוקצה דאורייתא היא והכי מוכח שם להדי' דתניא וספקא אסורה וקאמר הש"ס לרבה ניחא דהוי ספקא דאורייתא ולחומרא וגם אפסקא שם הלכתא כרבה דאסור משום הכנה דאמר רבא הלכתא כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא וטעמא דרב גבי שבת ויו"ט דנולדה בזה אסורה בזה משום הכנה דרבה אלא וודאי מוקצה דאורייתא היא בלאו הבא מכלל עשה דוהכינו מוכן אין שאינו מוכן לא ולאו הבא מכלל עשה עשה ולא אתותב רבה התם אלא מהא דמחייב מלקות אמוקצה משום דאזהרתי' מלא תעשה כל מלאכה א"כ לא יביא קרבן מן המוקצה דלא קרינן ביה ממשקה ישראל מהאי טעמא הדר ביה רבה דאין אסור מוקצה בכלל אזהרת לא תעשה כל מלאכה ואין במוקצה אלא עשה דוהכינו בלי לאו ואין אסור להקרבה משום משקה ישראל מטעמא דאמרן והא דקאמר ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא פירושו דאורייתא ללקות עליו ולשנא קטיעה נקט וכהנה רבות בש"ס כל זה נראה לי לשיטת התוספות ז"ל אבל דברי תוספות אלו תמוהין בעיני מאוד לאמר שיש עשה לחוד מהאיר המזרח עד הקרבה שהרי הכתוב הוציאו בלשון לאו עד יום הביאכם כמו עד עצם היום הזה מאי שנא דלהא קרי ליה לאו ולהא קרי ליה עשה. ועוד שבירושלמי מקשה ומובא בתו' אהא דאמרינן בסוף פ"ק דקדושין ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל דאקריב עומר והדר אכיל דאמאי לא אכלי מצה בליל ראשון של פסח דליתא עשה דמצה ולידחה לא תעשה דחדש. מאי קושיא הא חדש עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אלמא ליכא שום אזהרת עשה בחדש כלל ונראה בעיני לפרש סוגיא זו על פי סוגיא דזבחים פרק השוחט ומעלה (דף ק"י) דאמרינן התם בעי ר"י נפחא קומץ מהו שיתיר כנגדו בשירים משרי שרי או קלושי מקליש ופירש רש"י הקטיר קומץ לבד ע"מ להתיר חצי שירים ובוררן לחלקן מהו לאכלן משרי שרי פלגא לגמרי או קלושי מקלש לאיסורא דלכולהו שירים וקומץ ולבונה תרווייהו אכולהו שירים רמו וכי מקטיר לחד מקליש ליה איסוריהו ומיהו לא אישתרי מידי מינייהו לגמרי ע"כ כתבו התוספות תימה דאפילו למאן דאמר משרי שרי לה איך מתברר חלקו של קומץ ונראה לפרש דלאו לאשתרוי באכילה קאמר אלא דאי משרי שרי פלגא אידך פלגא באיסורא קיימא ואי אכיל לה לקי כמו אוכל בשר חטאת ואשם קודם זריקה ואי אקלושי מקלש לכולה מנחה לא לקי כלל אי נמי לענין מעילה וכהאי גוונא אמרינן בנדרים בר"פ נערה המאורסה (דף ס"ח) בעל מיגז גייז או אקלושי מקליש הכי קמבעי ליה כגון דנדרה מתרין זיתין ושמע ארוס והיפר לה ואכלתנו אי אמרינן מיגז גייז לקיא ואי אמרינן מקליש קליש איסורה בעלמא הוא והכא נמי איכא למימר דסבירא לי לר"י וריש לקיש דאפילו בזמן שבית המקדש קיים אע"ג דתלה רחמנא לשריותא דחדש בעומר דכתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם מ"מ לא בטול רחמנא לגמרי את שריותא דהאיר המזרח אלא תלי רחמנא בשני מתירין בעומר והאיר המזרח ואע"ג דהכא לא שייך למימר משרי שרי לגמרי לחדא פלגא דחדש ואידך פלגא באיסורא קיימא כדמעיקרא דבשלמא בדבר שיש שיעורא והוא לפנינו כגון שירי מנחה וכן נדרה משני זיתים שהשירים משני זיתים ידיעה שיעורייהו אצלינו ויכילנא למפלגינהו פלגא להתירא ופלגא לאיסורא אבל איסור חדש שאין לה שיעור קצוב אלא שאסור בכל מיני דגן שבכל העולם כולו לא שייך למפלג את כל מין דגן שבעולם ופלגא להתירא ופלגא לאיסורא וע"כ איקלושי מקליש לאיסורו דכל מין דגן אחר שהאיר המזרח וקודם הקרבת העומר ואיסורא בעלמא איכא אבל לא לאו גמור ללקות עליו ואפילו אם תמצא לאמר דשייך הכא נמי למימר משרי שרי לגמרי לחדא פלגא מ"מ סבירא ליה לר"י ולריש לקיש דאקלושי מקליש שהרי מסיק שם בנדרים גבי נדרה משני זיתים דלבית שמאי מיגז גייז ולבית הלל מקלש קליש וקים לן כבית הלל הכא נמי גבי חדש דתלא רחמנא לר"י ולריש לקיש בהאיר המזרח והקרבת העומר להתירא דידיה בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח קודם הקרבת העומר מקליש קליש לכולי' איסורא דחדש וליכא לאו גמור אלא מצוה בעלמא אחר האיר המזרח וקודם הקרבת העומר והיינו פירוש דלמצוה דאמרינן בשמעתין כלומר והאיר המזרח מקלש קליש לאיסור חדש בזמן שבית המקדש קיים ולא נשתייר לאו גמור באיסורא אחר האיר המזרח וקודם הקרבת העומר אלא מצוה בעלמא להמתין עד הקרבת העומר שהוא המתיר השני שתלה רחמנא שריותא דחדש בהו וכיון דליכא אלא איסורא בעלמא למצוה ולא לאו גמור אם כן אתי שפיר הא דפ"ק דמנחו' מנחת עומר שקמצו שלא לשמה מקרב קרבה דכיון דהאיר המזרח מקלש קליש לאיסורא תו לא הוי דומי' דערלה וכלאי הכרם דאיסורא מעלי' המה מה שאין כן בחדש לאחר שהאיר המזרח דכיון דאיקלש מקליש לאיסורא דידיה כבר בהאיר המזרח אינו אסור בהקרבה משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולא מן האסור לישראל כיון דעכשיו לאו איסור מעלי' הוא דהא אקלש כבר מהאיר המזרח מ"מ קשה לי לרב ושמואל דאמרי בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר ולא האיר המזרח א"כ אם לא הקריבו לעומר בזמן שבית המקדש קיים מאן מתיר חדש כיון דשקלי רחמנא לכח שריותא דחדש מהאיר המזרח בזמן שבית המקדש קיים ואוקמא לשריותא דידיה אעומר. ע"כ אין היתר לחדש דהאיר המזרח אינו מתיר ועומר לא נתקרב בשלמא לר"י (וריש לקיש) דאית לי' עד ועד בכלל ובזמן שאין בית המקדש קיים איסור חדש כל היום אלמא דבשקיעת החמה דיום הנף תלה רחמנא להתירא דחדש בזמן שאין בית המקדש קיים איכא למימר דאפילו שבזמן שבית המקדש קיים לא קא שקיל רחמנא להתירא דחדש משקיעת החמה דיום הנף אלא תלי רחמנא להתירא דחדש בעומר גרידא נמי ואם הקריבו את העומר מתיר לאיסור חדש בשעת הקרבתו ואם לא נתקרב העומר התירא דשקיעת החמה דבתרי' כדקאי קאי ושקיעת החמה מתירו אבל לרב ושמואל] כיון דבזמן שאין בית המקדש קיים לא תלא רחמנא מידי בשקיעת החמה אלא בהאיר המזרח דקדים ובזמן שבית המקדש קיים שקלי' רחמנא לכח התירא דהאיר המזרח וקיימי אהקרבת עומר דבתרי' לחוד א"כ אם לא נתקרב העומר בזמן שבית המקדש קיים מאן מתיר לחדש דשקיעת החמה אינו מתיר דשקיעת החמה מאן דכר שמיה הא לא תלי' רחמנא לעולם בהאי שקיעת החמה דיום הנף מידי ומה לשקיעת החמה דיום הנף ומה לשקיעת החמה דשאר יומי וליכא למימר דכיון דלא נתקרב העומר כל יום הנף הוי ליה כמו שאין בית המקדש קיים וכאלו אין עומר בעולם ושרי למפרע האיר המזרח ולא תלי רחמנא שריותא דחדש בזמן שבית המקדש קיים בעומר אלא א"כ נתקרב העומר ביום הנף אבל אם לא נתקרב העומר חוזר וניעור שריותא דהאיר המזרח למפרע למקומו ואיגלאי מלתא למפרע דבהאיר המזרח הוין תלה התירא דחדש דההוא יומא ומשעת האיר המזרח הותר חדש אי אפשר לומר כן שהרי בפרק ד' דר"ה (דף ל') וגם בפרק ג' דסוכה (דף מ"א) קא שקיל וטרי הש"ס אהאי טעמא דמפרש לתקנת ר' יוחנן בן זכאי שהתקין משחרב בה"מ שיהא יום הנף כולו אסור משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח עכשיו נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד לא הוי עומר האיר המזרח היתיר השתא דאיכא עומר עומר מתיר דאיבני אימת אילמא דאיבני בשיתסר הרי האיר מזרח היתיר אלא דאיבני בחמיסר מחצות היום ולהלן לשתרי דהא תנן הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן שלפי שאין ב"ד מתעצלין בו ומשני לא צריכא דאיבני בחמיסר אי נמי דאיבני בלילה ומדמקשי אילימא דאיבני בשיתסר הרי האיר המזרח היתיר ולא אמרינן כיון דאיבני בה"מ ביום הנף ואיכא עומר ויחזור איסור חדש למקומו שהרי בזמן שבה"מ קיים דאיכא עומר בדידיה תלי רחמנא להתירא דחדש אלמא דאפילו לקולא אמרינן כיון דבשעת האיר המזרח לא הוי עומר האיר המזרח היתיר ושוב אינו חוזר וניעור לאיסור חדש מחמת שנבנה בהמ"ק בו ביום דיום הנף עצמו כל שכן בזמן שבית המקדש קיים דלא תלי רחמנא כלל בהאיר המזרח אלא בעומר תלי התירא דחדש דנימא לחומרא האי סברא גופי' דכיון שנתבטל בשעת האיר המזרח שריותא דידי' דהא איכא עומר ובדידי' תליא שריותא דחדש דההוא יומא ושוב לא נימא לקולא דמחמת שלא נתקרב העומר חוזר וניעור למפרע כח התירא דהאיר המזרח ושרי' למפרע משעת האיר המזרח ולקולי' ויש לומר כיון דלרב ושמואל האיר המזרח נמי מתיר שהרי בזמן דליכא עומר האיר המזרח מתיר אם כן אע"ג דבזמן דאיכא עומר עומר מתיר ואסור חדש עד זמן הקרבתו היינו דווקא כל יום הנף שראוי להקרבת עומר אבל בשקיעת, החמה דיום הנף כיון דעבר שעת הקרבת העומר שוב אין כח לאסור אחר זמן הקרבתו ומכאן ואילך שרי ולאו משום דשקיעת החמה דיום הנף מתיר דלא תלי מידי בשקיעת החמה אלא כיון דאסור מהאיר המזרח עומר אוסרן שהרי בזמן שאין עומר האיר המזרח מתירו אין כוחו של עומר לאוסרו אלא כל זמן הקרבתו שהוא יום הנף. אבל משקיעת החמה של יום הנף שעבר זמן הקרבתו ממילא הותר חדש ושוב אין בו כח לאוסרו שלא בזמנו וממילא הותר חדש להבא מעצמו: