שו״ת שאגת אריה – החדשות – שאלה ח, קטע 3

אבל עוד הקשו עליהם כשמ"כ הר"ן שם דא"כ אשם תלוי למה וכי תימא שאני התם דאתחזק איסורא הניחא למ"ד דבעי התם חתיכה אחת משתי חתיכות אבל למאן דלא בעי מאי איכא למימר ואע"ג דסתם לן תנא בפרק כל היד דבעינן חתיכה א' משתי חתיכות לא משמע דאיהו ותנא דברייתא דלא בעי בהכי פליגי ע"כ וכתב הכ"מ שם בפרק ט' מהלכות טומאת מת ודבר זה יישבו רבינו שמצאתי כתוב בספר ישן בסוף פרק זה בלשון הזה ואעפ"כ דבר שזדונו חייבין עליו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי עכ"ל ואני אומר דהא וודאי ראיה ברורה היא דא"כ אשם תלוי למה ומה שמחלק בין ל"ת גרידא ובין דבר שחייבין עליו על זדונו כרת דספיקו אסור מן התורה אי אפשר לחלק בהכי דהא בפרק ה' דמס' סוטה (דף כ"ט) אמרינן (אמר רב גידל אמר רב) דבר שיש בו דעת לישאל ואין בו דעת לישאל מהאי קרא נפקא כלומר הא דקי"ל דבר שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא ושאין בו דעת לישאל אפילו ברה"י ספיקו טהור מהאי קרא נפקא. והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא ספק טהור יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר טהור וודאי הוא דיאכל הא ספק טמא ספק טהור לא יאכל אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל והשתא אי ס"ד דיש חילוק בין איסור שאין בו כרת דספיקו מותר מן התורה ובין איסור שיש בו כרת דספיקו אסור מן התורה. א"כ מנא לי' לרב להוכיח מכאן לחלק בין דבר שיש בו דעת לישאל דספיקו טמא ובין דבר שאין בו דעת לישאל דספיקו טהור הא בלאו הכי לא קשה מידי רומיא דקרא אהדדי דהא טעמא רבה איכא למלתא דרישא דקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דמיירי בטומאת בשר שאינו אלא בלאו גרידא כדאמרינן במסכת זבחים (דף ל"ד) ובכמה דוכתי לפיכך וודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא יאכל כיון שאין איסורו של טומאת בשר אלא בלאו גרידא ולא בכרת ספיקא שרי' מן התורה אבל סיפא דקרא דוהבשר כל טהור יאכל בשר דממעט טומאת הגוף דבכרת לפיכך וודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טהור ספק טמא לא יאכל דטומאת הגוף הוא איסור של כרת היכא שאוכל קדשים בטומאת הגוף לפיכך ספיקו אסור מן התורה ואסור לאכול ספק טמא ספק טהור דמן התורה חיישינן להאי ספיקא אלא וודאי ש"מ דכל ספק איסור אסור מן התורה לא שנא ספק איסור גרידא ל"ש ספק איסור כרת הלכך שפיר ש"מ מרומיא דקרא אהדדי שיש חילוק בין ספק שיש בו דעת לישאל ובין ספק שאין בו דעת לישאל דהבשר כל טהור יאכל מיירי מטומאת גברי דיש בו דעת (לישאל) מה"ט ספק טמא ספק טהור לא יאכל כיון שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא אבל הבשר אשר יגע בכל טמא דרישא דקרא דאיירי מטומאת בשר שאין בו דעת לישאל משום הכי וודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק אם הבשר טמא או טהור יאכל כיון דהוה ליה דבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור ואין לדחות ראיה זו דשאני התם דאיכא חזקת טהרה וספיקו לקולא אזלינן אפילו באיסור כרת כדמוכח בהאי דפרק ארבעה אחין שכתבתי וכדמוכח בהרבה מקומות בגמרא א"כ אי אפשר דה"ט דכל טהור יאכל בשר הא ספק טמא ספק טהור לא יאכל משום דבאיסור כרת אזלינן בספיקו לחומרא. הא במקום חזקה אפילו באיסור כרת אזלינן לקולא והרי יש לו חזקת טהרה לההיא גברא דהעמידהו על חזקתו הראשונה שהי' בחזקת טהרה ואי מיירי הא דספק טמא ספק טהור בגברא שהיה טמא וקודם שנטהר מטומאתו הראשונה אירע לו ספק טומאה אחרת שאין טבילה בת יומא עולה לו כגון שהיה בעל קרי או טומאת מת או נבילה וקודם שטבל מטומאתו הראשונה אירע לו ספק טומאת מת או זיבה ואח"כ טבל לטומאתו הראשונה אבל לטומאה שני' אם נטמא בה אין טבילה זו מטהרתו עד לבתר שבעה ימים אם נטמא א"כ אין חילוק נמי בכה"ג בין איסור כרת ללאו שהרי העמידהו בחזקת טומאה אפילו באיסור לאו ספיקא אסור מן התורה במקום דאיכא חזקה להחמיר ועוד דא"כ אמאי כתב רחמנא גבי טומאת בשר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל משמע הא דוודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא ספק טהור יאכל הרי ע"כ בטומאת בשר אי אפשר למשכחת לה חזקת טומאה שהרי אין טומאה פורחת ממנו וכיון שנטמא שוב אין לו טהרה לעולם במקוה וע"כ האי ספק טמא ספק טהור דטומאת בשר לא מצי למימר אלא בשלא נטמא מעולם אלא באותו פעם לחוד אירע לה ספק טומאה מתוך חזקת טהרתה ובע"כ בכה"ג נמי מיירי האי ספיקא דספק נטמא ספק לא נטמא דסיפא בטומאת גברי דאל"כ למה פליג רחמנא בין טומאת גברי לטומאת בשר לענין ספיקא דטומאת גברי טמא וטומאת בשר טהור הא בטומאת גברי גופי' דומיא דטומאת בשר שיש לו חזקת טהרה ספיקא טהור אלא ע"כ האי ספיקא דטומאת גברי דטמא מיירי דומיא דטומאת בשר שיש לו חזקת טהרה ואפ"ה ספיקא דטומאת גברי טמא. וא"כ ליכא למתלי משום דטומאת גברי הוה ספק כרת דאזלינן ביה לחומרא מדאורייתא דהא במקום חזקה לעולם אזלינן לקולא אפילו במקום כרת וע"כ ליכא למתלי טעמא דטומאת גברי ספיקו טמא אלא משום שיש בו דעת לישאל והבשר ספיקו טהור שאין בו דעת לישאל וכדרב גידל אמר רב ומטעמא דאמרן נמי אי אפשר למימר להא ספק טמא ספק טהור דגבי טומאת גברי בספק טבל ספק לא טבל דיש לו חזקת טומאה הא גבי טומאת בשר אי אפשר למימר הכי:

אבל מ"מ אי אפשר לומר כן דמשום דגבי טומאת גברי אית ליה חזקת טהרה משום הכי אי אפשר למתלי טעמא דספק טמא ספק טהור לא יאכל משום דטומאת הגוף בכרת ובספק כרת מדאורייתא אסור שהרי כיון שיש לו חזקת טהרה ספיקו מותר אפילו באיסור כרת משום דאזלינן בתר חזקה הלכך ע"כ טעמא משום דטומאת גברי דבר שיש בו דעת לישאל הוא משום הכי ספיקו טמא שהרי ע"כ השתא נמי הא דספיקו טמא ע"כ חידש לן רחמנא גבי טומאה בדבר שיש בו דעת לישאל דלא אזלינן בתר חזקה דחזקת טהרה כמו דאזלינן בכל ספק כרת דכל התורה כולה בתר חזקה אפילו לקולא אבל לגבי (טומאה) גלי לן קרא דחזקת טהרה לא מהני מידי והחזקה כמאן דליתי' דמיא וכיון דע"כ מוכרחים אנו לאמר דחזקה גבי טומאת גברי כמאן דליתא דמי א"כ מנ"ל לרב גידל אמר רב למתלי טעמא דאע"ג דחזקה כמאן דליתי' דמיא ה"מ לגבי טומאת גברי משום דיש בו דעת לישאל לפיכך ספיקו טמא. ונ"מ דבספק (שאירע) בטומאת גברי אם נטמא או לא נטמא אפילו בטומאת בשר מטמאינן ליה. דאם ספק זה יגע בבשר קודש מטמאינן ליה נמי לבשר הואיל והספק אירע בתחילה למי שיש בו דעת לישאל כדמוכח בכולה סדר טהרות ובהרבה מקומות בגמרא דלמא הא דדייק מקרא דספק טומאה דטומאת הגוף לא יאכל ולא מהני חזקת טהרה הכא מגזירת הכתוב היינו משום דכיון דלא מהני כאן חזקת טהרה לפיכך ספק טמא לא יאכל דכיון דגלי לן קרא דחזקת טהרה כמאן דליתי' דמי לגבי טומאה א"כ ספיקא דטומאת הגוף דבכרת הוא דלא יאכל ספיקו לחומרא כיון דלא מהני כאן חזקה לדידי' גופא אזלינן לחומרא אבל אם נגע ספק זה בבשר קודש הוה ליה כספק טומאת בשר דרחמנא אמר והבשר אשר יגע בכל טמא בוודאי טמא הוא דלא יאכל אבל לא בספק טמא וטעמא דמלתא משום דטומאת בשר בלאו וכל ספק לאו גרידא רחמנא שרי' בכל התורה כולה הלכך הכא נמי א"עג דלא מהני חזקת טהרה מידי לגבי טומאה מ"מ לטומאת בשר דבלאו דל חזקה מכאן הא בלאו הכי ספיקו שרי' ככל ספק לאו ולא שנא אם אירע טומאת בשר בבשר עצמו כגון ספק נגע בטומאה ספק לא נגע ול"ש וודאי נגע אדם בבשר קודש זה אלא שהאדם ספק טמא ספק טהור אע"ג שהאדם גופי' אסור לאכול בקדשים היינו משום דלגבי' דידי' הוה ליה טומאת הגוף דבכרת וספיקו אסור אבל אם נגע אדם ספק טמא זה בבשר קודש אע"ג שוודאי נגע בהם מ"מ כיון דאדם הנוגע בהן ספק טמא הוא והוה ליה הבשר נמי ספק טמא ספק טהור לגבי טומאת בשר שאינו אלא בלאו ספיקו טהור אלא וודאי כל ספיקא דאיסורא לחומרא אזלינן מן התורה ל"ש איסור לאו גרידא ל"ש איסור כרת הלכך לא מתוקמא טעמא דרומיא דקרא אלא כדרב גידל אמר רב והרבה דקדוקי דברים יש לי בזה אלא שאין כאן מקומו ש"מ דכל ספיקו דאורייתא אסור מן התורה:

ומעתה נבוא לנידן שלפנינו דכיון דכל ספק איסור אסור מדאורייתא ש"מ דהא דתניא בספרי לה יטמא על וודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק דישראל נמי מצווה על מ"ע דטומאת קרובים וכי אצטריך קרא ללמדנו ספיקו משום ישראל אצטריך דסד"א דמספק חייב לטמא ככל ספיקא דאורייתא דאזלינן לחומרא קמ"ל קרא דלא דאלו לכהנים למה לי קרא למשרי ספיקות פשיטא דלא אתי ספק מצוה ודחי לוודאי איסור כיון דהספיקות של איסור אסורין מן התורה ואפילו למאי דס"ל להרמב"ם והראב"ד דספק (איסור שרי מן התורה ואינו אלא מדרבנן) יש לי לדון דאין צריך למעוטי דאין כהן מטמא לספק אחותו כיון דטומאת כהן לקרובים דיחוי הוא ולא הותרה כמ"ש הרמב"ם בפ"ב (מהלכות אבל) וא"כ איכא למימר דלא שרי' רחמנא לכהן (לטמא לקרובים) אלא משום מ"ע דלה יטמא לדידן דקי"ל כר"ע דלה יטמא חובה דוחה ל"ת דטומאת כהן וכה"ג מצינו להרמב"ם שכתב הוא עצמו בסוף הלכות כלאים לגבי בגדי כהונה דהוי של כלאים דאם לבש שלא בשעת עבודה משום דהא דשרי' רחמנא כלאים בבגדי כהונה הוא משום דאתי עשה ודחי לל"ת נמצא אפילו כשמטמא כהן לקרובים איסור טומאה איכא אלא שנדחה מפני העשה וכיון דכל הספיקות מן התורה לא חיישינן להו בין ספק איסור בין ספק מ"ע מספיקא אין צריך לקיימה מן התורה. א"כ בספק אחותו אצל כהן אין צריך קרא למעוטי שהרי כיון דספק אחותו היא אזדא לה לגמרי מ"ע דלה יטמא דספיקו (אינו דמיא לוודאי) לענין מ"ע דלה יטמא א"כ הל"ת דלנפש לא יטמא ממילא כדקאי קאי (הוא) וא"כ אינו מטמא לספק כאלו היא וודאי אינו אחותו ואפילו הי' הותרה טומאה לגמרי יש לדון כן כש"כ עכשיו שדחוי' הוא כש"כ שיש לדון כן ומ"מ לדעת הרבה מרבוותא ז"ל שהם (הרשב"א) בת"ה והרא"ה בב"ה והר"ן דס"ל דספיקא דאיסור מן התורה היא דאסור א"כ הא וודאי דלה יטמא משום כהן לא צריך למעט שאינו מטמא על הספק. אלא משום ישראל דאינו מוזהר על הטומאה וש"מ דאין צריך לטמא א"ע לספק קרוב אפילו ישראל וה"נ מוכח מדברי רש"י ותוס' במקומות הרבה שדעתם כדעת הרשב"א] וסיעתו ואין זה מקום ביאורו והכי משמע מדברי הרמב"ן אלו שכתב דהאי לה יטמא אסמכתא הוא משום דפשיטא שאין ספק מצוה מוציא מידי וודאי איסורא ש"מ שס"ל דספיקות של איסור אסור מן התורה ואע"פ שכתב הכ"מ שם (בפ"ט מהלכות ט"מ) שדעת הרמב"ן כדעת הרמב"ם לא מצינו לו ז"ל שכתב כן וכמדומה לי שנוסח הר"ן בספרים שלנו בפ"ק דקדושין איתא שכתב שהרמב"ן הביא ראיה בתשו' שהספיקות מותרות מדקי"ל ממזר וודאי הוא דלא יבוא ספק ממזר יבוא ובאמת ט"ס הוא וצריך להיות שהרמב"ם כתב בתשו' וכן הוא להדיא בת"ה להרשב"א ז"ל וכן כתב הר"ן בתשובה סי' נ"א בשם תשובה להרמב"ם אלא שיש לדחות דאע"ג דסבירא לי' להרמב"ן ז"ל כהרמב"ם והראב"ד מ"מ כתב דאסמכתא בעלמא הוא האי לה יטמא דממעט לספק ומטעמא שיש לדון שכתבתי למעלה לדעתו ז"ל:

ומ"מ אני תמה על הרמב"ן ז"ל שהרי כתב בתה"א בשער הכהנים תני ר' חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו כתב ר"ש אינו מטמאת לאו משום כהנת נקט לה שלא הוזהרו כהנות ליטמא למתים אלא ה"ק אינו חייבת להתעסק ולטמאת לו בין כהנת בין ישראלית אע"פ שמצווה לטמא למתים האמורים בפרשה הזה אינו חייבת דלאו שאר היא אבל הרמב"ם ז"ל כתב הכהנות הואיל ואין מוזהרות על הטומאה כך אינו מצווין לטמאת לקרובים כו'. וכמו שהעתקתי למעלה בתשובה הקודמת עד א"נ כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכולא ענינא כתיב ואפילו על בל תקיף ובל תשחית הכתובים בסוף הפרשה כדאתמר בפ"ק דקדושין ואפילו למ"ד התם לאו אכולא ענינא כתיב משום דלה יטמא הפסיק הענין ולא קאי משם ואילך מודה דלה יטמא בכלל מיעוט הוא בני אהרן ולא בנות אהרן ואתו בנות ישראל מק"ו מה כהנים שריבה בהם הכתוב מצוות יתירות בני אהרן ולא בנות אהרן ישראל לא כש"כ וכדאיתא התם להקפת זקן והדברים צריכים תלמוד עכ"ל וכיון שדעתו נוטה דכהנת נמי מחויבת בחובה דלה יטמא א"כ למה כתב דהא דספרי דלה יטמא על הוודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק הוה אסמכתא משום דלא אתי ספק מצוה ומוציא מידי וודאי איסור הא יותר ראוי לומר דדרשה גמורה היא ולכהנת וישראל אצטריך שאינם מצווים על הטומאה וסד"א דחייבין לטמא מספק דספיקא דאורייתא לחומרא קא משמע לן קרא דבהאי חובה דלה יטמא אזלינן לקולא מגזירת הכתוב' ואי ס"ל להרב ז"ל דכל ספיקא בין ספק איסור בין של מ"ע לקולא אזלינן מן התורה א"כ למה ליה למימר דאסמכתא היא משום דפשיטא דלא אתי ספק מצוה ודחי לוודאי איסורא הא איכא למימר דסד"א דכיון דשרי רחמנא לטמא לאחותו וודאי לספק אחותו נמי יטמא דדילמא אחותו היא ואין כאן איסור טומאה קמ"ל קרא דלא דבטומאת כהנים גזירת הכתוב הוא דספיקו אסור משא"כ בשאר ספק איסורא דמותר מן התורה. ואולי סבירא ליה להרמב"ן כהאי יש לדון שכתבתי למעלה. והיינו שתלה לטעמי' שספק מצוה אינו דוחה לוודאי איסורא ומדקרי ליה וודאי איסורא ש"מ דס"ל דבמקום מצוה נמי איסורא איכא אלא דמ"מ דחי לל"ת דאי במקום מצוה ליכא איסורא לא הוה קרי ליה וודאי איסור דהא איכא לספוקי דלמא אחותו היא והוה ליה ספק איסור כמו שקרי ליה ספק מצוה משום דלמא לאו אחותו היא. ה"נ הוה ליה למקרי ספק איסור משום אידך גיסא דלמא אחותו היא וליכא איסורא כלל וכיון דהוה ליה ספק מצוה וספיקא מן התורה לקולא אזלינן ממילא קם לנו איסור טומאה וודאי איסורא ואפשר דלא דק כל כך בלישני' וסבירא ליה כאינך רבוותא דספיקא דאורייתא לקולא אזלינן מן התורה והא דלא מוקי לה בכהנת וישראל דא"כ לטמא לספק קרובים משום דלא ברירה ליה דבנות אהרן נמי בלה יטמא מצוה נכללו וכמו שמסיים והדבר צריך תלמוד אבל מ"מ לדידן דכבר בררנו דישראל וכהנת נמי בכלל לה יטמא מצוה וקיי"ל דספיקא דאיסור ודמצוה אזלינן לחומרא מן התורה והא דלה יטמא דדריש בספרי דאין מטמא על הספק אין לנו לומר דאסמכתא היא בלא ראיה והכרח לזה הא וודאי לכהן לא צריך קרא דאינו מטמא על הספק הא בלאו הכי לספיקו לחומרא אזלינן מן התורה וכי אצטריך קרא לכהנת וישראל שאינם מצווים על הטומאה אבל מצווים על מ"ע דטומאת קרובים וסלקא דעתך אמינא הואיל וספיקו לחומרא אזלינן מן התורה לטמא מספק דדילמא מצוה איכא והרי איסורא וודאי ליכא קא משמע לן קרא דלה יטמא דאין צריך לטמא לספק קרוב דגזירת הכתוב דבהאי ספיקא לקולא אזלינן. משא"כ בכל התורה כולה בכל הספיקות לחומרא אזלינן מן התורה וכדאמרן: שאלה י

שאלה מי ששמע שמת לו מת שחייב להתאבל עליו ואינו יודע אם הוא תוך שלשים וחייב להתאבל עליו או הוא לאחר שלשים והוה לי' שמועה רחוקה ובמקצת היום סגי לי':

תשובה הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז כתב בשם מהר"מ מינץ דנראה לי להחמיר משום דתנן בפרק כל הגט (דף כ"ח) המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהיא קיים כו' ע"כ יש לומר העמד המת על חזקתו והשתא הוא דמת ולא החליט הפסק ולבסוף מסיק דאין לו ראיה ברורה לא לחייב ולא לפטור ובתשו' בן לב והב"ח פסקו לחייב מטעם חזקה דפרק כה"ג עכ"ד ובאמת אין ראיה מההיא דפרק כה"ג לנידן זה דשאני התם דלא איתרע מחזקתו הלכך נותן לה בחזקת שהוא קיים אבל הכא דוודאי מת רק שאינו ידוע אימתי מת אי אפשר לך להעמידו על חזקתו כיון דכבר איתרע חזקת חיים שלו כיון שכבר מת הלכך אי אפשר להעמידו על חזקת חיים למפרע כיון דכבר איתרע חזקתו מכאן ולהבא וכמו שאכתוב לקמן בס"ד:

ותדע לך בההיא דהמביא גט אם שמע שמת הבעל ואינו יודע אימתי מת. אם קודם שנתן לה השליח הגט או אח"כ לא מיבעי בהניחו זקן או חולה אלא אפילו בהניחו ילד או בריא וכי תעלה על דעתך שגיטא גט ואינה זקוקה לייבום הא וודאי לא דכיון שוודאי מת ואיתרע חזקתו אין להעמידו על חזקת חיים למפרע ה"נ אין להעמידו למפרע על חזקת חיים ונימא דהשתא מת ומתאבלין עליו אלא הדבר שקול והוה לי' ספק אבלות ואזלינן לקולא ככל ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא וכש"כ בספק אבלות דהקילו חכמים יותר משאר ספיקא דדבריהם דאפילו יחיד במקום רבים אזלינן להקל כדאמרינן בכמה מקומות בגמרא משא"כ בשאר איסור דרבנן אלמא דבאבילות הקילו טפי וכמו שכתוב אצלי במקום אחר:

והנה בעל ט"ז כתב שיש בידו ראיות ברורות להקל ואני רואה שאינן ברורות ואינן מחוורות כלל וכמו שאכתוב לקמן ראשונה הביא ראי' מהא דתנן במס' פסחים דף צ"א) האונן והמפקח את הגל כו' שוחטין עליהם כו'. לפיכך אם אירע בהם פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו וכתבו התוס' תימא מפקח את הגל נמי נימא חי הי' כשהתחיל לפקח ויש לומר כיון שמצאו מת אית לן למימר שמתחילתו הי' מת שכל הטומאות כשעת מציאתן הרי דלא אמרינן אוקים אותו בחזקת חי והשתא הוא מת ואין לומר דלא ילפינן איסור מטומאה דהא במתניתין ההיא ילפינן שחייב לעשות פסח שני ולא חשבינן לי' לספק דלמא מייתי חולין בעזרה אלא דבר וודאי חשבינן לי' דמת מעיקרא ויליף מטומאה והכא נמי נימא לענין אבילות עכ"ד ועוד האריך בדברים מגומגמים ואין לאבד זמן להעתיק אותם ולהשיב עליהם גם לשונו מגומגם גלל כן אי אפשר להעתיק דבריו כהוויתן. רק מן ההכרח להעתיק תמצית כוונתו ולא לשונו ז"ל ממש ועתה נבוא לעיקר ראיתו וראה אתה המעיין איך נשתבש בדבריו שכתב דליכא למימר דלא ילפינן איסור מטומאה דהא בההיא מתניתין ילפינן דחייב לעשות פסח שני אלמא ילפינן איסור מטומאה וה"ה לענין אבילות נמי ילפינן מיני' וזה שבוש גדול (דאי אמרת) דלא ילפינן איסור מטומאה הא וודאי דלא אפשר למילף לענין אבילות מכאן והא דחייב לעשות פסח שני לאו משום דבזה ילפינן איסור מטומאה אלא משום דהא בהא תליא דכיון דאמרינן גבי טומאה. דכל הטמאות כשעת מציאתן וכיון שמצאו מת אית לך למימר שמתחלתו הי' מת והוה לי' טמא וודאי א"כ ההיא דטומאה גופי' ממילא גורם שחייב לעשות פסח שני כיון שהיו בוודאי טמא מתחילתו ואין פסח שעשה בראשון עולה לו דהא טמא נפש רחמנא דחיי' לפסח שני ואין זה נקרא יליף איסור מטומאה אלא הטומאה עצמה גורמת לו זאת אבל לענין אבילות הא וודאי איכא למימר דלא ילפינן איסור מטומאה שאין טומאה גורמת לאבילות כמו שגורמת לפסח שני וזה דבר ברור שאפילו תינוקת של בית רבן יודעים ועוד שהרי תנן בפרק ה' ממסכת טהרות ומייתי לה הגמרא בריש נדה (דף ד') נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת. ולמחר עמד ומצא מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שכל הטמאות כשעת מציאתן והרי ר"מ לית לי' שכל הטמאות כשעת מציאתן וסתם משנה ר"מ היא ועוד דאפילו לחכמים דמטמאין משום דכל הטמאות כשעת מציאתן הא לא (מטמא) אלא לתרומה וקדשים בלבד ולא לחולין כמו שכתבו התוס' בעירובין בפ"ב (דף ל"ה) בשם ר"י אלמא לא אמרינן מדהשתא מת אית לן למימר שמתחלתו הי' מת. דא"כ אף בחולין הי' טמא וע"כ הא דאמרינן במפקחין את הגל מדהשתא מת מתחילתו הי' מת הטעם משום דאיתרע לי' חזקת חיים משעה שנפל עלי' הגל הלכך אם מצאו מת אמרינן וודאי מדהשתא מת ה"נ מת מעיקרא ונטמא המפקח עליו את הגל והי' טמא מתחלתו וחייב לעשות פסח שני בוודאי אבל באבילות איכא למימר דהשתא מת ועדיין הוה לי' שמועה קרובה וחייב להתאבל עליו והא דנקטי התוס' שכל הטמאות כשעת מציאתן רהיטא דלישנא דמתניתין דמס' טהרות נקטא ולאו דווקא מה"ט לחוד שהרי בחולין לא אזלינן בתר שעת מציאתן אפילו לענין טומאה וש"מ הא דאזלינן בתרומה וקדשים אחר שעת מציאתן אינו אלא חומרא בעלמא דהא וודאי מן התורה אין לחלק בין איסור לטומאה וא"כ במפקח את הגל ומצאו מת אמאי אזלינן להקל לעשות פסח שני אלא וודאי ה"ט משום דמשעה שנפל עליו הגל איתרע חזקת חיים דידי' ולפיכך אפילו להקל אזלינן בתר שעת מציאתן ואמרינן מדהשתא מת משעה שנפל עליו הגל הוה נמי בחזקת מת וחייב לעשות פסח שני ואין כאן משום חולין בעזרה עוד יש לי דקדוקי דברים בדברי התוס' אלא שאין כאן מקומו ודי במה שכתבתי לסתור ראיות של בעל ט"ז מההיא דמפקח את הגל.