שו״ת שאגת אריה – החדשות – שאלה ח, קטע 2

אבל רש"י לטעמיה אזיל דסבירא ליה דטומאת קרובים שוה בכל דנוהגת בישראל כמו בכהנים וא"כ דריש לקרא כפשטי' דכל ימי נזרו לקדושת הגוף מלטמא למתים הוא דאתי ואע"ג דאיכא עשה ול"ת מ"מ אצטריך נפש למעוטי קרובים ואע"ג דאין מ"ע דוחה למ"ע ול"ת סד"א דיבוא עשה דטומאת קרובים דחמירי שהרי שווה בכל וידחה לעשה ול"ת דנזיר דקילי קמ"ל נפש דלא ומסתברא כדברי רש"י ז"ל דהאי קרא דכל ימי נזרו קדוש הוא אי אפשר למדרש אלא למ"ע של קדושת הגוף לטמא למתים וא"כ בע"כ ש"מ דמ"ע של טומאת קרובים נמי נוהג בישראל דאי ס"ד שאינו נוהג אלא בכהנים נפש למעוטי קרובים למה לי הא הוה עשה שאינו שוה בכל ומהיכי תיתי שתדחה לעשה ול"ת דנזיר אע"ג דקילי כיון דהעשה נמי קילי אלא וודאי ש"מ דטומאת קרובים נוהג בכל וסד"א דתדחה לעשה ול"ת דנזיר דקילי שכן ישנו בשאלה קמ"ל נפש דלא:

והא וודאי אין לדחות ראיה זו דמה"ט כתב רחמנא נפש לקרובים גבי נזיר דסד"א דכמו שאיסור טומאת כהן נדחה מפני הקרובים כדכתיב כי אם לאמו ולאביו גו' הכי נמי ידחה איסור טומאת נזיר נמי אצל הקרובים. קמ"ל קרא דלא דהא ליכא למימר הכי דוודאי אי אפשר ללמוד שתדחה טומאת נזיר אצל הקרובים מדנדחה טומאת כהן אצלם שהרי טומאת כהן קל משל נזיר דטומאת כהן למת שאינו קרובו אינו אלא ל"ת בלבד כדכתיב לנפש לא יטמא בעמיו אבל אינו עובר בעשה אבל טומאת נזיר למת עובר בעשה ול"ת א"כ האיך ס"ד ללמוד נזיר החמור שאם נטמא למת עובר בעשה ול"ת מכהן הקל שאם נטמא למת אינו עובר אלא בל"ת בלבד וכי אפשר לדון חמור מקל להקל על החמור הא וודאי לא ועוד שהרי לר"ע קיימינן דאיהו דריש נפש אלו הקרובים והרי ר"ע סבירא ליה לה יטמא מצוה כדאמרן התם בפ' טבול יום (דף ק') ולדידי' וודאי תקשה למה לי נפש למעוטי קרובים הא וודאי אי אפשר ללמוד נזיר מכהן לענין טומאת קרובים דכהן דין הוא שיטמא לקרובים שכן אתי עשה דלה יטמא ודחי לל"ת דטומאת כהן אבל נזיר דאיסור טומאה אצלו הוה עשה ול"ת אינו עשה דלה יטמא דוחה לעשה ול"ת דטומאת נזיר אלא וודאי ש"מ דעשה דלה יטמא הוה עשה שוה בכל וסד"א שידחה את עשה ול"ת דנזיר דקילי שכן ישנו בשאלה קמ"ל נפש אלו הקרובים דמ"מ אין נזיר מטמא לקרובים:

עוד נראה לי ראיה ברורה מההיא שמעתתא דפ' טבול יום דף ק') גופי' דמצות עשה דטומאת קרובים נוהג בישראל כמו בכהנים שהרי אביי מחלק התם בין שמת קודם חצות לשמת לאחר חצות מת קודם חצות דלא אחזי לפסח חיילא עלי' אנינות לאחר חצות בדלא אחזי לפסח לא חיילא עלי' אנינות וקאמר מנא תימרא דשאני לן בין קודם חצות לאחר חצות דתנא לה יטמא מצוה. (לא רצה מטמאין) אותו בע"כ ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה ליטמא וטמאוהו אחיו הכהנים בע"כ ורמינהו ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו כו' ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא לאחותו כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל לאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה מאי לאו כאן קודם חצות כאן לאחר חצות ופריך ממאי דלמא אידי ואידי לאחר חצות והא ר"י הא ר"ע דתניא לה יטמא רשות ר"ע אומר חובה. ומשני לא סלקא דעתך (דרישא דההיא) ר"ע קתני לה. דתניא ר"ע אומר נפש אלו הקרובים כו' לאמו כו' לאחיו שאם הי' כהן גדול ונזיר לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ולאחותו מה ת"ל כו' אבל מטמא למת מצוה הרי שרצה לאוקמי הא דלאחותו דיתירא דההולך לשחוט את פסחו דאינו מטמא לה כמ"ד לה יטמא רשות. אלא מוקי לי' כר"ע משום דההיא ר"ע קתני לה דאמר לה יטמא מצוה והשתא אי ס"ד דאפילו ר"ע דאומר לה יטמא מצוה אינו אלא בכהן בלבד אבל לא בישראל (א"כ) אכתי תקשי מנא ליה לאביי לחלק בין קודם חצות בין לאחר חצות משום דקשיא לי' מעובדא דיוסף הכהן שטמאוהו בע"כ באשתו שמתה (בערב פסח) והכא תניא דאין מטמא לאחותו בהולך לשחוט את פסחו דלמא הא דהולך לשחוט את פסחו לאו ארישא קאי דמיירי בכהן אלא מלתא באפה נפשה היא ולאו ארישא קאי דמיירי מכהן ונזיר אלא מישראל מיירי שהי' הולך לשחוט את פסחו לפיכך אם שמע שמת לו מת (א"צ) לטמא לו משום דלגבי ישראל ליכא שום מצוה לטמא לקרובים הלכך ההולך לעשות פסחו אינו רשאי לטמא לאחותו דלא אתי טומאת מת ודחה למצות פסח אבל גבי יוסף הכהן שמתה אשתו בע"פ כיון שכהן היה ולגבי דידי' לה יטמא חובה אתי מצות טומאה בקרובים ודחי למצות פסח משום דפסח (יש לה) תשלומין בפסח שני אלא וודאי ש"מ דלמ"ד לה יטמא חובה וקיי"ל כוותי' מצות טומאת קרובים נוהג מן התורה בין בכהנים בין בישראלים ותו לא מידי: שאלה ט אחר שנתברר לנו בסימן הקדום בראיות ברורות שאפילו ישראל מצווה על טומאת קרובים מן התורה ראוי לברר אם חייב לטמא על הספיקות. כגון ספק אחיו ספק אינו אחיו ספק בנו ספק אינו בנו או דלמא אינו חייב לטמא א"ע רק לקרובים הוודאים אבל לא לספיקות:

תשובה מצד הסברא הדבר ברור דכיון דישראל נמי מצווה לטמא לקרובים מן התורה א"כ דה"ה דחייב נמי לטמא לספק קרובים דהא הוה ליה ספיקא דאורייתא וכיון דספיקא דאורייתא הוא לחומרא אזלינן כדקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא אזלינן וכן נראה מדברי הרמב"ן בתה"א דכתב בזה הלשון ועכשיו אני חוזר לסייע על דברי הגאונים ז"ל ששנו באבל ספק שהוא אחיו ספק אינו אחיו ספק שהוא בנו. ספק אינו בנו מתאבל ואונן ואינו מטמא כו' הרי בכאן ספק אבילות להחמיר אלמא ספק תורה היא וזו שהקשינו למה הקילו בספק וולדות ונראה בעיני שלא מפני ספק של דבריהם הקילו בהן. אלא שכל ספק בן קיימא אין לבו של אדם דוה עליו. ולא מקיים בו ואחריתה כיום מר כו' עד וכן לענין אבילות וכמו שהעתקתי דבריו למעלה (בסי' הקודם) ומסיים הרמב"ן שם ואע"ג דתני התם לה יטמא על הוודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק ואפילו הכי מתאבל ואונן על הספק. לענין ספיקות ליכא למגמר אנינות ואבילות מטומאה דהתם איכא איסורא דטומאת כהן ולא אתי עשה דספק ודחי ל"ת דוודאי משא"כ בנפלים דוודאי בנו ובתו הן והוציאן הכתוב מן הכלל ואני סובר שזה שאמרו לה יטמא לוודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק אסמכתא בעלמא היא דנקט בקרא. ולא אצטריך קרא למעוטי ספיקא לטומאה שאין ספק מצוה מוציא מידי וודאי איסורא ע"כ. הרי משמע בהדיא מדבריו דדווקא כהן אינו מטמא לספק קרובים משום שאין ספק מצוה דטומאת קרובים מוציא מידי וודאי איסורא דטומאת כהן שאסור לטמא למתים אבל לגבי ישראל דליכא גביה איסורא לטמא למתים אפילו לרחוקים א"כ מחויב לטמא א"ע לספק קרובים כמו שמתאבל עליהם מספק משום דספק של תורה הוא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל וה"ט שייך נמי לענין טומאת קרובים לגבי ישראל שמחויב לטמא א"ע מספק. אלא בספק בן קיימא לדעת (הרמב"ן ז"ל) נראה לי שאין צריך לטמא בו מספק אפילו ישראל שהרי אפילו בדלא אשתהי באדם שלשים יום דהוה כספק נפל לר"ש בן גמליאל אע"ג דרוב וולדות לאו נפלים נינהו מ"מ אין כהן מטמא לו וטעמא משום דבעינן בנו ובתו דומיא דאב ואם שהם וודאין בני קיימא ולאו משום ספק מיעטינהו רחמנא ולחומרא אזלינן גבי טומאת כהנים דא"כ הוה לן למיזל בתר רובא ורוב וולדות לאו נפלים נינהו אלא וודאי דלגמרי מיעטינהו רחמנא שאין צריך לטמא לבנו ובתו אלא דומיא דאב ואם שאי אפשר לספק בהם כלל אם הם בני קיימא ומה"ט למדו ממנו להקל באבילות אע"ג דאבילות יום ראשון הוה דאורייתא לדעת הגאונים ז"ל א"צ להתאבל עליו כל שלא שהה אע"ג דאם מתאבל עליו ליכא ספק איסורא מ"מ פטרי' רחמנא ש"מ דאפילו ישראל אין צריך א א"ע לבנו ובתו כל שלא שהה דאם היה צריך לטמא א"ע ללא שהה וא"כ ע"כ הא דאין כהן מטמא לו היינו משום ספק איסורא דטומאת כהן א"כ אי אפשר ללמוד אבילות ממנו לומר שאין מתאבל עליו כמו שאי אפשר ללמוד שאינו מתאבל על שאר ספיקות מדאין כהן מטמא לספק קרוב מטעמא דאין ספק מצוה מוציא מידי וודאי איסורא דטומאת כהן (אלא וודאי) אפילו ישראל א"צ לטמא א"ע לבנו ובתו כל שלא שהה אע"ג דרוב וולדות לאו נפלים נינהו כש"כ שאין צריך לטמא א"ע בספק שקול אם בן קיימא הוא או לא כגון ספק בן ח' ספק בן ט'. מיהו כל זה לדעת הרמב"ן אבל לדידי איפכא מסתברא דוודאי לבנו ובתו כל שלא שהה שלשים יום מחויב ישראל לטמא להם מן התורה דאזלינן בתר רובא והרי רוב וולדות לאו נפלים נינהו אלא גבי כהן חששו חכמים למיעוטי דלמא נפל הוא מחמת איסור טומאה דכהונה אבל ישראל מחויב לטמא להם אבל בכל הספיקות כגון ספק קרובו ספק אינו קרובו או בספק שקול של בן קיימא דליכא למימר זיל בתר רובא בזה וודאי יש לדון אם מחויב ישראל לטמא להם מספק ככל ספיקא (דאורייתא) דאזלינן לחומרא וכמו שמתאבל על ספק בנו או אחיו מן התורה לדעת הגאונים דס"ל אבילות יום ראשון דאורייתא או נימא כיון דתניא בספרי לה יטמא על הוודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק יש לומר דדרשא גמורה היא ומשום כהן לא צריך למעוטי ספיקות מלטמא להם. דהא פשיטא שאין ספק מצוה מוציא מידי וודאי איסורא דטומאת כהן וכי אצטריך קרא למעוטי ספיקות מלטמא להם משום ישראל אצטריך דליכא גבי' דררא דאיסורא אם אינו קרובו הספק הזה שמטמא לו והוה אמינא שחייב לטמא לו מספק דהא ספיקא דאורייתא לחומרא קמ"ל קרא לה יטמא על הוודאי הוא מטמא ואין צריך לטמא על הספק אע"פ שאינו מוזהר על הטומאה רחמנא פטרי' מהאי קרא דלה יטמא דספיקות לאו בני חיובא נינהו לטמויי מגזירת הכתוב דאזיל רחמנא גבי מ"ע זו דטומאת קרובים (לקולא) בספיקא משא"כ בכל הכתובים דקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא והכי מסתברא דהשתא הוה דרשא דספרי דווקא ולא אסמכתא בעלמא:

ומכאן נמי יש להוכיח דישראלים נמי מצווים על טומאת קרובים דאם לא כן קרא למעוטי ספק למה לי (קרא) פשיטא הא לא אתי ספק מצוה ודחי לוודאי איסורא וכדברי הרמב"ן אבל אי ישראל מצווה על מצוה זו אתי שפיר דממעט ספק דאפילו ישראל דליכא גבי' איסורא מ"מ ספיקא רחמנא פטרי' מלטמא לו והיינו דצריך קרא דלה יטמא דבלא קרא ה"א דחייב לטמא מספק ככל ספיקא דאזלינן לחומרא בדאורייתא קמ"ל קרא דלה יטמא דכאן אין צריך לטמא על הספק אלא שגם בזה י"ל לדעת הרמב"ם דס"ל דכהנת אינה מצווה על טומאת קרובים משום דבני אהרן כתובים בפרשה ולדידי' ה"ה דישראל נמי אין מצווים על טומאת קרובים כיון דבני אהרן דווקא וא"כ תקשה לי' למה לי למעוטי ספיקות מן לה יטמא הא קי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ופשיטא דלא אתי ספק מצוה ודחי לוודאי איסורא דטומאת כהן דלדידי' ע"כ מיעוטי דספיקות לכהנים לחוד אצטריך דאילו ישראל אינו מצווה לא על איסור טומאה ולא על מצות טומאת קרובים וכיון דמיעוטי דספיקות לכהנים לחוד אתי א"כ למה לי למעט ספיקא פשיטא הא בלא קרא נמי הוה אמינא דכהן אינו מטמא לספק כיון דקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא דהא לא קשה מידי דהרמב"ם לטעמי' אזיל שכתב בפ' תשיעי מהלכות טומאת מת דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה וודאי אבל כל הספיקות בין בטומאת כו' בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים ע"כ וכן כתב הרמב"ם בסוף הלכות כלאים וא"כ צריך קרא למעוטי את הספיקות מן לה יטמא דאי לא מיעט רחמנא הוה אמינא כיון דאחותו ספק היא ורחמנא שרי' לטמא לאחותו וודאי לספק אחותו סד"א דיטמא אם ירצה דהא כל ספיקא דאיסורא מן התורה שרי' קמ"ל קרא דלא: ודע שהרבה מחכמי הדורות חלקו על הרמב"ם בזה וס"ל דכל ספק איסור אסור מן התורה ולא הודה לו אלא איש ריבו הראב"ד ז"ל ויש לי אריכות דברים בזה אלא שאין זה מקומו להאריך בו רק מפני שנוגע לעניננו אבאר אפס קצהו ממנו דע שהר"ן בסוף פ"ק דקדושין כתב שהרשב"א נחלק עליו וס"ל ספיקא דאורייתא איסורא מדברי תורה (והביא ראיה מדאיבעי) לן בפ"ק דחולין מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ואמרינן למפשטא משבירות עצם בפסח ודכוותי' כדאיתא התם דרחמנא אמר עצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא דאמרינן זיל בתר רובא ואם איתא מאי ראיה מהני לרובא דעלמא דאתחזק איסורא דהא הני אפילו לא אזלינן בתר רובא שרי' דהא ספק טריפות נינהו וכל ספק איסורא רחמנא שרי' אלא וודאי משמע דמאי דאמרינן דספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא ולא מדבריהם ע"כ וזה הוא הראיה היותר חזקה שהביאו להשיב על דברי הרמב"ם ז"ל ולדידי לאו ראיה היא כלל שהרי איתא בפ"ק דחולין (דף ט) ועיין בביצה (דף כ"ה) אמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה ופרש"י בחזקת איסור עומדת שהרי אסורה עליו משום אבר מן החי עכ"ל ומה"ט כל ספק בשחיטה אמרינן דאסורה דהעמד אותה על חזקתה הראשונה שהיתה אסורה משום אבר מן החי והכי נמי בספק טריפה נמי ראוי להעמידה על חזקתה הראשונה שהיתה אסורה משום אבר מן החי ומה"ט ראוי לאסור ספק טריפה משום חזקתה הראשונה שהיתה אסורה משום אבר מן החי ואע"ג דמסיים שם רב הונא למלתי' נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה אע"ג דאית לה ריעותא כדמפרש הש"ס התם הא דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת לאו מטעם חזקה קאתינן עלה דאיזה חזקת היתר יש לה משנשחטה אפילו אם תמצא לומר דאין מחזיקין חזקת איסור מאיסור לאיסור כגון מחזקת אבר מן החי לחזקת טריפה וא"כ ספק טריפה אין לה חזקת איסור משום דבהמה בחי' בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ורישא דמלתא דרב הונא דאמר דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה לאו מחזקת איסור אבר. מן החי מיירי אלא חזקת איסור שאינה זבוחה כמו שכתבו התוס' וכמו שאכתוב לקמן מ"מ נהי דבהמה לאחר שנשחטה אין לה חזקת איסור מ"מ גם חזקת היתר אין לה וא"כ מאי נשחטה בחזקת היתר עומדת דקאמר איזה חזקת היתר יש לה אלא ע"כ האי נשחטה בחזקת היתר עומדת דקאמר רב הונא לאו דווקא חזקת היתר מצד חזקה קאמר אלא נקט נשחטה בחזקת היתר עומדת כלומר דמסתמא מחזקינין לה בחזקת היתר ומטעם רובא אתינן עלה משום דרוב בהמות כשירות הן והא דנקט לישנא נשחטה בחזקת היתר עומדת איידי דתנא רישא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת דהוה דווקא לישנא דחזקה שבחייה יש לה חזקת איסור אבר מן החי נקט נמי סיפא נשחטה בחזקת היתר עומדת לישנא דחזקה ולאו דווקא מטעם חזקה מתירין אותה אלא משום רובא דרוב בהמות כשירות הן וזה ברור וכן פירש הר"ן שם וכו' בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת שהרי אסורה משום אבר מן החי נשחטה הרי היא בחזקת היתר אע"פ שנולד בה ספק טריפות כל שיש לתלות לאחר שחיטה מוקמינן לה בחזקת היתר דסתם בהמות אינן טריפות ותלינן בלאחר שחיטה וכשירה ע"כ הרי בהא דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת היינו מטעם דרוב בהמות אינם טריפות והיינו סתם בהמות אינן טריפות דנקטי רש"י והר"ן כלומר דרוב בהמות אינן טריפות קאמרי אבל אי לאו משום טעמא דרוב בהמות אינן טריפות משנשחטה נמי בהאי חזקת איסור גופי' עומדת כמו בחייה שעומדת בחזקת איסור אבר מן החי שמהאי טעמא בעינן עד שיוודע שנשחטה משום דמחזקינן איסור מאיסור לאיסור מחזקת אבר מן החי לחזקת נבילה ה"נ משנשחטה בספק דטריפות ראוי להעמידה בחזקת איסור שבחייה היתה אסורה משום מן החי. ומחזיקינן חזקת איסור מאיסור לאיסור מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפות הרי שאין בין עד שידוע שנשחטה לעד שידוע במה נטרפה שניהם שווים בהא שמצד חזקה חזקת איסור יש להם שהוא איסור אבר מן החי אלא בנטרפה יש לה מעלת היתר משום רובא דרוב בהמות אינן טריפות. משא"כ בנשחטה:

והשתא מייתי הש"ס שפיר דאזלינן בתר רובא בשבירת עצמות בפסח ודכוותי' דניחוש שמא ניקב קרום של מוח והרי הכא נמי בחזקת איסור עומדת שהרי בהמה משנשחטה יש לה אותו חזקת איסור גופי' של אבר מן החי. אלא למאי דקי"ל דאזלינן בתר רובא אתי רובא ומרעא לחזקת איסור דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף כדאמרינן בקדושין דף פ') ובכמה מקומות משום הכי אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת דהיינו רובא דרוב בהמות אינם טריפות. אבל אי אמרת דלא אזלינן בתר רובא א"כ כיון דאתחזק איסורא דאבר מן החי ניחוש שמא טריפה היא משום שמא ניקב קרום של מוח דכיון דאתחזק איסורא מדאורייתא מספיקא אזלינן לחומרא אלא וודאי ש"מ דאזלינן בתר רובא אפילו במקום דאתחזק איסורא נמי דהוה ליה ספיקא דאזלינן לחומרא בדאורייתא במקום דאתחזק איסורא אפילו הכי אזלינן בתר רובא משום דרובא וחזקה רובא עדיף ומהכא פשיטא ליה להגמרא בכל דוכתא דרובא וחזקה רובא עדיף דהא הכא חזקת איסור יש לבהמה אפי' משנשחטה ואפי' הכי אזלינן בתר רובא וש"מ דרובא עדיף מחזקה ואע"פ שהתוס' כתבו שם (ביצה ד' כ"ה) אהא דמייתי הש"ס התם מלתא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ופרש"י בחזקת אבר מן החי' ולא נהירא דא"כ למה ליה עד שיוודע במה נשחטה כיון דחזינן שמתה א"כ לא שייך בה איסור אבר מן החי דאיסור אבר מן החי לא שייך אלא מחיים לכן נראה לי דחזקת איסור ר"ל חזקת שלא נשחטה עד שיוודע לך כו' ומשום איסור שאינה זבוחה דרחמנא אמר תזבח ואכלת שחוט ואכול ובזה ניחא אפילו למ"ד בהמה בחיי' לאו לאכול עומדת ע"כ ולפי פירושם דחזקת איסור, דבהמה בחיי' הוא משום שאינה זבוחה א"כ בנשחטה אפילו אם תימצי לומר דלא אזלינן בתר רובא מ"מ אין לה חזקת איסור אכתי תקשה אי ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא אזלינן אלא א"כ במקום דאתחזק איסורא א"כ מאי ראי' מייתי דאזלינן בתר רובא מה דלא חיישינן שמא ניקב קרום של מוח דלמא שאני הכא דלא אתחזק איסורא א"כ אפילו אם ת"ל דלא אזלינן בתר רובא מ"מ בספיקא אזלינן בדאורייתא לקולא לסברת הרמב"ם והראב"ד ואכתי היכא דאתחזק איסורא מנלן דאזלינן בתר רובא מ"מ יש בידי הוכחות ברורות דפרש"י עיקר דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דקאמר היינו בחזקת אבר מן החי קאמר והא דקשה להתוס' דא"כ למה ליה לומר עד שיוודע במה נשחטה כגון דחזינן שמתה א"כ לא שייך בה אבר מן החי כו' לא קשה מידי דכיון דבחיי' בחזקת איסור עומדת אע"ג דעכשיו שנשחטה אי אפשר להעמידה על אותו חזקת איסור גופי' דאבר מן החי מחיים מ"מ דכיון שהיא עומדת בחזקת איסור מחזיקינן מאיסור אחד לאיסור אחר וכדמוכח בפרק (ארבעה אחין דף ל"א) גבי ספק קדושין וגרושין של ערוה לענין ייבום ועיין שם בתוס' ומה דילפינן התם משבירת עצם בפסח ודכוותי' דאזלינן בתר רובא דקי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף ומנא ליה הא בשלמא לפרש"י אתי שפיר דבהמה משנשחטה נמי בחזקת איסור עומדת אלא משום דאזלינן בתר רובא (ואמרינן) נשחטה הותרה ש"מ דרובא וחזקה רובא עדיף אבל אא התוס' אע"ג דילפינן לה דאזלינן בתר רובא משבירת עצם בפסח אכתי מנא לן דרובא וחזקה רובא עדיף כיון דגבי' פסח ודכוותי' דאיתא התם ליכא חזקת איסור ועיין מה שכתבו תוס' שם גבי מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא וכן פסק הרי"ף פ"ק דחולין דהא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו בחזקת איסור אבר מן החי ואין כאן מקומו להאריך בזה וזה נראה לי נכון להציל את הרמב"ם והראב"ד ז"ל מקושי' שהקשו עליהם חכמי דורות ז"ל: