שו״ת שאגת אריה – החדשות – שאלה יא, קטע 3

נמצא הא דנוסחי עתיקא פירשתי היטב דלא תקשי להוראת בעל תרומת הדשן ז"ל אלא שכוונת התו' א"נ לפרש כן שאין הדרך התנא לסתום כ"כ אלא לפרש מ"מ כיון דאיכא לפרש טעמא דנדחה כהן ונזיר מפני מ"מ משום מצות עשה שבהן ולא משום כבוד הבריות וכדפרשתי אין בו כח לדחות טומאת כהן ונזיר מפני כבוד הבריות לחוד ויפה כ' בעל ת"ה ז"ל שהרי גם שהיי' בטומאת אהל המת וכהן ונזיר איסורי דאורייתא הוא כמו שביארתי היטיב בסימן הקודם לזה מההיא סוגי' דפ' ג' מינין מהא דאמרינן התם להזהירה על הטומאה להזהירה על הביאה ומבעיין דנזיר בקבר בפ' ב' דשבועות ובפ' ג' דנזיר וכבר נתבאר שם כל הצורך בזה ואין צריך לכפול את הדברים וגם אין להתיר לשהות כהן ונזיר באהל המת משום דהוי לי' שב ואל תעשה כיון שהוא כבר, באהל עם המת ואין עליו אלא מצות פרוש בלבד דהא נמי ליתא דאם כן תקשי לך הא דרב דאמר המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק אמאי כיון דילפינן מלאחותו דשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות והרי הכא כיון שכבר הוא מלובש בכלאים אמאי פושטן אפילו בשוק הרי אין כאן קום ועשה דקום ועשה של כלאים אינו אלא בשעת לבישה שעושה מעשה בלבישתו אבל המוצא כלאים בבגדו שכבר עומד ומלובש וקום ועשה של שעת לבישה כבר חלף והלך לו ומאי דהוי הוי וא"א בתקנתי' ועכשיו אפילו לא יפשיטנה מעליו אינו אלא שב ואל תעשה ואמאי אינו נדחה מפני כבוד הבריות ונ"ל דהיינו טעמא כיון שתחילת הלבישה ע"י מעשה בא ומשום הכי כל זמן שהוא עומד ומלובש בה חשבינן לו כעושה מעשה בידים. והכל נגרר אחר תחילת הלבישה שהיתה ע"י מעשה וכל זמן שהוא מלובש בה כעשה מעשה בידים דמי וראי' לזה מהא דתנן במסכת מכות (ד' כ"א) הי' לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת א"ל אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כאו"א ובגמ' א"ר ביבי א"ר אסי לא פושט ולובש ממש אלא אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו מחוי ר"א ברי' דר' איקא עיולי ואפוקי רב אשי אומר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב ודע שהגירסא בספרים שלנו היא משובשת במילתי' דר"ב וכפי מה שכתבתי הא הגירסא להרי"ף ושאר פוסקים ועיקר ופי' שם נ"י אפי' לא שהה כלומר אפילו לא הכניס והוציא בי' אלא שהה אחר התראה ועמד לבוש כדי שהי' יכול לפשוט וללבוש ארבעה או חמשה פעמים חייב על כל אחת ואחת ואף על פי שאינו עושה מעשה דכיון שמתחילה עשה מעשה כשלבש. ועתה שוהה כדי לפשוט וללבוש חשיב מעשה כיון שהתרו בו על כל שהיי' ושהיי' ע"כ אלמא אפילו לענין מלקות דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מ"מ בשהה כדי לפשוט וללבוש כיון שמתחילה עשה מעשה כשלבש כל שהי' ושהי' ששוהה אחר הלבישה שיש בה כדי לפשוט וללבוש חשבינן לי כעושה מעשה ולוקין על כל התראה והתראה דכל שהי' ושהי' וה"נ דכוותי' חשבינן לי' כעושה מעשה ומש"ה פושט אפילו בשוק ואין נדחה מפני כבוד הבריות. כיון שדמינן לי' כעושה מעשה ואין איסור תורה נדחה בקום ועשה מפני כבוד הבריות והכא נמי בנידן דידן כיון דתחילת ביאתו לאהל הי' ע"י מעשה מש"ה חייב לרוץ ערום מן האהל ואינו נדחה מפני כבוד הבריות דכל שהי' ושהיי' חשבינן לי' כעושה מעשה כיון שמתחילה עשה מעשה כשבא לאהל דומי' דכלאים מ"מ אכתי איכא לעיוני אי איכא לפלוגי' בהאי ענינא לענין טומאת כהן באהל המת בין קדים מיתת המת לביאת הכהן אל האהל ובין קדים ביאת הכהן למיתת המת ואח"כ כשהוא בתוך האהל מת המת דבכה"ג איכא למימר הואיל בשעת כניסתו לאהל דקא עביד מעשה הי' בהיתר נדחה איסור טומאה מפני כבוד הבריות שהרי כשנולד האיסור דהיינו במיתת המת מעכשיו לא קא עביד הכהן שום מעשה והוה לי' (שב ואל תעשה) דנדחה מפני כבוד הבריות והנה ענין זה מילתא עמיקתא היא וצריך ביאור רחב ודע דבריש פ"ב דשבועות (דף י"ד) תנן נטמא בעזרה ונעלם ממנו טומאה וזכור את המקדש נעלם הימנו מקדש וזכור הטומאה נעלם ממנו זה וזה והשתחוה או ששהא כדי השתחווי' או בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור ובגמ' דף ט"ז בעי רבא צריך שהיי' למלקות או אין צריך שהיי' למלקות לקרבן גמירי שהיי' למלקות לא גמירי שהיי' או דילמא בפנים גמירי שהיי' ל"ש לקרבן ל"ש למלקות והקשו בתוס' מהא דאר"א גבי כלאים אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב מכלל דלרב ביבי לא מחייב בשהיי' ותירצו דרב ביבי לא פליג על ר"א אלא דלא נחית לאשמועינן חדוש של שהיי' אלא לאשמועינן דבהכנסת בית אונקלי חייב אע"פ שאינו לובש כל המלבוש א"נ לרב ביבי לא לקי אשהיי' משום דהוי לאו שאין בו מעשה והכא איירי למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו א"נ איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב ור"א דפליג עלי' התם וחשיב שהי' כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה. והכא אפילו אי לא בעינן שהיי' כדי השתחוואה מ"מ בעינן כדי יציאה וכניסה. אבל בפחות מכאן לא. כי היכא דבעינן גבי כלאים כדי פשיטה ולבישה ע"כ והרי האי איבעי דרבא דצריך שהיי' למלקות או לא אנטמא בעזרה קאי דכניסתו לעזרה היה בהיתר מ"מ לר"א חשוב שהי' כמעשה כיון דתחלת כניסתו היתה ע"י מעשה אע"פ שמעשה זו של כניסה בשעת היתר היתה ולשנוי' קמא של התוספ' אפילו ר' ביבי לא פליג עלה דר"א בהא. וה"נ בנידון דידן אע"פ שבשעת כניסת הכהן בתוך האהל היה בהיתר שהרי עדיין לא הי' שום מת באהל אלא שאח"כ מת עליו מת בתוך האהל מ"מ ע"י כניסה ראשונה שהיתה ע"י מעשה אע"פ שבהיתר היתה חשוב השהיי' של איסור אחר שמת עליו המת כמעשה והוי לי' כקום ועשה שאינו נדחה מפני כבוד הבריות:

אלא שמדברי התוס' במסכת נזיר פ' ג' מינין (דף מ"ג) לא משמע הכי שהרי מהא דאמר רבה אמר ר"ה התם מקרא מלא דיבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירה על הטומאה להזהירה על הביאה אבל טומאה וטומאה לא וקדייק הש"ס מ"ש טומאה וטומאה דלא דהא מיטמא וקאים טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאים ושני ר"פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין מר ב"ר אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתו אדיתי' דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין וכתב התוס' כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל כו' צ"ל דההוא מסייע להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי ע"כ ולדבריהם אלו שבנזיר ע"כ צ"ל דמשמע דאם אינו מסייע להסיר המעזיבה אינו חייב מלקות משום דה"ל לאו שאין בו מעשה דאפילו ר"א דאמר גבי כלאים דבשהה כדי לפשוט וללבוש חייב היינו דווקא גבי כלאים שתחלת המעשה של לבישה היתה באיסור נגרר כל משך זמן הלבישה אחר תחלת הלבישה שהיתה ע"י מעשה לחייב עליו ע"כ שהי' ושהי' של כדי לפשוט וללבוש אבל גבי נכנס בשידה תיבה (העירוני כמה פעמים כי הדינים האלה אינם שייכים לזמננו)ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דתחלת כניסתו בבית הקברות בהיתר היתה שהרי אהל היה מפסיק בינו ובין הטומאה אע"פ שבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה אם אינו מסייע להסיר המעזיבה לא מחייב דה"ל לאו שאין בו מעשה ואפילו ר"א מודה דלא חשבינן ליה השהיי' כמעשה מחמת תחלת הכניסה שהיתה ע"י מעשה כיון דתחלת הכניסה היתה בהיתר משעה שחל האיסור דהיינו משעה שבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה שוב לא עשה שום מעשה דאל"כ אלא לרב. אשי מחייב בהא דבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה אפילו בלא סייע עצמו להסיר המעזיבה כמו גבי כלאים ומטעמא משום דתחלת הכניסה היתה ע"י מעשה א"כ ל"ל לאוקמי הא דרב פפא במסייע להסיר המעזיבה דילמא ר"פ כר"א ס"ל. ואפילו אינו מסייע להסיר המעזיבה נמי חייב ועוד הא וודאי קי"ל כוותי' דבתראי הוא א"ו כדאמרן ועוד דא"א לפרש איבעי' דנזיר בקבר (בד' י'ז) דמיירי דמסייע להסיר המעזיבה שהרי כמו שמקשה הגמ' שם בנזיר אהאי איבעי ה"ד אלימ' דאמר לי' לא תנזור ל"ל שהיי' נזיר מ"ט לא בעי שהיי' דקא מתרי ביה ה"נ קא מתרי בי' ואם איירי במסייע להסיר המעזיבה אכתי תקשה לך ל"ל שהייה נזיר מ"ט לא בעי שהיי' דקא מתרי בי' ה"נ קא מתרי בי' לא תסיר המעזיבה ולדבריהם ז"ל מוכרח אני לומר דהא איבעי דרבא דפ"ב דשבועות אצטריך שהיה למלקות *) או לא וכן הא דבעי התם ר' אשי גופא נזיר בקבר בעי שהי' למלקות או אין צריך בפנים גמירי שהיי' בחוץ לא גמירי שהיי' או דלמא באונס גמירי שהיי' ל"ש בפנים ל"ש בחוץ דש"מ דאפילו היכי דכניסתו היתה בהיתר מ"מ חייב מלקות ע"י שהיי' שהרי האיבעי' דנזיר בקבר מפרש לה הגמ' במסכת נזיר פ"ג הכי דגרסינן התם בעי רבא נזיר והוא בבה"ק מאי בעי שהי' למלקות או לא ה"ד אילימא דאמרי לי' לא תנזור ל"ל שהייה נזיר מ"ט לא בעי שהי' דקא מתרי בי' ה"נ קא מתרי ביה אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה כי גמירי' שהי' בבה"מ אבל אבראי לא או דלמא ל"ש ואמאי דהא אפי' לר' אשי כל כה"ג שהיתה הכניסה בהיתר לאו שאין בו מעשה חשוב ליה ואין לוקין עליו. וצ"ל דס"ל כשנויי בתרא של התוס' במסכת שבועות שם בהא. דאיבעי דרבא איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב וה"נ איכא לפרושי בעל שנויי דנזיר בקבר דלענין איסור מלקות מיירי ולא לענין חיוב. אלא דבהא פליגא תוספות דנזיר אתוספות דשבועות דבמסכת שבועות פירשו האי שנויי אליבא דר' ביבי אבל לרב אשי חייב מלקות הואיל ותחלת הכניסה היתה ע"י מעשה אע"פ שהיתה בהיתר כיש בה מעשה חשוב לה ולוקין עליו והתירץ דנזיר ס"ל דכיון דתחלת הכניסה היתה ע"י היתר אפילו ר' אשי מודה דה"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו ולא קמבעי להו לרבא ולר' אשי אלא לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב שהרי א"א לאוקמי האי בעי דר', אשי דנזיר בקבר כגון שהוא עצמו מסייע להסיר המעזיבה דקא עבד מעשה דא"כ דמיירי שעצמו מסייע להסיר את המעזיבה שהיי' ל"ל ומאי קא מיבעי לר' אשי שהרי ע"כ לא קמיבעי ליה אלא משום א"ד באונס גמור שהיי' ל"ש בפנים ל"ש בחוץ וכיון דהוא עצמו מסייע להסיר המעזיבה אין כאן אונס ואפילו אם תמצא לומר דבאונס גמור שהיי' הא בכה"ג וודאי לא בעי' שהיי' א"ו בדלא סייע להסיר המעזיבה קא מיירי וכדאמרן וכן פירשו התוספות להדי' שם בנזיר פרק ג' ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה דווקא באונס דאם ברצונו אי נמי הוא עצמו פרע כה"ג לא איבעי לן אי בעי שהיי' דבפ' ב' דשבועות קאמר אהך בעי דנזיר טמא איכא דאמרי באונס גמירי לה שהיי' ל"ש בפנים ל"ש בחוץ ע"כ מ"מ הרבה קשה לי לפי סברת התוספות דמסכת נזיר דס"ל דהא כל היכי דהי' הכניסה בהיתר תו לא מחייב אשהי' שאיסור הבא עליו אחר כך משום דכל כה"ג לא חשיבי לו מעשה חדא דא"א לפרש דאיבעיא דרבא ור"א מיירי לענין איסור מלקות ולא לענין . חיוב' דאיסור זה אינו ידוע מה טיבו דאילו איסורא גרידא הדבר ברור דאיכא מדאורייתא אפילו בלא שהיי' ולא קמיבעי' לי' אלא לענין חיוב מלקות אי בעי שהי' או לא וזה דבר פשוט ועוד קשה לי אי הא דר"פ מיירי במסייע להסיר המעזיבה ל"ל למינקט ובא חבירו ופרע המעזיבה מה טיבו של חבירו לכאן שהרי עיקר חיובו באה דווקא ע"י סיוע דידי' עצמו ולא ע"י מעשה חבירו ועוד קשה לי מה יאמרו בשנויא דמר בר רב אשי אטו הוא סייע במיתתו של הגוסס וא"כ ע"כ למר בר ר' אשי בלי שום מעשה לוקה על הביאה ועל הטומאה לרב הונא היכי דאתינן בהדי הדדי וש"מ דכל כה"ג כלאו שיש בו מעשה חשבינן לי' ולוקין עליו ואע"פ שתחלת הכניסה בהיתר היתה חשבינן להשהיו' של איסור שחל עליו לאחר מכאן שהיתה ע"י כניסה זו של היתר כלאו שיש בו מעשה ללקות עליו' וזה מן התימ' לומר דאתי' מילתא דר"ה ודר"פ ומר ברא"ש שנאמרו עליו דלא כהלכתא דקים לן בכולהו תלמודא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ועוד שהרי פלוגתא דתנאי היא בכמה דוכתא ומהם בריש מס' שבועות (דף ג') וריש תמורה אי לוקין על לאו שאין בו מעשה או לא ומאן דאמר אין לוקין עליו ע"כ א"א למדרש מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא להזהירה על הטומאה להזהירה על הביאה למר ב"ר אשי ובע"כ האי מקרא מלא לדרשה אחרינא אתא א"כ מנ"ל לר' הונא למדרש ממקרא מלא מדלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דלהזהירה על הטומאה ולהזהירה על הביאה והיינו לחייבו שתים הוא דקאתי וכן פירשו התוספות לכולהו סוגי' דלחייבו ב' מלקות קאמר ר"ה וכן דוחק לומר דאיבעי' דרבא במס' שבועות ובעיא דר"א דנזיר בקבר הוי דלא כהלכתא וכמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו (ותימא על הכסף משנה) שכתוב בפרק ג' מה' אבל אההוא אוקימתא דר"פ ומר ב"ר אשי דמס' נזיר וא"ת אמאי לוקה הרי כשנכנס לאהל לא נטמא ואח"כ כשמת המת או כשפרע עליו את גג השידה לא עשה מעשה ולמה ילקה והתוס' תירצו דהכא במאי עסקינן כשסייע הוא לפורעו גג השידה וצ"ל שהתרו בו כשסייע לפרוע המעזיבה ולפ"ז נצטרך לומר דאוקימתא דעייל כשהוא. גוסס בשתיכף שנכנס לשם מת הגוסס והתרו בו כשנכנס אל תכנס שהרי זה גוסס ומיד ימות ואפשר דמש"ה כתוב רבינו עד שמת המת ולא כתב עד שמת הגוסס לרמוז על תקיפות מיתתו שהי' כבר קרוב להקרא מת כשנכנס זה שם ועי"ל דכשנכנס באהל התרו בו הזהר מלהכנס שמא ימות זה בעודך שם ובנכנס והוא בשידה תיבה ומגדל התרו בו אל תכנס שמא יבא אחר לפרע עליך את המעזיבה (לפרוע) ואע"ג דהתראת ספק הוא רבי' פסק בפ' י"ו מהלכות סנהדרין דשמה התראה ע"כ ואין אלו אלא דברי תימא דמ"ש שהתרו בו כשנכנס אל תכנס שהרי זה גוסס ומיד ימות וכי עדים נביאים הם שידעו שימות מיד קודם שיספיק זה מלצאת משם ובתירץ שני הוסיף תמה על תמה שהרי בנכנס בשידה תיבה ומגדל נכנס בהיתר דהא לכתחילה מותר לכהן ונזיר לכנוס כן במקום טומאה כדאמרי' פ"ג דערובין (דף ל"א) ר"י אומר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר. ומפרש הש"ס היכא אזיל בשידה תיבה ומגדל והאיך שייך התראה בכה"ג שיתרו בו בשעת היתר אל תעשה כן שמא תבוא לידי איסור כיון דמותר לו לכתחילה לעשות כן מה התראה היא זו אין זה אלא כמשחקין בו וגם בגוסס אין איסור לכנוס להבית שהגוסס שם להאי שנויי דמר ב"ר אשי ועוד אפילו אם היה שייך כאן איסור מספק שמא יבא אחד ויפרע את המעזיבה מ"מ אין זה התראה אפילו למ"ד התראת ספק הוי התראה כמ"ש התוס' בפ' ט' במס' סנהדרין (דף ע"ט) דדווקא היכי שיודע בבירור שיבוא לידי וודאי איסור אם יותיר או אם יכה שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא בזורק אבן לגו אינו יודע שיבוא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה ע"כ וה"נ אינו יודע בבירור שיבוא לידי וודאי איסור שימות הגוסס או שיבוא אחד ויפרע את המעזיבה. ועוד תמהני על בעל כ"מ איך שכח מה שכתב הוא בעצמו בה' כלאים פ"י גבי הא דר' אשי דאפילו שהה כדי לפשוט וללבוש חייב שכתב ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה ונ"ל שמאחר שהיה בידו לתקן להסיר האיסור מעליו בכל פעם שמתרין בו חשוב כלובש וכן כתב הריטב"א בשם התוס' וכתב שהביא ראיה לדבר ע"כ. וה"נ הוי מצי לשנויי הכא דכיון שיש בידו לצאת משם כשמת הגוסס וכשפרע חבירו את המעזיבה כשלא יצא אחר התראה חשוב כנכנס לשם ומ"מ בעיקר דברי הריטב"א בשם התוס' דבריו תמוהין הם דמה בכך דיש בידו להסיר האיסור מ"מ הרי במה שאינו מסיר את האסור אינו עושה שום מעשה אלא שהוא בשב ואל תעשה והאיסור ממילא חל והרי נותר וכן נשבע לאכול ולא אכל דחשיב להו לאו שאין בו מעשה ברפ"ק דשבועות ובכמה מקומות בש"ס אע"ג דבידו להסיר האיסור שכשאוכל לא יהיה נותר ולא יעבור על שבועתו א"ו כל כה"ג חשוב להו לאו שאין בו מעשה וקרוב הדבר בעיני שכוונת הריטב"א בשם התוס' היא כמ"ש התוס' גופא בשבועות שהבאתי למעלה דה"ט דר"א דמשום דתחלת הלבישה היתה ע"י מעשה חשוב העשיה נמי כמעשה ובעל הכ"מ ז"ל לא דייק במלתי' שפיר אגב ריהטא להביא מדברי הריטב"א ראיה לדבריו וליתא וזה פשוט בעיני כי אין רבותינו בעלי תוס' ז"ל חשודין ח"ו לסבור סברה כזו דהאיך עשו תירוץ מן הקושיא גופא:

ומדברי הרמב"ם נראה לי בזה שטה אחרת שכתב בפ"ה מהלכות נזירות לענין נזיר נכנס לאהל המת. או לבה"ק בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הרי זה לוקה והוא ששוהא שם כדי השתחויי' כמו טמא שנכנס למקדש ע"כ וכ"כ בפ"ג מהלכות אבל כהן שנכנס לאהל המת או לבה"ק בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחוי' כמו בענין טומאת מקדש הרי זה לוקה ע"כ וקשה דידי' אדידי' שהוא ז"ל כתב בפ' וא"ו מהלכות נזירות נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אע"פ ששהא שם אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות אם שהה עכ"ל והדבר תמוה מ"ש בנכנס לאהל המת בשגגה ואח"כ נודע לו מחייב לכהן ולנזיר בשהיי' ומ"ש בנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דפטר לנזיר אע"פ ששהא מ"ש ההיא שהיי' מהאי שהיי' הא דא ודא אחת היא ועוד שהראב"ד השיגו על האי דינא דנכנס לשם בשידה וכו' ובא חבירו ופרע עליו וכו' אע"פ ששהה שם אינו לוקה. א"א אין דרך הסוגיא כן אלא הבעיא כך היא נכנס בשידה תיבה ומגדל ונזר שם ובא חבירו ופרע עליו את התקרה ונטמא מי בעיא שהי' או לא וכו' אלמא היכא דשהא לית בה ספיקא דחייב מלקות ואם לא שהא הוי ספיקא עכ"ל. והיא תמי' עצומה איך מפרש הרמב"ם סוגי' זו שכתוב להיפך ומה שהליץ הכ"מ בעדו שהוא ז"ל מפרש דהכי קמיבעי לי' בעי שהיי' למלקות שאם ישהה ילקה או לא בעי שהיי' כלומר שהיי' אין לה ענין שאינה מעלה ולא מורדת דאפילו שהה אינו לוקה דכי גמירי שהיי' דלקי עלה במקדש אבל אבראי לא לקי עלה ואסיקנא בתיקו ולקולא עכ"ל אין זה אלא דאזיל בתר אפכא וחלילה להרמב"ם לפרש כן הסוגיא כן חדא לישנא דבעי שהיי' למלקות או לא משמע דלחומרא קא מיבעי לן דילמא לא צריך שהי' ובלא שהיי' נמי חייב דאס"ד דלקולא קמיבעי לי' דדילמא לא מהני שהיי' ואפילו בשהה נמי פטור אין נופל עליו הלשון בעי שהי' או לא בעי שהי' והכי הוי ליה למימר נזיר והוא בבית הקברות ושהה מי חייב או לא דמשמע דפשיטא לו דבלא שהי' וודאי פטור אלא דמספקא ליה אי מהני שהי' או לא מהני ובשהה נמי פטור אבל לישנא דצריך ולא צריך משמע דלחומרא קמיבעי ליה ולחייבו בלא שהי' אבל בשהה פשיטא לי' דחייב. אבל הא לא תקשי לפירש הכ"מ דמפרש דהיכא דלא גמירי שהי' הוי קולא ואפילו בשהה לא מחייב דא"כ מאי קמיבעי ליה התם לר' אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהי' במזיד לא גמירי שהי' או דילמא בפנים גמירי שהי' ל"ש באונס ול"ש במזיד ולדידן ע"כ לפוטרו במזיד אפילו בדשהה מבעי ליה ואמאי נימא ק"ו השתא אם נטמא באונס חייב בשיעור שהי' נטמא במזיד לכ"ש דמחייב מיהו בשיעור שהי' דס"ל דאין דנין ק"ו מהלכה. וכן הא דבעי רבא התם אצטריך שהי' למלקות לענין טומאת מקדש לדברי הכ"מ נמי ה"ט דמשום דאין דנין ק"ו מהלכה ועוד האי בעי' דמלקות בלא"ה אתא שפיר דקי"ל אין עונשין מן הדין אבל דברי הרמב"ם א"א לפרש כן מטעם דכתיבנא ועוד יגיד עליו רעו שהרי שם למעלה מהאי בעי' דנזיר בקבר בעי ר' אשי הא דטימא עצמו במזיד שכתבתי והתם ע"כ להרמב"ם אפילו אם תמצא לומר דבמזיד לא גמירי שהי' מ"מ בשהה וודאי חייב וע"כ לא קמיבעי לי' אלא לחומרא אם מחייב אפילו פחות מכדי שיעור שהי' או דילמא לא מחייב עד דשהה שיעור שהי' אבל בשהה פשיטא לן דמחייב ולא אמרינן דאי במזיד לא גמירי שהי' אפילו בשהה שפטור לפטור משום דכי גמירי הלכתא לקולא גמירי דאינו חייב עד דשהה וממילא היכא דלא גמירי הלכתא בדלא שהה נמי חייב שהרי כתב בפ' ג' מה' ביאת מקדש נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס אפילו טמא עצמו במזיד ימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה ואסור לו לשהות או להשתחוות או לצאת בדרך ארוכה ואם שהה או שיצא בארוכה אע"פ שלא שהה או שהחזיר פניו להיכל והשתחווה אע"פ שלא שהה חייב כרת ואם הי' שוגג מביא קרבן ע"כ הרי שפסק בטימא עצמו במזיד אם שהה במזיד חייב כרת ובשוגג חייב קרבן אע"ג דלא איפשט בעיין דטימא עצמו במזיד מ"מ מחייב לו בשהה אלמא בשהה פשיטא לן דחייב. וע"כ לא קמיבעי לן אלא דלא שהה ומש"ה פסק בלא שהה דספיקא לקולא וה"נ משמע מדבריו דבמזיד צריך שהי' לחייב כרת והא נמי הוי איבעי' דלא איפשיטא אי צריך שהי' למלקות או לאו ומ"מ בדשהה מחייב ליה אלמא היכא דלא גמירי שהי' כגון טימא עצמו במזיד או בשהי' למלקות את"ל דלא גמירי שהי' אפילו בלא שהי' מחייב. ה"ה בנזיר בקבר דלא גמירי שהי' אפילו פחות מכדי שהי' מחייב וא"כ היכי אפשר לפטור נזיר בקבר בדשהה לחייב ממ"נ אי לא גמירי שהי' אפילו בפחות מכדי שיעור שהי' חייב אי גמירי שהי' בדשהה מיהו לחייב ומן התימא היותר גדולה על הכ"מ שאיך אפשר לומר שהרמב"ם פוטר בנזיר אפילו בדשהה שהרי בפ' ה' מה' נזירות מחייב בנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא בדשהה שם כדי השתחווי' ומכאן מוכח להדי' שהרמב"ם מפרש האי בעיא זו דנזיר בקבר לחומרא ומספקא אינו מחייב אלא בדשהה ומ"מ בשהה חייב ומה שנ"ל בזה הוא דוודאי דהא דתנן שם בשבועות דבניטמא בעזרה חייב בדשהה כדי השתחוי' ובדלא שהה פטור והלכתא גמירי לה כדמוכח בגמרא וודאי חידושא הוא להאי גיסא ולקולא דאי לאו הלכה הוי מחייב קרבן אפילו בדלא שהה ואע"ג דתנן במסכת כריתות לרבנן פטור מן הקרבן מפני שאין בו מעשה ואפילו ר"ע דפליג עלייהו הוא מטעמא אחרינא כדמפרש בגמרא התם היינו דווקא בחטאת קבועה דכתיב בו אשר לא תעשינה דבעינן דווקא מעשה אבל בטמא מקדש דהוא בקרבן עולה ויורד לא בעינן מעשה ומדינא בנטמא במקדש מביא קרבן עולה ויורד אפי' אם ת"ל דהיכי דנטמא במקדש לא הוי כמעשה אם לא יצא מיד הואיל ונכנס בהיתר שעדיין לא נטמא מ"מ חייב ולא אתי הלכתא אלא להקל עליו דעד שישה' כדי השתחוו' לא מחייב והאי איבעי דנזיר בקבר הכי מיבעי לן אי בעי שהי' למלקות משום דבאונס גמירי שהי' לא שנא בפנים ולא שנא בחוץ וכיון דפרע חבירו מעליו את המעזיבה דהוי ליה טומאת אונס בעי שהיי' ובשהה מיהו מחייב ואפילו לדידן דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. מ"מ כיון דבאונס נטמא גמירי לן שהיי' ולרבוי' נזיר בקבר אתי חידושי דחידש לן רחמנא דהכי לקי אע"פ שאין בו מעשה כמו שחידש לן הכא דבטומאת אונס אינו מביא קרבן עד דשהה משא"כ בכל התורה כולה ה"ה לענין מלקות בנזיר בקבר גלוי לן דאף על פי שאין בו מעשה לוקה משא"כ בכל התורה כולה או דלמא בפנים גמירי שהי' בחוץ לא גמירי שהי' ולמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו בלא שהה נמי חייב אבל לדידן דקים לן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אפילו שהה נמי פטור דהא לא חידש לן רחמנא הכא מידי יותר משאר דוכתא ואע"ג דתחילת הכניסה היתה ע"י מעשה לא דמי לכלאים דרב אשי דחייב בשהה כדי לפשוט וללבוש משום דתחילת הלבישה היתה ע"י מעשה דשאני התם דמשום תחלת הלבישה שהיתה באיסור שלבש בגד כלאים מה"ט חייב על כל שהיי' ושהיי' שכדי לפשוט וללבוש כאלו עושה מעשה דמהני לי' תחלת הלבישה שהיתה באיסור וע"י מעשה זה נגרר כל משך זמן הלבישה אחר המעשה שנעשה בהתחלת האיסור משא"כ בנזיר בקבר שהתחלת המעשה שהיא הכניסה לא היתה באיסורי שהרי נכנס בשידה תיבה ומגדל וכניסה זו לא מעלה ולא מורדת. והאיסור מתחיל משבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ואף על פי שלא יצא אין כאן מעשה ולא מצטרפת כאן תחלת הכניסה שהיתה בהיתר אע"פ שהיתה במעשה לסוף השהי' של איסור שלא היתה במעשה ומה"ט פסק הרמב"ם בנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דפטור אף על פי ששהה כיון דלא איפשיט בעי' דבאונס אי גמירי שהיי' ואיכא לספקא דלמא בפנים גמירי שהיי' ולא נאמרה להלכתא כלל גבי נזיר א"כ דין נזיר ככל התורה כולה וקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ולא מפיק נמי נזיר מהאי כללא דכיון דלא חידש בו רחמנא מידי מספיקא לא מלקינן לי' אפילו בשהיי' כיון דאין בו מעשה ומהשתא נסתלקה השגת הראב"ד מעליו משא"כ בנכנס לאהל המת בשגגה ואח"כ נודע לו דחייב בשהה אע"ג דאיכא למימר בפנים גמירי שהיי' מ"מ אף שלא נאמר הלכתא גבי נזיר אפילו הכא כיון דשעת הכניסה שהיתה במעשה אע"ג דהיה שוגג מ"מ הוא באיסור ושם איסור עליו חשבינן לי' לכל זמן שהוא באהל המת ע"י כניסה שוגגת זו שהיתה באיסור כאלו יש בה מעשה ודמי לכלאים לר' אשי דאם שהה כדי לפשוט וללבוש חייב ומ"מ בלא שהה כדי השתחוי' משעה שנודע לו פטור משום שמא באונס גמירי ואף גבי נזיר גמירי הלכתא דבעינן שהה ובלא שהה פטור וא"ת למאי דפרישת לן לר' אשי למבעיין נזיר בקבר אי בעי שהיי' למלקות או לא בעי שהיי' משום דבפנים גמירי שהיי' ולקי אפילו בלא שהיי'. והיינו דלא כהלכתא דלמאן דאמר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וקי"ל כוותי' לא לקי הוי לי' למיבעי אליבי' דהלכתא הכא נזיר בקבר אי לקי על ידי שהיי' מיהת או לא דבאונס גמירי שהיי' לקי מיהת בשהיי' אע"פ שאין בו מעשה ואי בפנים גמירי שהיי' אפילו בשהה אינו לוקה דאין בו מעשה וי"ל דלרבותא נקט לאיבעיא דידי' אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וקמ"ל דאת"ל באונס גמירי שהיי' אי קולא איקל רחמנא עליו דלא לקי עד דשהה ואי הוי בעי לה אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין אי נאמרה הלכתא גבי' לאחמורי עליו דלילקי בשהה הא דלמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו לא גמירי הלכתא לאקולי עליו ולהיות חוטא נשכר דלא לילקי בדלא שהה כיון דמדינא לקי אף על גב דלא שהה קמ"ל דאפילו לדידי' איכא למבעי דילמא גמירי הלכתא להקל מ"מ לדעת הרמב"ם קשה לי הא דלא מיבעי לי' אליבא דכ"ע בנכנס לבית הקברות בשוגג ואח"כ נודע לו דלקי לכ"ע כאלו יש בו מעשה אי בעי שהיי' או לקי אע"ג דלא שהה והוי קמ"ל אליבי' דכ"ע הך רבותא דקאמרן ולולי דברי הרמב"ם דבנכנס שוגג ואח"כ נודע לו דלא מחויב אלא בשהה אפילו תימא דבנכנס בשוגג ואח"כ נודע לו חשוב כעושה מעשה לענין מלקות מ"מ לק"מ אמאי מוקי הש"ס במסכת נזיר לאיבעי דנזיר בקבר כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה במלתא דלא שכיחא אמאי לא מוקי לה בנכנס בשוגג ואח"כ נודע ואליבי' דהלכתא וי"ל דבכה"ג לא בעי' שהיי' אפילו את"ל דבאונס גמירי שהיי' משום דבטומאת מקדש גופא לא גמירי שהיי' אלא בגוונא דתנן נטמא בעזרה דבכניסתו לא הי' טמא כלל ולכאורה הכי משמע מאיבעי דטימא עצמו במזיד מאי באונס גמירי שהיי' במזיד לא גמירי שהיי' או דילמא בפנים גמירי שהיי' ל"ש באונס ול"ש במזיד ופרש"י בפנים גמירי שהיי' בטומאה שאירע לו בתוך העזרה ע"כ מש"ה מפרש רש"י לאיבעי דנזיר בקבר בנכנס בשידה תיבה ומגדל וכן פרש"י ז"ל נזיר בקבר שנטמא באונס בתוך בית הקברות דומי' דנטמא בעזרה שלא נתחייב בפנים בכניסתו כו' ע"כ אבל בנטמא קודם לכן אע"פ שנכנס בשוגג ואח"כ נודע לו לא בעי שהיי' כדי השתחוויי' אפילו בטומאת מקדש אבל בנכנס בשידה תיבה ומגדל הוי כניסתו בטהרה דומי' דנטמא בפנים אבל על הרמב"ם קשה: