שו״ת שאגת אריה – החדשות – שאלה יא, קטע 2

ועוד ברייתא שבתלמוד ירושלמי הביאו הרמב"ן בס' ת"ה והתוס' מוכח להדיא דיקריב בדיקרב הוי דאורייתא דתנן התם יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב אמר ליה ר"ט וכי מה הוסיף זה חילל על חילולו א"ל ר"ע בשעה שהיה הוא שם טמא טומאת ז' פירש טמא טומאת ערב. חזר ונכנס טמא טומאת שבעה פירש הנוגע בו] א"ל ר"ט לר' עקיבא כל הפורש ממך כפורש מחיים וזה מבואר להדיא כדברי התוס' ז"ל גם ההיא סוגיא דכל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע דפ"ק דשבת (דף י"ז) מוכח להדיא דיקרב בדיקרב הוה דאורייתא וכמו שפירשו התוס' שם ולפי מ"ש דיקרב בדיקרב הוה דאורייתא מדמקשי הש"ס מהא דר' ינאי דאמר לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי טומאה בחיבורין דאורייתא מ"ש כלומר ואפי' לנזיר ועושה פסח נמי טמא. והאי לנזיר פירשו לסתור נזירתו ולגלח ולהביא קרבן ומוקי הש"ס בחיבורי אדם באדם כלומר שהשלישי אינו טמא טומאת ז' אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא. אבל דיקרב בדיקרב שהוא השני טמא טומאת ז' מדאורייתא ואפי' לנזיר ועושה פסח נמי טמא וסותר נזירתו ומגלח ומביא קרבן ש"מ דכהן מוזהר על דיקרב בדיקרב ואסור ליגע באדם הנוגע במת בחיבורין עד שלא פירש דתניא באבל רבתי כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו וכן פסקו כל הפוסקים כהאי ברייתא דאבל רבתי ואע"ג דכתבו התם בפ' מי שמתו (ד' י"ט) בשם ר"ת דליתא להני כללא דאמרינן התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג ואפי' הכי כהן מוזהר עליו כדאמרינן בפ' בהמה המקשה דרביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינן ליה מעל כל נפשות מת לא יבא וכ"כ התוס' בשמו בכמה מקומות מ"מ אף ר"ת לא נחלקו אלא אסיפא דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו משום דקשה לי' האי דרביעית דם אבל ארישא דכל טומאה שהנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו אפי' לר"ת איתא להאי כללא וכיון שהנזיר מגלח על דיקרב בדיקרב כהן מוזהר עליו מ"מ בזה אני מודה לדברי הראב"ד ז"ל דבזמן הזה שהכהנים טמאי מתים הם מותרים בדיקרב בדיקרב שהרי טעמא דטומאה וטומאה שלא בחיבורין דחייב עליו משום דכשהוא חוזר ונוגע מוסיף חילל על חילולו לטמא את הנוגע בו טומאת ז' אבל דיקרב בדיקרב אין מטמא את השלישי הנוגע בו אפי' בחיבורין וא"כ כשהוא טמא כבר וכן כהנים בזמה"ז שהם סתמן בחזקת טמאי מתים דאע"ג שאסורים ליגע בטומאה מפני שמוסיפין חילל לטמא את אחרים טומאת שבעה מ"מ דיקרב בדיקרב שרי שאין כאן תוספ' טומאה לא לעצמו שהרי בלא"ה טמאי מתים הן. ולא לאחרים שהנוגע בדיקרב בדיקרב אפי' בחיבורין אינו טמא אלא טומאת ערב ובלבד שלא יהי בו אסור משום הא דאמרינן בסוטה פרק משוח מלחמה (דף מ"ד) מת תופס ד' אמות לטומאה דאסור לכהן להלך ולעמוד בתוך ד' אמות של מת מדרבנן גזירה שמא יגע בו ומשכחת לה כגון שאדם אחד הוא באהל עם המת ופשט ידיו חוץ לאהל מותר לכהן טמא ליגע בידיו שחוץ לאהל דהיכי דמסיימי מחיצות לא גזרו רבנן משום ד' אמות של מת כדאמרינן התם בסוטה כן נראה לכאורה אבל אכתי יש לעיין בזה שהרי תניא באבל רבתי פ"ד היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחריו וקובר פי' הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום. ר"ט מחייב ור"ע פוטר נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד ור"ת סמוך אבריית' זו להקל ומתיר לטמא בו ביום (שבועות י"ז) וכל הפוסקים וכן בתו' בפ' דם הנידה (ד' נ"ז) חולקין עליו וסומכין אההיא דבפ"ג מינים דמחלק בין בחיבורין בין שלא בחיבורין כמ"ש כל זה באר היטיב הרמב"ן ז"ל בס' ת"ה והעתיקו הרא"ש ז"ל מ"מ איכא למימר דע"כ לא נחלקו עליו אלא משום דס"ל דאפי' בו ביום אסור לחזור ולטמא ואע"ג דאין סותר כלום מ"מ מוסיף חילול על חילול שבעוד שהוא חוזר ונוגע במת עד שלא פירש מטמא לאחרים טומאת שבעה משום דיקרב בדיקרב אבל מ"מ בסברא זו דבנטמא יום שלאחריו שיש תוספ' טומאה וחילול משום שסותר יום אחד כ"ש בנטמא לאחר כמה ימים עד שלא נטהר מטומאה ראשונה שסותר יותר שאסור לטמא ולוקה משום שמוסיף ימים בטומאה שסותר את ימים הקודמים ונ"מ לנידן דידן דאם היה כהן טמא מ"מ אסור ליגע בדיקרב למת בחיבורין אחר אותו יום שנטמא בראשונה ואע"ג דאין כאן תוספ' טומאה לא לעצמו שהרי הוא מחולל ועומד ולא לאחרים שהרי דיקרב בדיקרב אינו מטמא לאחרים טומאת ' מ"מ כיון דיקרב בדיקרב הוי דאורייתא וכהן מוזהר עליו שהרי נזיר מגלח עליו וכדכתיבנא אכתי איכא תוספ' חילל על חילולו שהרי בטומאה זו של דיקרב בדיקרב סותר את ימים הקודמים ומתחיל למנות מהיום שבעה ימי טומאה והימים הראשונים יפלו וא"כ כהנים בזמה"ז אע"פ שחזקתן טמאי מתים הם מ"מ אינו אלא טומאה ישנה ואם יטמא א"ע עכשיו דיקרב בדיקרב איכא תוספ' ימים של ימי טומאה שהרי סותר את ימים הקודמים ואין להתיר דיקרב בדיקרב בכהן: שאלה יב

כהן שוכב ערום בלילה ופתאום מת אחד בבית אם צריך הוא לרוץ ערום מתוך הבית או ימתין עד שילבש איזה בגד עליו ולא ירוץ ערום לחוץ מפני כבוד הבריות:

תשובה בתרומת הדשן סי' רפ"ה כתוב כהן שוכב על מטתו ופשט בגדיו כדרך העולם ופתאום קראו לו ואמרו מת באהל צריך הוא לקפוץ ערום ממש ולרוץ חוץ לאהל כדי שלא ישהא בטומאה או שרי משום כבוד הבריות לשהות באהל עד שילבש מקצת בגדיו תשובה ראה דמשום כבוד הבריות לא נעשה שום איסור דאורייתא כדאיתא בהדי' בפ' מי שמתו שהיי' בטומאת אהל המת לכהן איסור דאורייתא היא כדאיתא בהדיא בסמ"ג וכדמוכח נמי באשר"י פ"ב דכתובות אמנם אותם שקוראים לכהן לצאת יזהרו בתחלה שלא יגידו לו מיד שיש מת באהל אלא יקראו לו בסתם לקום ולצאת אליהם וכשילבש יגידו לו' ובדרך זה שרי משום כבוד הבריות ואע"פ שמניחים אותו שוהא בטומאה הואיל והוא לא ידע ושוגג הוא שרי ע"כ והא דכתב כדמוכח באשר"י פ"ב דכתובות כיון על מה דכתב הרא"ש שם אההיא דירושלמי אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבית המדרש כתב וההיא דירושלמי הכי פירושא אין מדקדקין בבית המדרש כהן שיושב בבית המדרש וטומאה מאהלת עליו אין מצריכין אותו לצאת דסבר דמותר לטמאות לתלמוד תורה ובגמרא דידן פליגא דלא שרי אלא בבית הפרס וחוץ לארץ אבל טומאה דאורייתא לא ע"כ ולא היה צריך להוכיח מדברי הסמ"ג והרא"ש שהרי גמרא ערוכה היא כמו שאכתוב לקמן בס"ד ולכאורה יש להקשות עליו מהא דברכות גופא דאמר בפרק מי שמתו (דף י"ט) אמר רב יהודא אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק מאי טעמא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חילל השם אין חולקין כבוד להרב ואקשינן עליו בסוף הסוגיא ת"ש ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא להם. כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מממא מטמא הוא למת מצוה אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' ומשני שאני הכא דכתיב ולאחותו ופריך ולגמר מיני'. ומשני שב ואל תעשה שאני וכתבו התוספות שב ואל תעשה שאני וא"ת נזיר וכהן גדול קום עשה הוא דיטמא למת ותירץ רש"י דקרא גלוי לן דלאו דלא יטמא לא נאמר גבי מת מצוה ולא נהירא דא"כ כל מקום דאמרינן שעשה דוחה ל"ת לקרי שב ואל תעשה והאיך קרי ליה דחייה אימא שאינו דחייה דהתם לא נאמר הלאו ועוד דהא מילה ותמיד ופסח דדחי שבת כדאמרינן בפ' אלו דברים אלמא מקרי שפיר דחייה אלא נראה דמנזיר לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכן מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל ע"כ וכן כתב הרמב"ן בספרו דאיכא נוסחי עתיקי דגרסינן וכי תימא נילף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל וכי תימא נילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וא"כ עכ"פ נגמור לגופי' ומדכהן ונזיר מטמאים למ"מ ש"מ דאיסור טומאת כהן ונזיר נדחין מפני כבוד הבריות וא"כ אין צריך כהן לרוץ לחוץ ערום אלא ישהא בבית עד שילבש איזה בגד דאיסור טומאת כהן ונזיר נדחה מפני כבוד הבריות שהרי התירה לו לטמא למת מצוה אלמא לאו דטומאה נדחה מפני כבוד הבריות אבל כי דייקת שפיר לק"מ דוודאי קבורת מת מצוה מצות עשה היא כשאר כל מצות שבתורה דהיינו דקרי' ליה בכל דוכתא מ"מ. אבל קבורתו מצוה היא כאחת מכל המצות וכן מה שכתב הרמב"ם בספר המצות שלו בחלק מ"ע מצוה (רל"א) היא שצונו לקבור הרוגי ב"ד ביום שנהרגו והוא אמרו יתעלה כי קבר תקברנו ביום ההוא ולשון ספרי כי קבור תקברנו מצות עשה וה"ה בשאר מתים ר"ל שנקבור כל מת ישראל ביום מותם ולכן המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו נקרא מת מצוה כלומר המת שמצוה על כל אדם לקברו באמרו קבור תקברנו ע"כ ובוודאי אם לא קברו את המת ביום מותו עדיין לא נתבטלה מצוה זו וחייב לקוברו למחר ולא מאחרא. אלא שאם לא קברו ביום מותו עובר בעשה ועדיין מחוייב לקיים מצוה זו של קבור תקברנו לעולם וכיון דקבורת המת מצות עשה הוא דין הוא שתדחה את ל"ת ככל מצות עשה דקי"ל אתא עשה ודוחה את ל"ת ולאו משום כבוד הבריות מפני שהמת מוטל בבזיון דוחה את הל"ת. אלא גזירת המלך היא ככל מצות עשה שבתורה שדוחין את מצות ל"ת בקום ועשה ומה"ט נמי דחי קבורת מת מצוה לאיסור טומאת כהן ונזיר מפני שהוא מת מצוה ולא משום כבוד הבריות ואע"ג דכהן שמטמא את עצמו עובר בעשה ול"ת שנאמר קדושים יהיו לנפש לא יטמא וכן בנזיר נאמר על נפש מת לא יבא זהו ל"ת וכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לה' ופירש רש"י בפירוש התורה זו קדושת הגוף מלטמא למתים [ומהתימא על הרמב"ם שלא חשוב זאת למצות עשה לא בספר המצות ולא בהל' נזירות] מ"מ הא ילפינן בפ' קמא דיבמות דראשו וזקנו במצורע אתי לרבוי ראשו של נזיר וזקנו של כהן שמגלחין תגלחת מצוה ולמצורע דאתו עשה דוגלח את כל שערו ודחי להו ואע"ג דאין עשה דוחה את ל"ת ועשה ואיסור תגלחת דכהן ונזיר הוי בעשה ול"ת משום דשאני הני ל"ת ועשה דקילי דמה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה מש"ה אתו עשה גרידא ודחי לעשה ול"ת דידהו דקילי והיינו טעמא נמי דראוי למ"ע דקבורה לדחות את עשה ול"ת דטומאת מת דכהן ונזיר דקילי מצד מ"ע שבה אפילו בלא האי טעמא דכבוד הבריות דשייך במצות קבורה אלא כשאר מצות עשה שאין בהם משום כבוד הבריות ואפ"ה דוחה למצות עשה ול"ת בכה"ג דקילי והכי פירושא דגירסת נוסחא עתיקא וכי תימא נילף מכהן כלומר מדמטמא כהן למת מצוה ע"כ לאו מטעמא דאתו עשה ודוחה ל"ת הוא שהרי גבי טומאת כהן איכא עשה ול"ת ואלו מצות קבורה אינו אלא עשה לחוד ואין עשה דוחה עשה ול"ת אלא וודאי הא דכהן מטמא למת מצוה משום כבוד הבריות לחוד ולא משום מצות עשה דקבורה ושמ"מ דגדול כבוד הבריות שדוחה את איסורי תורה אפילו בקום ועשה דהא ליתא דמה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל וקיל ונדחה עשה ול"ת דידי' מפני עשה אחת לחוד והשתא איכא למימר דה"ט דנדחה איסור טומאת כהן מפני מ"ע דקבורה לאו משום כבוד הבריות אלא כיון דאיסורי דידי' אינו שוה בכל כו' ומ"ע דקבורה לדחות את מ"ע ול"ת דטומאת כהן מפני מצות עשה שבה לחוד ולא מטעמא דכבוד הבריות שיש במצות קבורה וכן תפרש דהא דמסיים וכי תימא נילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכיון דקילי אתי עשה דקבורה ודחי לעשה ול"ת דידהו ומטעמא דעשה דקבורה הוא דקא דחי להו ולא משום דכבוד הבריות דחי לעשה ול"ת דידהו וא"כ היכא דליכא מ"ע דקבורה אלא כבוד הבריות לחוד כגון כהן ששוכב ערום ומת באהל צריך לרוץ ערום מתוך האהל ואין כבוד הבריות לחוד דלית עמו שום דררא דמצוה דוחה אפילו עשה ול"ת דכהן ונזיר דקילי ומת מצוה שאני דמצות עשה דקבורה הוא דקא דחי להו לאיסור טומאת כהן ונזיר דקילי כדאמרן משא"כ מדדחי קבורת מת מצוה לפסח ומילה דחמירו שפיר איכא למילף מני' דע"כ משום דגדול כבוד הבריות דקא דחי להו דאלו עשה דקבורה אין בה כח לדחות לעשה דפסח ומילה שאין דוחין אותן מצות עשה דטומאת קרובים דהא האי ברייתא דלאחותו כר"ע אתי דס"ל לה יטמא חוב דהכי מוקי לה בזבחים ר"פ ט"ו (דף ק') ואפי' להרמב"ם דס"ל דעשה דטומאת קרובים אינו נוהגת בנשים כמ"ש בפרק שני מה' אבל וא"א למילף מטומאת קרובים דקילי שאינו נוהגת בכל ואיכא למימר דמה"ט נדחית מפני פסח ומילה משא"כ עשה דקבורה שנוהגת בכל מ"מ אשכחן בהדיא ברא"ש פ' תמיד נשחט (דף נ"ט) דאתי עשה דפסח שיש בה כרת ודחי לעשה דהשלמה וברפ"ג דזבחים אמרינן דאתי עשה דפסח שיש בה כרת ודוחה לעשה דטבול יום הנכנס במחנה לוי' ולחד פי' של תוספ' שם טבול יום הנכנס במחכה לוי' עובר בעשה מן התורה וע"כ הא דמת מצוה דוחה לפסח ומילה לאו משום עשה דקבורה הוא אלא משום כבוד הבריות ושפיר רצה הש"ס למילף מיניה דכבוד הבריות דוחה את ל"ת שבתורה אלא שדחה שאי אפשר למילף מיניה אלא בשב ואל תעשה דומיא דפסח ומילה ולא בקום ועשה:

ותדע לך דע"כ האי דמת מצוה דוחה לאסור טומאת כהן ונזיר אינו משום כבוד הבריות לחוד אלא משום מ"ע שבה כדאמרן דאל"כ תקשי לך הא דקיימא לן למאן דקרי ותני מטמא לו כהן ונזיר עד דאיכא שיתא אלפי גברי ומאן דמתני וכן לנשיא אין לו שיעור ולעולם מטמא לו כהן ונזיר אפילו יש לי' הרבה מתעסקים מטמא לכהן ונזיר עם הכל כי כבודו בכל אדם. כמ"ש הרמב"ן בספר תורת האדם והרא"ש והטו"ר יו"ד סי' (ע"ד) והוא מהירושלמי והרי אם ימנעו הכהן והנזיר מלטמאות לו אין כאן בזיון. שהרי יש לו מתעסקים בלא"ה כדי צרכו קבורה ויותר ולא יהי' מוטל בבזיון ואין משום העדר כבוד שהרי כבודם בכל אדם מ"מ משום כבוד לחוד אין נדחה שום דבר מן התורה אפילו בשב ואל תעשה אם לא משום בזיון אלא ע"כ הטעם דכיון ששיערו חכמים שיעור של כל אחד ואחד כבודו בכמה הוי לי' עשה דכבוד תורה וכל שאין לו מתעסקים כשיעור כבודו נדחה איסור טומאת כהן ונזיר מפנו עשה דכבוד תורה ואמאי הרי טומאת כהן ונזיר ה"ל עשה ול"ת והיאך כבוד תורה דליכא אלא עשה בלבד דוחה אותם וע"כ הטעם משום דעשה ול"ת דכהן ונזיר קילי ואתי עשה לחוד דכבוד תורה ודחי אותן וא"כ ה"ה דמצות קבורה של כל אדם דוחה עשה דקבורה לחוד לעשה ול"ת דכהן ונזיר ולאו משום כ"ה נגע בה ואין לדחות דשאני עשה דכבוד תורה דחמיר תדע שהרי יש בה כח לדחות לשאר עשה כדאמרינן במסכת שבועות ר"פ שבועות העדות (דף ל' ע"ב) רב יימר הוי ידע לי' סהדותא למר זוטרא אתי לקמי' דאמימר אותבינהו לכולהו א"ל ר"א לאמימר והאמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדות ד"ה בעמידה א"ל האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף כלומר האי עשה ועמדו שני האנשים והאי עשה דאת ה' אלקיך תירא לרבי' ת"ח עשה דכבוד תורה עדיף משא"כ לעשה דקבורה דקיל ואין דוחה לשאר עשה משום דמאי אלימא האי עשה מהאי עשה ואיכא למימר דהא דדחי עשה דכבוד תורה דקרי ומתני לעשה ול"ת דכהן ונזיר לאו משום דטומאת כהן ונזיר קילי אלא משום חומרא דעשה דכבוד תורה אבל שאר עשה וכן עשה דקבורה דלא חמירי אין בהם כח לדחות לעשה ול"ת דטומאת כהן ונזיר דלא היא שהרי במסכת חולין אמרינן שלח תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מ"מ ומעיקרא דחיק הש"ס לאוקמי למצות שלוח הקן על עשה דשלח תשלח לחוד דליכא ל"ת דלא תקח אם על בנים משום דאל"כ לא צריך קרא למעוטי לדבר מצוה משום דהאי עשה והאי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ואח"כ פריך מכדי האי עשה והאי עשה מאי אלימא דהאי עשה מהאי עשה ומשני סד"א הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה אא על המים ותאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים אהלו זו אשתו מכאן שאסור בתשמיש המטה. מ"ד כיון דאסור בתשמיש המטה ליתי עשה דידי' ולידחי עשה דשלוח הקן קמ"ל אלמא אפילו עשה דמצורע שיש עמו הטלת שלום שבין איש לאשתו שדוחה את כבוד המקום דחמיר מכבוד תורה לא צריך קרא למעוטי אלא שלא ידחה לעשה דשלוח הקן לחוד אבל לעשה ול"ת לא צריך קרא למעוטי דבלא"ה לא דחי עשה דחמיר לשאר עשה ול"ת וה"ה לעשה דכבוד תורה אין ראוי לדחות מחמת חומרא דידי' לעשה ול"ת דכהן ונזיר א"ו ה"ט דדחי עשה דכבוד תורה לעשה ול"ת דכהן ונזיר משום קילותא דידהו דמה לכהן שכן שאינו שוה בכל ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה וגריעי טפי מכל עשה ול"ת שבתורה וה"ה עשה דקבורה נמי דוחה אותם מה"ט ועוד שהרי מקשה בברכות לרב דאמר המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק מהא דתנן והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם הא כיצד כהן והוא בבית הקברות או שהי' זקן ואינו לפ"כ או שהיתה מלאכתו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' ומשני שאני התם דכתיב והתעלמת מהם ופריך וליגמר מינה ומשני איסורא ממונא לא ילפינן והרי בזקן ואינו לפי כבודו איכא (משום) עשה דכבוד תורה כמש"כ הרא"ש בפ 'אלו מציאו' ויראה לי כיון שפוטרו תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו הוא לגבי דידי' שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב כו' ע"כ אפילו הכי בממונא דהשבת אבידה הוא דדחי עשה דכבוד תודה לעשה ול"ת דהשבת אבידה דהוי עשה ול"ת כדאמרינן (בב"מ דף ל') הא באיסורא לא דחי אפילו היכי דאיכא בזיון קצת דומי' דהשבת אבידה לזקן ואינו לפי כבודו מ"מ באיסורא אפילו בכה"ג דאיכא בזיון קצת לא דחי עשה דכבוד תורה לעשה ול"ת דאיסורא ואמאי דחי לעשה ול"ת דטומאת כהן ונזיר אע"פ שיש לו מתעסקים כל צרכו ואין כאן בזיון כלל רק מניעת כבוד בלבד למאן דקרי ותני או מתני ונשיא ואין כאן משום בזיון כלל אלא עשה דכבוד תורה לחוד ודחי לעשה ול"ת דידהו של איסורא אלא וודאי היינו טעמא משום קילותי דאיסורא דידהו כדאמרן וא"ת א"כ למה לי קרא יתירה דלאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה כדאמרינן בר"פ כהן גדול (דף מ"ז) ת"ל דאתי עשה דקבורה ודחי את איסור טומאת מת דכהן ונזיר ואם משום דאית בהו עשה ול"ת הא מראשו וזקנו כבר שמעינן לה דעשה דוחה את עשה ול"ת דכהן ונזיר גבי תגלחת ומשום דקילי וי"ל דממצות גילוח לא הוה מצי למילף למצות קבורה אי לאו דכתב רחמנא לאביו להיתר מת מצוה משום דשאני מצות גילוח דבעידנא דקעקר לעשה ול"ת דכהן ונזיר קא מקיים לעשה דגלוח אבל קבורת מ"מ בעידנא דמתעסק במ"מ לטלטלו ולקוברו קעקר לי' לעשה ול"ת דכהן ונזיר ואכתי לא מקיים למ"ע דקבור תקברנו עד דקבור לי' מקבר ואע"ג דבעשה דקיל דהודחה מפני עשה דחמור לא בעינן בעידנא דקא עקר לעשה דקיל לקיים לעשה דחמיר כמ"ש התוס' שם בפסחים נ"ט ד"ה אתי אמרינן בל"ת קיל אבל בשבת ר"פ ר"א דמילה (ד' קל"ג) דבעי בעידנא דקא עקר ללאו לקיים לעשה וסד"א דאין עשה דגלוח דוחה את ל"ת דכהן ונזיר קמ"ל קרא דלאביו דאפילו הכי דחי להו ולא דמי לשאר מצות עשה דבעינן בעידנא דקא מתעקר לאו קא מקיים עשה שאני הני לאוין דקילי וא"ת ראשו וזקנו ל"ל ניליף מדמטמא למת מצוה מלאביו י"ל דה"א דשאני מת מצוה דחמיר שהרי פסח שיש בו כרת דוחה אותו והרי בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ה) רוצה לומר הש"ס שתהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו מעבודה שנדחה מפני מת מצות מלאחותו ודחי רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה את השבת ורציחה יליף התם מקראי דלא דחי שבת אבל מצות גילוח דכהן ונזיר לא שייך משום דיחוי דפסח אצלו ואע"ג דלא שייך מ"מ פרכינן שפיר כמו שפריך בפ' החובל מה לאשה שאינה במילה כלומר ומש"ה פסולה לעדות תאמר בעבד שישנו במילה אע"ג דלא שייך מצות מילה גבי אשה פרכינן שפיר וכן כתבו (התם) בכמה מקומות ועוד הא דאיצטריך קרא דטומאה בגילוח דנזיר נדחה מפני מ"ע ולא ילפינן חד מחבירו משום דהוי ילפינן מאיסור יין דנזיר מק"ו דכתיב מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות כדאמרן בפ' ג' מינין (דף מ"ד):