ספר העיטור – חלק ב – שער שני

שער שני

הלכות שחיטה הנחלק לג' חלקים ג

הראשון שוחט אדם: השני שוחט סכין: השלישי בנשחט והיא סידר לו' סדרים הראשון הכשר שחיטה עצמה השני הכשר הבשר מאיסור דם וגיד וחלב ובכ"ח השלישי מחוסר זמן שאינו ראוי לשחיטה: רביעי על הטריפות שאינן ראוין לשחיטה: חמישי סימני בהמה חיה ועוף הנשחטין: ששי כסוי הדם הראשון שוחט אדם הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחש"ו שמא יקלקלו את שחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן, כשרה ופרשנו בגמ' בו' דרכים הא' בחולין שנעטה"ק ולא אצטרוכי לן לפרושי אליבא דהלכתא הב' והג' פירשו אביי ורבא בכותי לאביי בישראל עע"ג מותר לכתחלה לרבא אפי' יוצא ונכנס ואע"ג דתניא כוותייהו ליתא כדגרסי' א"ר חנן אמר ר' יעקב בר אידי אמר ריב"ל משום בר קפרא ר"ג וב"ד נימנו וגמרו על שחיטת כותי ואסרוהו ואפי' ישראל עע"ג קבלי' מיני' ר"ז ואפי' רב אמי ור' אסי דאכלו אחר גזרה חזרו וגזרו עליהם דר' יצחק בר יוסף שדרי' ר' אבוהו לאתויי חמרא מבי כותאי אשכחי' ההוא סבא אמר לי' אין כאן שמורה הלך ר"י בר יוסף וסיפר דברים לפני ר' אמי ור' אסי ולא זזו משם עד שעשאום נכרים גמורים וכן הלכתא ודין כותי הכי כתב ר' אלפס פ"ק דגיטין ה"ד פרשה רב אשי בישראל מומר הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר לאכול נבלות לתאבון וכדרבא דאמר רבא מומר לאכול נבלות לתאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו ואע"ג דעלתה בקושיא בכולן ששחטו הלכה כרבא דהא מסייע לי' מתני' דלקמן הכל שוחטין ואפי' כותי ואפי' ישראל מומר ומסקנא מומר לאותו דבר ושנויא מומר לע"ז וכדרב ענן ליתא דהא איתותב ועוד דקי"ל דחמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה וה"ה לחילול שבת בפרהסיא ומדרב ענן ליתא לשנויא דשני' מעיקרא שנויא היא והלכתא כרבא ומומר לאכול נבלות לתאבון מותר לאכול משחיטתו וה"ה מומר לאכול חלב ודוקא בדק אבל לא בדק נא, דמטרח לא טרח ואיהו נמי לא מהימן ואם לא בדק ונמצאת סכינו יפה מותר ואי ליתא לסכין אפי' אחרים רואין אותו שחיטתו פסולה ודוקא לתאבון אבל להכעיס מועד לנבל הוא ואפי' נמצאת סכינו יפה אסור והיכא דאחרים רואין אותו אית מ"ד שחיטתו כשרה ומסת' כיון דמועד לנבל הוא ה"ה כשחיטת כותי ונכרי דאפי' ישראל עע"ג פסולין וע"כ ל"פ רב אחא ורבינא במומר להכעיס ח"א מין היא וח"א מומר הוא ה"מ לענין יי"נ ולענין מורידין ופליגו במומר בדבר אחד אי הוה מומר לד"א או לא אבל במומר להכעיס דכ"ע מומר היא לאותו דבר כרשע דחמס שהוא רשע לעדות ממון: החמישי פריש רבינא כל המומחין אעפ"י שאין מוחזקין שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה אבל אין יודעין בו שיודע הלכות שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה מותר ואם לאו אסור דנ"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן: הששי לישנא בתרא דאמר ה"ק הכל שוחטין כל המוחזקין שוחטין מוחזקין אעפ"י שאין מומחין, כגון ששחט לפנינו שתים ושלש פעמים ולא נתעלף אבל אם לא שחט ב' ג"פ לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן: א' מרבוותא מאן דפריש כל"ק דרבינא וכ' ר' אלפסי ז"ל היכא שראה א' ששחט ואזל לי' לעלמא ולא ידעי' אי גמיר אי לא גמיר שחיטתו כשרה דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דתניא לקמן הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשליח צא ושחוט והלך ויצא ושחט חזקתו שחוט אלמא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ואי ק' לך הא דאר"ה בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה התם כגון דאתיליד ביה ריעותא כלומר בהמה בחיי' בחזקת איסור אמ"ה עומדת ואם נולד בה ספק ריעותא ול"ד לספק שהה ספק דרס דאמר כל ספק בשחיטה פסול דודאי לא דריס דרוב מומחין: ומסת' ראה דקאמר רבי' לא דייק דהיכא דראה א' ששחט ואזיל לי' לעלמא אפי' ללישנ' קמא דרבינא דבעי מומחין כשרה כדגרסי' וכולן ששחטו אהאי אילימא אחש"ו עלה קאי אלא אשאין מומחין בבדקו אותו סגי דליתא קמן למיבדקי וכי אחרים רואין אותו ואיתא לקמן ולא ידעי' אי גמיר אי לא ללישנא קמא דרבינא מומחה בעי ואעפ"י שמוחזק בודקין אותו וללישנא בתרא לא בעי וכיון דמוחזק לא צריך למבדקי': ואע"ג דאין אחרים רואין אותו שחיטתו כשרה וא"כ ל"ל ראה: ודקאמר רבי' דאזיל לי' לעלמא ל"ל דס"ל רוב מאש"מ הן אפי' איתא קמן קאמר מדאמרי' כולהו כרבינא לא אמרו להך לישנא דאמרת מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן כלומר ל"ת אם שחט בודקין אותו דאפי' איתא קאמר ל"צ למבדקי ומדאמרי' נמי בלישנא בתרא דרבינא אם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה ש"מ מדאמר הכי תו לא צריך בדיקה ואע"ג דאית' קמן מיהו מסת' כמאן דפ' מומחין הן וסוגיא דשמעתא הכי אזלי דאמר רב ראה א' ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור ופרכי' ה"ל אי דידע בי' דגמיר ל"ל ראה אי דידע דלא גמיר פשיטא אלא דלא ידעי' אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצוין א"ש מומחין הן מי לא תניא מצא תרנגולת שחוטה בשוק חזקתו שחוט ש"מ מלתא פסיקתא הכי היא ועוד דר"נ קאי כוותי' דאמרי' אר"נ ב"י לא דכ"ע רמ"א מומחין הן ובבית כ"ע ל"פ וכו'. והלכך היכא דשחיט ולא ידעי' אי גמיר אי לא אע"ג דאיתא קמן ל"צ למיבדקה והא דאר"י א"ש כל טבח שא"י הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואוקים כגון ששחט לפנינו ב' ג"פ דוקא דידעי' בי' דלא גמיר ואע"ג דמוחזק אסור דזימנא דישהה וידרוס ולא ידע אבל אי לא ידעי' ביה אי גמיר אי לא קי"ל רוב מצוין א"ש מומחין הן ודק"ל לרבי' הא דקי"ל בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כיון דרובא דאורייתא אזלי' בתר רובא ובכשרות נשחטה וסמוך מיעוטא לחזקה ל"ל דכיון דרוב מומחין הן ליכא חזק' דאיסור' וליכא למיסמכינהו אהדדי דהא בתר שחיטה אזלי חזקת דאיסור אמ"ה דאי בתר שחיטה אשכחן חזקה הל"ל סמוך מיעוטא נחזקה אלא השתא דנשקשה ל"ל הכי ואיצטריך לברורי אי בעי' מוחזקין אי נא ודהא רבינא ס"ל מומחין הן בעי' מוחזקין ורבינו אנפסי לא פי' אי הצ' כרבינא כנישנא בתרא או נא ומסת' דהלכת' כרבא ואביי ורב אשי ורבה כר עולא דס"ל מומחין ולעלופי לא חיישי' כדאמרי' במסקנא דשמעתא כולהו: כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרי מומחין אין שאין מומחין לא רוב מומחין הן להך לישנא דאמר מוחזקין אין שאין מוחזקין לא לעלופי לא חיישי' הלכך מומחין ומוחזקין הן ואפילו ליתא קמן דליבדקי כשרה ותו גרסינן בראה אחד ששחט ה"ד אי דידע דנא גמיר לימא רוב מצוין א"ש מומחין הן ש"מ דלא בעי' מוחזקין (והא דאר"י א"ש כל טבח שא"י ה' שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואוקי כגון ששחט לפנינו ב' ג"פ דוקא דידעי' ביה דלא גמיר ואע"ג דמוחזק אסור דזמנין דשהה ודרס ולא ידע אבל אי לא ידעי' ביה אי גמיר או לא רוב מצוין א"ש מומחין הן ודקשיא לי' לרבי') והלכך אי משתכח חיותא או עופא ולא ידע אי אישתחיט שפיר כשרה דרוב מצוין אש"מ ומוחזקין הן ודוקא בעיר שרובה טבחי ישראל כדמוכח בפ' אלו מציאות אבל בעיר שרובה גוים לא. ודוקא דאישתכח בביתו דישראל אבל באשפה אסור כדגרסינן הרי שאבדו לו גדיו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר"י אוסר ור"ח מתיר ומסקנא בבית כ"ע ל"פ דשרי באשפה שבשוק כ"ע ל"פ דאסור כ"פ באשפה שבבית וכו' ומסת' דהל' כר"י וכדתי' ר"נ ורבינו יעקב דאמר אבדו דוקא דמאן דשחטו סבר יאוש בעלים היא אבל מצאו אימר דבעה"ב היא ואזרקי' לא דייק לן מדתני רישא הרי שמצא תרנגול שחוט בשוק והא דקתני אבדו אורחא דמלתא קתני. וגרסי' נמי מצא גדי שחוט בין טברי' לציפורי והתירו וכו' ואתה מוצא בהלכה ד' דרכים הא' ידעינין דגמיר אע"ג דלא מוחזק מותר לשחוט לכתחלה ולעלופי ל"ח כדרבה בר עולא וכרבא וכרב אשי דפליגו אדרבינא: השני ידעי' בי' דלא גמיר אע"ג דמומחה אסור לאכול משחיטתו מדר"י א"ש ואוקים ששחט לפנינו ב' ג"פ מ"ד הא אתחזק קמ"ל וקי"ל כוותיה ואי' מרבוותא דאמר לית הלכתא כוותיה משום דפסק הלכתא כל"ק דרבינא דאמר מוחזקין אעפ"י שאין מומחין ולאו מלתא היא כדפרישת: הג' לא ידעי' אי גמיר אי לא אי מומחה אי לא לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה ואפי' אית קמן לא בדקי' דרוב מאש"מ ומוחזקי' הן כדפרישית הד' ידעי' ביה דלא גמיר ואמרי' רואין אותו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה ואם לאו שחיטתו פסולה מר' חייא בר אשי אמר רב ראה א', ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה ואם לאו שחיטתו פסולה ואסקי'. דידע דלא גמיר וכגון ששחט לקמן חד סימן שפיר דאמרי' האי איתרמוי איתרמי לי' ואידך שמא שהה שמא דרס ולא מתכשרי אא"כ ראהו מתחל' ועד סוף וכן הלכתא. ונשים ועבדים שיודעין ה"ש שוחטין לכתחלה דתנן כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בנשים ובעבדים ובטמאים ובלבד שלא יהא טמאים נוגעים בבשר ואעפ"י שאין אחרים רואין אותן חוץ מחרש שוטה וקטן דאפי' דיעבד שחיטתן פסולה ואם אחרים רואין כשרה דיעבד אבל לכתחלה אפילו אחרים רואין אותו אין שוחטין כדגרסי' שמא קלקלו לא קתני: אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה כלומר אפילו אחרים רואין אותם: ודוקא שא"י לשחוט אבל יודע לשחוט ואחרים רואין אותה שוחטין לכתחלה כדתני' בסוכה קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו: אמר ר"ה והוא שגדול עומד ע"ג וחרש שאמרו דוקא שאינו שומע ואינו מדבר כדגרסי' חרש שדברו חכמים בכ"מ זה שאינו שומע ואינו מדבר: ותניא מדבר ואינו שומע זה חרש שומע ואינו מדבר זה אלם: זה וזה ה"ה כפקח לכל דבריהן. והלכך מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר. לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה (א) כדגרסי' בברכות מחלוקת בק"ש. אבל בשאר מצות ד"ה יצא: וחנ"ה לא יברך בהמ"ז בלבו: ואם בירך יצא: וגרסינן בתרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה השיכור והערו' והאלם והסומא ובעל קרי (ב) וגרסי' בירושלמי ערום ובעל קרי מפני הברכה ואית מ"ד מדבר ואינו שומע שוחט לכתחלה ולא נהיר: וערום ובעל קרי אין שוחטין לכתחלה מפני הברכה והאידנא דבטלי לטבילותי' בעל קרי שוחט לכתחל' ואפי' לרבוות' דאמרו לא בטלו לטבילותי' אלא לד"ת אבל לתפלה לא: ומס' דטבילתא במנהגא תליא מלתא כדגרסי' בירו' ואתינא לה בשער מילה ושיכור אית דמדמו לי' לסומא ולכתחלה לא ישחוט ומסת' דמותר לכתחלה: וה"ה כשוחט בלילה ואבוקה כנגדו כדתניא שכור מקחו מקח וממכרו ממכר. כללו ש"ד ה"ה כפקח לכ"ד ודוקא שלא הגיע לשיכרותו של לוט אבל הגיע ה"ה כשוטה לכ"ד ואפי' דיעבד שחיטתו פסולה ושוטה כדאי' במס' חגיגה היוצא יחידי בלילה והלן בביה"ק והמקרע כסותו ותניא, נמי איזה שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו וקי"ל כר"י דאמר אפילו בא' מהן והוא דקעביד לי' דרך שטות וקטן עד י"ג שנים ויום אח' לזכר ויב"ש ויום א' לנקבה תני' ר' הושעיא בר זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל, והלכה ושחטה כדרכה. ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמ"ל הל' כר' נתן. והא בעי' מוליך ומביא שהלכה ובאה כדרכה. וה"ה אם יש בסכין כמלא צואר חוץ לצואר בהוליך ולא הביא סגי כדאי' לקמן אלא דרבותא אתא לאשמעינן דאע"ג דליכא בסכין שיעורא. והבאתו מכח כח שריא ודוקא זרק דאתא מכח גברא אע"ג דלית בי' כוונה אבל נפלה סכין ושחטה אעפ"י שהלכה ובאה כדרכה פסולה כדתני' וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל שחיטת נכרי נבל' ומטמא במשא ואפי' אחרים רואין אותו ושחיטתו כראוי פסולה דלא גרע מכותי נבלה אין איסור הנאה לא וקיי"ל אסורה באכילה אבל בהנאה מותרת דהוה כר"י ופליג עלה דר"א דלא אמרי' סתם מחשבת כותי לע"ז ול"ח שמא מין הוא: דאמר ר' חייא בר אבא אר"י גוים שבח"ל לאו עע"ז הם אלא מנהג אבותיהן בידיהן וה"מ דלא שמעינין ליה דחשיב: אבל שמעי' אסור בהנא' ומסת' אע"ג דיי"נ מזבח גמרי' כדאי' בפ"ב דע"ז ה"ט דסתם יינן אסורין בהנאה וסתם זבח מותר משום דגזרי' על סתם יינם משום חתנות ואסרוהו בהנאה ביי"נ דלא למשוך בתרייהו דמשום חששא דיי"נ דהו' מיעוט' לא אסיר סתם לכ"ע מ"ד אגבינות (ג) בי' אינוקי לרבנן ומשום חתנות הוא דאסור כדאמרי' על יינם משום בנותיהן אבל הכא ליכא למיסר סת' דהא איכ' הרחק' מאיסור נבל' דאורייתא ופת נמי משום דלא אשכחן בי' ע"ז כדאשכחן ביי"נ ישתו יין נסיכם ושלקות נמי משום ה"ט לא אסרו בהנאה. והשוחט לנכרי אע"ג דשמעי' דחשיב מותר בהנאה דזה עובד וזה מחשב לא אמרי' דאר"י א"ש הל' כר"י ועובדא נמי דההיא טייעא דאמר להו דמא ותרבא לדידן וכו' ומסתב' אע"ג דלא אכיל מני' ישראל כיון דשחיטה ראוי' היא בעי ברכה בשחיטה וכסוי דע"כ ל"פ גבי כיסוי אלא בשוחט לע"ז והשוחט ונתנבלה בידו דלא ראויה אבל ראויה בעי ברכה והיכא דשחט סי' א' ישראל וסי' א' נכרי פסולה אלא אפי' שחט סי' א' נכרי וסי' א' ישראל שחיטתו פסולה שהרי נעשה מעשה טריפה ביד נכרי והיכא דשחט נכרי חצי קנה וגמר ישראל שחיטה ע"י שלא נעשה מעשה טריפה ביד נכרי כשרה מידי דהוה אחצי קנה פגום. ואפי' למ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף בהא מודו מדגרסי' בפ"ב דחולין לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמר בפנים ולא קאמר כגון ששחט מיעוט סי' בחוץ וגמרו בפנים ש"מ כשרה לכ"ע אבל וושט אפי' שחט נכרי כ"ש ומירק ישראל פסולה אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. וה"ג בתוספתא ישראל ששחט ומירק נכרי שחיטה ע"י שחיטתו פסולה שחט בה שנים או רוב שנים שחיטתו כשרה נכרי ששחט ומירק ישראל שחיטה ע"י שחיטתו כשרה שחט דבר שאינו עושה אותה טרפה ובא ישראל וגמרו מותר באכילה ישראל ונכרי שהיו אוחזין בסכין ושחטו אפי' א' מלמעלה וא' מלמטה שחיטתו כשרה וכן הלכתא: השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה ואוקי כשאבוקה כנגדו אבל לכתחלה לא ישחוט שמא (ד) ישחוט רב שחיט שחיטה כשרה כשאבוקה כנגדו שוחט לכתחלה כדתנן לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה והשוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ואוקי בשוגג כר"י דאמר בשוגג יאכל למ"ש במזיד יאכל לאחרים ולא לו רב חנן בר אמי כי מורי רב דריש כר"מ כי דריש בפירקא דריש כר"י משום ע"ה ש"מ לית הל' כר"י הסנדלר אלא כר"י ומסת' האי דמורי כר"מ דסתם מתני' כר"מ במעשרות דתנן המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וסתם מתני' ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מיהו כי דריש בפירקא דריש כר"י (ה) ורבינו אלפסי ותשו' הגאון דאייתי ראיה מרב אחא ורבינא דפליגו במעשה שבת וקי"ל כדברי המקיל ומעשה שבת דרבנן ליתא דא"כ היכא מקשה ולמ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי (ו) והאר"י הסנדלר מעשה שבת דאורייתא ס"ל וכי פליגו אליבא דר"י הסנדלר פליגו ומסת' דאליבא דד"ה פליגו (ץ) דמ"ד מעשה שבת דאורייתא דכתיב כי קודש היא לכם אלא לר"י מחללין אמרת ולא לאחרים כדכתיב בסיפא דקרא כל העושה בו מלאכה ור"מ נמי דריש ושמרתם את השבת כי קודש היא בשבת היא קודש ולא בחול והאי דפריש טעמא דר"י ולא פריש טעמא דר"מ ור"י (ח) משמע דשנוי' דשני ס"ל כר"י הסנדלר ואיצטריך ליה טעמא דר' יוחנן למוכח שחיטה שאינה ראויה ומעשה שבת דאורייתא דאי דרבנן שחיטה ראויה היא וכיון דכי דריש רב בפירקא דריש כר"י משום ע"ה הלכה כר"י אבל בירו' גרסי' לישנא אחרינא שמואל כר"י הסנדלר רב כי הוה מורי בחבורתא מורי כר"מ וכדהוה דריש בציבור' מורי כר"י הסנדלר אמר ר' שמואל בר ביסנא ב"ר יוסי בנו של ריב"ב (ט) הוה לן דתני ר' ישמעאל בנו של ריב"ב כ"ד חייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ועשאן בין בשוגג בין במזיד אסור ומשמע דהירו' ס"ל הל' כר"י הסנדלר וכ"כ רבינו שרירא ע"כ ל"פ רב אחא ורבינא אלא דמס' דאורייתא ומס' דרבנן. אבל תרווייהו ס"ל דאסור הלכך הלכה כר"י הסנדלר וכ"פ רבינו הגאון ז"ל ואי לא דמסתפינא מרבוותא הוה גרסי' בגמרא דילן כי דריש בפירקא דריש כר"י הסנדלר ור' יהודא (י) טעמא היא בספרא כי היכא דאמינא בההיא דכתיב בפ' במה מדליקין הלכות הקודש תרומה ומעשרות והקדש הן הן גופי תורה ונמסרו כו' שהיא טעות בספרים (יא) ולישנא דבני מערבא הכי איתא הלכות הקודש וחטאת והכשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לע"ה הלכות הקודש דתניא אם אמר הפרשתי לתוכו רביעית קודש נאמן חטאת דתנן הכל נאמנין על החטאת הכשרות דתניא ועל כולם ע"ה נאמן לומר טהורין הן והא בפ' מכשירין ובגמ' דילן תניא נאמן ע"ה לומר פירות הללו לא הוכשרו וטעו הסופרי' בין הכשרות ומעשרות ובהאי נוסחא נמי טעו והלכך הל' כר"י הסנדלר לגרסת הירושלמי ולגירסת דילן כר"י וחזינן מאן דפסק בשוגג כר"י ובמזיד כר"י הסנדלר משום דרב אחא ורבינא אליבא דר"י הסנדלר וליתא ואנן כותבין מאי דס"ל מה שכתבתי למעלה דרב אלפסי פי' כר"י הסנדלר נראה כי ט"ס היא דהא וודאי בפ' כירה כר"י פסק והדין עמו דבתר דקי"ל דרב אחא ורבינא הלכה כדברי המקיל דפלוגתא דר"מ ור"י הסנדלר ור"י בשל סופרים וקי"ל דבשל סופרים הלך אחר המקיל ור"י הסנדלר ליתא וכר"מ לא פסק דר"מ ור"י הלכה כר"י אפי' בברייתא כדמוכח בפ' אעפ"י ואע"ג דרב מורי להו לתלמודא כר"מ ואשכחן סתמא דמעשרות כותיה ליכא למסמך עלייהו (יב) דהתם בפ' מי שהוציאו ל"ל האי כללא דר"מ ור"י הל' כר"י מאי אמרת הך סתמא דמעשרות הא אשכחן סתמא אחרינא בהשוחט בשבת אליבא דר"י ואפי' לר' כדקאמר התם ונסבין חברייא למימר דר"י היא וההיא דר' חייא בר אבא בפ' כירה דדריש כר"מ אימר לא שמיע ליה דיוקא דסתמא דחולין למימר ר"י היא. ועוד בעירובין דאיהו נמי לא ס"ל האי כללא דר"מ ור"י הלכה כר"י אלא מטין ס"ל. ובפי' הגאונים הפרש בין הל' למטין ונראין ור"י בן מגש לפירושם בפ' יש נוחלין מעתה קורין טעות על הרב ונתבררו במה שביררו ובשבת וביוה"כ אסורין באכילה ביומא ולמ"ש בכ"ש ומ"ש ר"ת דאפי' מבשל ל"ב בכ"ש והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר ליתא והבאתי לי ראי' מהא דגרסי' בפ"ק דשבת לא תמלא אשה קדרה עססיות ותרמוסין וכו' ואם עשו כן למ"ש אסורין בכדי שיעשו והכא ליכא איסור אלא גזרה שמא יחתה בגחלים הלכך אתו לי' איסור' בדבשיל דאורייתא בעי' בכדי שיעשו (יג) כר' יעקב מדנקט ר"פ בכ"ש ברישא ביש מאותו המין במחובר לקרקע דאי איתא דבעי' בכ"ש בסיפא הו"ל למתני והא דתנן במכשירין מצא בה ירק למכר אם רוב נכרים לוקח מיד אם רוב ישראל ימתין עד כדי שיצא ממקום קרוב התם נמי איסורא דאורייתא הוא באיסור תלישה והבאה מר"ה והוצאה מרה"י לר"ה ולפי דפירש רבינו אלפסי גבי חלילי אא"כ שהה במ"ש שיעור שיבואו ממקום קרוב משום ה"ט נמי איתא אלא דרש"י פירש (יד) וחיישי' לקולא והמבשל לחולה בשבת מותר לבריא באומצא וכגון שהיה לו חולה מבע"י דלית ביה מוקצה. וצרפתי אמר כיון דקי"ל בשבת כר"ש דל"ל מוקצה אע"ג דנא הו"ל חולה מותר (טו) ובמסת' כיון דבמוקצה מחמת איסור הוה הלכה כר"י כדגרסי' בפ' מי שהוציאו פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א בכל השבת הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת מיאוס וח"א במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר"ש לבד במוקצה מחמת איסור וקי"ל בכל דוכתי רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא וכן פי' רבי' האי ז"ל והמבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו אבל משום מוקצה ליכא דהא ראוי לכוס. וש"מ חטים שנטחנו ע"י גוי ביו"ט לית בהו משום מוקצה אר"י א"ש הטבח צריך שיהא לו ג' סכינים. א' ששוחט בה. וא' שמחתך בה בשר: ואחד שמחתך בה חלבים ואמר ר"י א"ש ת"ח צריך שילמוד ג' דברי' כתב שחיטה ומילה: רב חנינא משמי' דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית ואידך הני שכיחי וכל אדם בקי בהן וכתב רגילין נפרש שידע לאמן את ידיו בכתיבה ור' יעקב פי' שידע לעשות ולכתוב שטרות: והואיל ונפיק מפומייהו יסדתי שם (מעשי') כתב השטרות וקצת מהלכותיהן בחיבור ספר זה: אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך הכלי. אבל שוחט לתוך אגן של מים עכורין אבל שאין עכורין לא. דאמרי' לבבואה קשחיט: ואם רצה לשחוט בתוך הכלי נותן עליו עפר או מים ושוחט וכן נהגו: היה מהלך בספינה ואין לו מקום לשחוט מוציא ידיו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דופני הספינה: ובה"ג מאן דמסגי בספינה. ובעי למישחט חיותא אסור לקבולי דמא במנא ואיתלי' לי' דוכתי במכותא למישחט לגניה עלי גודא דספינתא. וכד שחיט לה לא ליזול שחיטת דם בחד זימנא בגוייהו (טז) דגודא דמחזי כמאן דשחיט לשרא דימא אלא ברישא נפל דמא. ואי שחט להדיא לגו מיא אסור למיכל מהאי חיותא אין שוחטין לגומא כל עיקר משום בחוקותיהם לא תלכו: והרוצה לנקר חצירו עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת לגומא ובשוק לא יעשה כן כדי שלא יחקה את המינין ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו ומסקנא דשמעתא מיהו דלית הלכתא כרב דאמר כ"מ שאסרו חכמים משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור.: דסתם מתני' מחלוקת בברייתא היא וסתמא טובא דלא כרב. וה"ג בירו' (יז) בכלאים מתני' פליגו עלי' דרב פשתן שצבעה בחרת לא יעשה ממנה אימרה מפורסמת בכרים ובכסתות מותר: מתני' פליגו על רב נתפזרו מעות לפני ע"ז נא יהא שוחה ומלקטן שלא יראה כמשתחווה לע"ז ואם הוא מקום צנוע מותר מתני' פליגי על רב פרצופין שהן מטילות מים בכרכים לא יתן פיו על פי' שלא יהא כמנשק לע"ז ואם הי' מקום צנוע מותר מתני' פליגא על רב אין שוחטין לתוך גומא אבל עושה אדם גומא בתוך ביתו: ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין: מתני' פליגו על רב ביב שהוא תמיד תחת רה"ר אין שופכין מים לתוכו בשבת: ותני עלה אם היה מזחילין מותר בעינות גשמי' (יח) צינורת מקלחין אסור: ותני בר קפרא אם היה מקום צנוע מותר אלין פליגו על רב ולית להון קיום. ושמעי' מכולהו דלית הלכתא כרב וגבי צינור שעלה בו קשקשין שמיעכו ברגלו בצנעה בשבת ואינו חושש: אבל ר' אלפסי מיהא דע"ז כדאית' במס' שבת. ב"ה פסק בהאי מתני' וא"כ קשיא הלכת' אהלכת' ואנן כתבינן מאי דסבירא לן: