שו״ת שאגת אריה – החדשות – קטע 2

ואחר שנתברר בראיות דריח הגט פוסל לכהונה מן התורה איכא לאקשויי עוד על פירוש הר"ש מדריו"ש שבתוס' מפרק האומר דהרי כבר נתברר דלפי דבריו אשה שנתגרשה בריח הגט ומת בעלה קדושין תופסין בה לכהן ואין הוולד ממזר ממנה אם ילדה מן הכהן אפילו לר"ע והרי בפרק יש מותרין (דף פ"ה) אמרינן ת"ר אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה כתובה כו' שניות מדברי סופרים אין להם כתובה כו' ומפרש רבי טעמי' הללו ד"ת ואין ד"ת צריכים חיזוק והללו ד"ס וד"ס צריכים חיזוק דבר אחר זהו מרגילה וזו היא מרגילתו ואמרינן מאי בינייהו ואמר רב יוסף מחזיר גרושה משנשאת איכא בינייהו מ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ומ"ד מפני שהוא מרגילה הא היא מרגילה לי' ופריך ולר"ע דאמר יש ממזר מחייבי לאווין הא היא לא מרגילה לי' ולא מידי אלא אמר רב פפא כו' אלא אמר ר"א כו' אלא אמר מר בר רב אשי סוטה וודאי איכא בינייהו כלומר אשה שזינתה וגירשה והחזירה מ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא (ויש) לה כתובה ומ"ד מפני שהוא מרגילה הא היא מרגלי' לי' הואיל ואין הוולד ממזר אפילו לר"ע כדאמרינן ה"מ בסוטה שאין הוולד ממזר והשתא הוה לי' למימר איכא בינייהו כהן שנשא אשה בריח הגט למ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ולמ"ד מפני שמרגילה הא היא מרגילה לי' הואיל ואין הוולד ממנה ממזר אפילו לר"ע אלא שבזו יש לומר דבהא היא לא מרגילה לי' ולא מידי כיון שנפסלה מן התרומה ע"י שהרי האי טעמא שחלוצה יש לה כתובה לכו"ע אע"ג דאינו אלא מדרבנן משום דכיון דנפסלת מן התרומה ע"י אינה מרגילה ליה ולא מידי אלא הוא מרגיל לה לפיכך קנסו אותו כתובה כדאמרינן התם וה"נ האי טעמא (ואע"ג דהא (דגרושה) (חלוצה) גופי' בהא דאמרינן דנפסלה מן התרומה ע"י צריך ביאור אין כאן מקום ביאורו):

נחזור לענינינו הרי נתבאר בראי' ברורה שריח הגט פוסל לכהונה מן התורה ונראה לי שגם דעת הרמב"ם כן ומה שכתב שזה ריח הגט שפוסל מדבריהם היינו שלא נתברר בקרא בהדי' דסתם גרושה הוא שהיא גרושה גמורה אלא שחכמים למדו מרבויא דאשה גרושה מאישה לריח הגט דפוסל לכהונה וכל כהאי גוונא אף על פי שהוא אתי מריבויא דקרא או שהוא נלמד באחד מן המדות שהתורה נדרשת בהן אף דדינו כמפורש בהדיא בקרא לכל דבר ואפילו [לעונשין[ מ"מ דרך הרמב"ם שאינו קורא אותם דברי תורה אלא דברי סופרי' או מדבריהם וכבר האריך בזה ה"ה עצמו בריש פ"א מה"א שכתב שם הרמב"ם האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה בביאה או בשטר מן התורה ובכסף מד"ס ע"כ ופירש התם ה"ה דהא דכתב בכסף מד"ס שאע"פ שהוא כותב הכסף מד"ס אינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבע"פ והוא דבר נאמר למשה ואינו נכתב בפירוש בתורה כו' עכ"ל והכריח שם זה הפירוש מדברי הרמב"ם עצמו וברור הוא וה"ה הא דכתב גבי ריח הגט שפוסל לכהונה מדבריהם היינו שאע"פ שהוא מן התורה מ"מ לא נאמר בתורה בפירוש אלא מדבריהם שמענוהו וממקומו הוא מוכרע שהרי בתחילת דבריו שם בפ"י מהלכות גרושין כתב המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל שאע"פ שאין זה גט הרי זה פסול לכהונה שנאמר אשה גרושה אמרו חכמים אפילו לא נתגרשה אלא מאישה כו'. ומדהביא ראי' לזה מן הכתוב ש"מ דסבירא לי' דדרשה גמורה היא ולא קרי לה מדבריהם אלא משום דלא נתברר בתורה בהדיא. ומהתימא על ה"ה שכאן הניח זאת בצ"ע ולמה לא פי' כמו שפי' הוא ז"ל בעצמו את דברי הרמב"ם ברפ"א מהלכות אישות בקדושי כסף דקרי לה הרמב"ם מד"ס כי אין טעם לחלק בין היכא שכתוב מד"ס להיכא שכתב מדבריהם הא וודאי דא ודא אחת היא וזה ברור ואחר שנתברר שלדעת הרמב"ם נמי ריח הגט פוסל לכהונה מן התורה וכן מוכח בגמרא להדיא הדבר ברור דאשה שנתגרשה בריח הגט ומת בעלה ונשאת לכהן הוולד חלל גמור הוא ואפילו להקל נמי דינו כחלל ומותר לטמא למתים ולישא נשים הפסולות לכהונה ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להרשב"א בחדושיו אהא דאמרינן בפהמ"ג (דף פ"ד) דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו לפסול בו לכהונה שכתב הא דמייתינן לעיל טעמא דר"א מאשה גרושה מאישה ש"מ דאורייתא קאמר ועלה קאמר לרבנן איסור כהונה שאני ש"מ דלרבנן נמי דאורייתא קאמר שהיא מפסלת מן הכהונה דאי לא לימא לרבנן התם מדרבנן ומשום איסור כהונה עכ"ל והיינו כמ"ש דריח הגט פוסל לכהונה מן התורה וזה ברור: