ספר העיטור – חלק ב – שער ראשון

שער ראשון ציצית חנק ראשון מהו נקרא ציצית ופי' הוא שאמר תן תכלת ותן לבן כדתניא בספרי (א) גדילים תעשה לך זה לבן מנין לרבות את התכלת ת"ל ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והי' לכם לציצית ולבן הוא שפתח בו הכתוב תחילה וקראו ציצית בלא תכלת דכתיב ועשו להם ציצית וכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ודקדקו רבותינו ז"ל הכנף מין (ב) כנף ציצית הנעשה כמין כנף ורוב טליתות חלוקים לבנים כדגרסינין בשבת (ג) ברישא חשוכא והדר נהורא וצוה הכתוב להטיל בו תכלת ועם תכלת נקרא ציצית שלם כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיו לכם לציצית והתכלת בו כהדס וערבה שבלולב שנקרא הכל לולב שפתח בו הכתוב תחלה ולפי שהתכלת דמי' יקרים קראוהו לציצית בכמה מקומות תכלת כדאמרי' (ג) תכלת כשכרך רובא ורמי (ד) תכלת לפרזימא יאי תכלתא ולא יאי (ה) לגלימא אבל תכלת בלא לבן נא מצינו שנקרא ציצית שלא אמר הכתוב (ו) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ורבינו אלפסי ז"ל שאמר תכלת נקרא ציצית מדאמרי' סדין בציצית כבר פירשתי בשער הטלית דאלבן דקרא קאי דמיקרי ציצית ועיקר המצוה ב' מינים הם תכלת ולבן וסתם לבן בכ"מ צמר לבן והוא ששנינו התכלת אינה מעכבת הלבן ובכל הטליתות בצמר ובכלך ובשיראין ובזולתן סתם לבן שהם צמר היא אבל סדין עיקר הלבן שבו פשתן היא לפי שהיא מינו וצמר לבן פוטר בו לדעת (ז) שמואל ועליו מחלוקת (ח) ב"ש וב"ה. ובמשנה וברייתא לא נשנית בסדין אנא במחלקותם ומה שאמר רבינו יעקב ז"ל כל לבן שבאותן הלכות פשתן היא תמי' לן טובא דהא גרסי' בפ' ועשו להם ציצית בספרא בש"א ארבעה של תכלת וארבעה של לבן צמר ובמשנה תורה בפ' גדילים בש"א ד' של תכלת וד' של לבן תרי לבן ששנינו צמר הוא ותנן נמי (ט) כדי שיכיר בין תכלת ללבן. וגרסי' בגמרא אילימא כגבבא דעמרא חוורי וכו' אנא בין תכלת שבה ללבן שבה שמענו שסתם לבן צמר הוא וכן לבן ששנינו בפרק התכלת במשנה ובברייתא צמר היא אלא בסדין דגמרא היא פשתן ויכול להיות צמר וסתם צמר של רחלים ולא צמר גמלים וזולתן כדגרסי' בירושלמי בפ' בתרא דכלאים צמר ופשתים יחדיו מה צמר שאין לו שם לווי אף כל דבר שאין לו שם לווי מנין שאין לו שם לווי א"ר יהושע בן לוי דכתיב ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלים צמר אין לך קרני צמר אלא של רחלים בלבד אין מטמאין בנגעים אלא צמר ופשתים יכול יהיו מטמאין בין צבועים בין לבנים ת"ל לפשתים ולצמר מה פשתן לבנה אף צמר לבנה תנינן תרין כננין ולא דמיין דין לדין תנינא אין אסור בכלאים אנא צמר ופשתי' בין צבועים בין אין צבועין ותנינן אין מטמאין בנגעין אנא צמר ובלבד בלבנים ר' יונה ביצורי בעי קומי ר' יונה (י) תמן אתמר בין צבועים בין לבנים והכא אתמר בלבד לבנים א"ל שני' היא ששנה הכתוב עליו צמר ב"פ מה פשתן כברייתו אף צמר כברייתו ופי' תכלת עמרא כדאיתא מדרש (יא) כיתנא עמרא הוא צמר צבועין בחלזון ובשאלה לר' נחשון ריש מתיבתא תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד ושמו על שם ערבי למאס"מא וארגמן בנפסג"אה. ובגמ' א"ל אביי (יב) לר"ש ברי האי תכלתא היכא צבעית ליה א"ל מייתינין דם חלזון וסימנן ושדינין ביורה ומרתחין ליה כו' ושקילנא מניה כאודרא מוך של צמר וקלינין לאודרא כי היכי דלא לייתי למרמי בציצית ושדיא ההוא רביעתא שיורה דטעימה דאיהו נמי איפסלה ש"מ תלת (יג) ש"מ דקלינין דאודרא ש"מ טעימא פסולה והוא הנסיון ש"מ דשדינין שיורא רביעתא טעימא פסולה לשון טעמו פגמו משנעשה בו הנסיון המותר פסול ש"מ דבעי צביעא כי היכי דבעי טווי' לשמה מדקלינין לטעימה היינו טעימה פסולה ותרתי לחוד הוא דהוה מ"ט קאמר טעימה פסולה משום דבעינן לשמה ונ"מ דאיצבע צבעי ביורה ולא עבדי' לשם ציצית פסולה ואע"ג דלא עביד ליה לנסיון כתנאי טעימה פסולה מותר שביורה הנטעמת פסולה משום שנא' כליל תכלת מכל (יד) מה ואם חסר מהן פסול ר' יוחנן בן דהבאי אומר אפי' מראה שני שבה כשרה כדרך הצובעין שצובעין פעמים וקורין אושיי"ט משום שנאמר שני תולעת דכתיב תכלת וארגמן ותולעת שני וקרי נמי שני אתכלת דכתיב ברישא ת"ר (טו) תכלת אין לו בדיק' קס"ד דליכא למיקם אי תכלת אי קלא אינן ואינה נלקחת אלא מן האומן שעשאה לשמה ספרים יש להם ונלקחים מכל אדם והא ר' יצחק בדק להו בגשבא מייתי מגביא גילא מין צבע יש מפורשים אלי"ם ומיא דשבלילותא תלת"ל ומי רגלים שעברו עליהם מ' יום אי איפרד חזותא נתקנקל מראה הצבע כשרה ואי לא פסולה וסימן שיני שקר לגריעותא פסולה שיני אמת למעליותא מאי אין יו בדיקה אטעימה לאו משו' קלא אילן אלא משו' טעימה הוא דלית ני' בדיקה דאפי' אשתני למעליות' איכא למימר טעימה הוא ופסול וליכא למימר או מיורה או מטעימה מר ממשכ' אייתי תכלת' בשני דר' אחאי ובדקה כר"י ברי' דר"י ואפריד חזותא ונראה פסולה כדרב אדא ואשתני למעליותא סבר למיפסל' דהא איפרד חזותא וקלא אילן היא א"ל האי נא תכלת דהא איפרד ולא קלי אילן דהא אשתני למעליותא אלא ש"מ שמעתתא אהדדי אתמר דלא פליגי ותרווייהו צריכא דהיכא דבדקי' כדר"י ולא אפריד חזותא כשרה ולית בה ספקא אפריד חזותא אכתי אי' למימר דכשרה ובדקי' לה כדרב אדא אי אשתני למעליותא ואע"ג דאפריד חזותא דר"י כשרה ואי לא פסולה.: והאי תכלתא דמר ממשכא נמי כשרה שלחו מתם שמעתתא אהדדי איתמר וצריכא: ר' מנא דייק וזבין כחומרא מתני' שלא היה לוקח תכלת תפילין שנא מן המומחה שצבען ועשאן לשמן א"ל היכי עביד קמאי דקמך כך נהגו הראשונים והצליחו במלאכתם ת"ר הקונה טלית מצוייצת מן השוק מן הישראל ה"ז בחזקת תכלת כשרה דאחזוקי איסורא ביד ישראל לא מחזקינין מן הגוי מן התגר כשרין: (טז) דישראל לא יהיב מידי להדיוט בוני: ורבי עמרם בר שישנא בתשובותיו פי' תגר דייק טובא ולא זבין מישראל אלא טלית שהתכלת כהלכתה דחייש להפסידא דממונא אבל הדיוט לא דייק ואע"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לגוי אם עבר ומכרה כשרה מ"ט הכי תרגמה משום זונה ישראלית שמא יתעטף הגוי בחזקת ישראל ותבעל לו בחזקת ישראל וי"מ שמא תבעל לגוי ויתן לה הטלית באתנן ותוציא לעז ותאמר ישראל נתנו לה ורב יהודא דמתכלת' בחלק הברכה פירשנו פי' תכלת לבן להלכה ולמצוה. והוצרכנו לפרש עכוב שניהם וע"ז שנינו (יז) התכלת אינו מעכבת את הלבן והלבן אינה מעכבת את התכל' קס"ד שאם אין לו משני מינים אלו אלא א' מטיל זה בל"ז דכי אמר רחמנא ב' מינין למצוה אבל לא לעכב לימא מתני' דלא כר' דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבין זא"ז דתרווייהו חדא מצוה כערבה שבלולב ד"ר וחכ"א שניהם אין מעכבין זא"ז כתפילין ש"ר וש"י ולכתחלה בעי' ב' מינים למצוה ואי לית ליה תכלת עביד לי' צמר במקומו מ"ט דר' הכנף מין כנף לבן כדפירשית וכתיב פתיל תכלת דהו"ל תרי מינין והו"ל נכתוב וראית' אותם והשתא דכתיב וראיתם אותו עד דאיכא תרווייהו כחד ואי עביד חד בלא אידך לא עביד מצוה: ורבנן דאמרו לא מעכבי אדרב' מדכתיב אותו חד בלא חברי' דכל חד וחד מצוה באפי נפשי' ובלבן קיים מצותו ועשו בתכלת (יח) אפי' תימא ר' מהדרי' לאוקמא כר' משום דר' סתמא למתני' ולעולם תרווייהו מעכבי ולא נצרכא אלא לקדם ואליבא דד"ה למצוה לאקדומי לבן בריש' אפי' בטלית צבוע דלא ס"ל צבוע גרים ואי אקדים תכלת יצא דתני' מצוה להקדים לבן לתכלת בכל טלית צבועין לבנין דכתיב ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ואם הקדים תכלת ללבן יצא דליכא עיכובא בקדימה אלא שחסר מצוה מאי מצוה חסר אילימא חסר מצוה דלבן כמאן דליתא דמי ויצא דקאמר אקיום מצוה דאתכלת לר' עכובא מעכבי וכיון דלבן כמאן דליתא דמי מאי אהני ליה תכלת דהא חד מצוה היא: אלא חסר מצוה שלא הקדים ועשה מצוותה דתכלת ולבן כהלכתה ומאי חסר הרי קיים שתיהן חסר על שאינו מן המובחר על שלא הקדים לבן ומס' לן בד' מינין שבלולב נמי מצוה להקדים לולב להדס. והדס לערבה כסדר הכתוב ואם הקדים יצא תינח (יט) התכלת דאינו מעכבת את הלבן דאי הקדים תכלת שלא כמצוותה יצא אלא הלבן אינו מעכב את התכלת מאי והלא מצותה להקדים וכו' לא נצרכה אלא לסדין בציצית ואליב' דב"ה דאית בה לבן ותכלת דמצוה לאקדומי לבן או פשתים או צמר כדאמרי' לקמן כדאמרי' חוטי צמר פוטרין בשל פשתן דמין כנף היא טלית לבן וציצית לבן ואי אקדים תכלת יצא וה"ה לטלית צמר לבן ונקיט סדין דכולה לבנים ולא נקט צמר דאית בהו כל מיני צבע לא נצרכה אלא לטלית תכלת דמצוה לאקדומי תכלת ברישא דמין כנף הוא תכלת הטלית ותכלת הציצית והדר לא סגי דלא עביד לבן דמצות ציצית תרי מינין נינהו ואקדים לבן לתכלת יצא: ירושלמי בחלק רב אומר קרח אפיקורס היה מה עשה עמד מאתים טליתות של תכלת אייתי לגבי משה א"ל משה רבינו טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית א"ל חייבת שנאמר גדילים תעשה לך בית מלא ספרים מאי חייבת במזוזה א"ל חייבת דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך מדצבוע גרים אטו מין כנף אצבוע קפיד ירוק לירוק ולבן ללבן הא בטלית של כל מיני צבעונים. מצוה להקדים לבן כדקתני בברייתא דמין כנף לבן היא בכל טליתות לפי שרובן וסתמן לבנים ולא קפדו אצביעה אלא כל היכי דליכא לבן כדאמרי' לקמן טלית אין פוטר בה אלא מינה אבל היכא דאיכא לבן קודם בכל הטליתות כדקס"ד בשינויא קמא אלא א"ר מתני' בכולה טליתות ולא נצרכו אלא בגרדימון ושיירי והתכלת אינו מעכבת את הלבן למצוה ואפי' לרבנן וה"ק אי איפסקא ב' חוטין בתכלת ואשתייר חד מינייהו וקם אלבן ב' חוטין שלימים אי נמי איפכא לית לן בה (כ) דאר"ז גרדימי תכלת כשרה וה"ה לגרדימי לבן והיכא דאיכא גרדומי בין לרבי בין לרבנן מצוה קעביד כהלכתה ואי ליכא גרדימי אפי' לרבנן דלא מעכבי אהדדי נהי דלא מעכבי מצוה בעינין והכא מצוה ליכא ובעי למירמי בי' ציצית אחרינא ומתני' ד"ה הוא וכמה שיעור גרדימי בחלק סופו ואפי' לרבנן קבעינין עד כמה חשבינין כמה דאיתנייהו וא כא מצוה דתרוויהו דאי ליכא שיעור אע"ג דלא מעכבי אהדדי וקיים מצות חדא ואכתי תרוויהו בעי לאוקמי (כא) ובעי ציצית אחרינאי ור' ברוך אוקמא למתני' כר' ולא כרבנן דאי לרבנן אע"ג דלא אשתייר כשיעור ענבה כשרה. ומסתברא לן דאפי' לרבנן (כב) לא איצטריך ולמצוה כדפרישי' ורבי' אפרים דחה דבריו דאמר לאוקמי מתני' דהתם כר' ולא כרבנן אלא כ"ש לרבנן דאין מעכבין דאי איגרדום ואשתייר חד כשרה לרבי וכ"ש לרבנן דאמרי כי לית לי' אלא הוא כשרה ולא מעכבי אמצוה מחמת האי דלית לי' וא"כ היכי פשטינין מיני' לתנא דמתני' דאית ליה דמעכבין זא"ז ודלמ' מלת' דשוויה לתרווייהו קאמר ורבינו אפרים לא שני קושי' דאקשי' ר' ברוך דאפי' לא אשתייר כדי עניבה כשרין לרבנן. ולא (כג) לשיעור עניבה בעי למצוה אפי' לרבנן מתוקמא מתני' לד"ה ולאו סתמא הוא: מאן תנא דפליג עלי' דר' כלומר מאן חכמים האי תנא ותני בלשון חכמים ומשום דהנהו תנאי שאמרו משום ר' יוחנן ב"נ דתניא אין לו תכלת מטיל לבן דעת המפרשים מטיל לבן כדינו לטלית צמר צמר לפשתים פשתים לכלך כלך: ומסת' לן חדא דמלתא רחוקה היא דרחמנא אמר תכלת עמר' היא ורמינן ביה כתנא כמה דאפשר לאהדורי עלוי דתכלת מצוה לאהדורי ועוד לבן לא הוה אלא ב' חוטין ואנן דל"ל תכלת מ"ט רמינן ז' בב' סגי אלא מדרמי ד' שנים הם במקום לבן ושני' במקום תכלת הלכך הני דתכלת עבדו מצמר ולא מחסיר מיני' אלא ציבעא והיינו דקאמר אין לו תכנת מטיל חוטי צמר לבן במקומו ובמקו' לבן כדינו בצמר וכדינו בשאר (כד) בגדי' ומטיל לבן כל ד' חוטין וכל לבן ששנינו צמר היא ודר"י נמי צמר היא וע"כ בסדין ל"ק דהיכי דליכא תכלת רמי צמר כדאמרינין לקמן ולא יהא אלא לבן כיון דאפשר במינן כדר"ל ומחלוקת ב"ש וב"ה בסדין בדאיכא תכלת היא והכא לא אמרו אלא בצמר ובשאר בגדים בלא פשתן והלכתא האידנא דליכא תכלת קי"ל כר"י ב"נ דמדקתני לבריתא בלשון חכמים הלכה כוותיה והלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו כן פסק רבי' אלפסי ז"ל ור' אפרים ז"ל אבל ר' ברוך חלק ופ' הלכה דמעכב אחת מהן וציצית דרבנן היא וליתא להאי פסקא דמתני' ד"ה היא כדפרשינין ועוד אי איתא דמדאורייתא זה בלא זה לאו מצוה היא עכשיו שאין תכלת אין סדין (כה) בציצית אפי' דרבנן וה"ה בד' ציצית דמעכבין זא"ז דבתלתא לא הוה ציצית דרבנן ואם הטיל לבן בלא תכלת לא קיים מצות לבן כדאמרינין לעיל אילמא חסר מצוה דתכלת וקיים מצוה דלבן לר' עכובי מעכבי אהדדי ואפי' מצוה דלבן לא קיים ובטלית דאורייתא לא אשכחן ציצית דרבנן הלכך ליתא להדא פסקא ומ"ש לפיכך נמנע ר' קטינא לעשות בסדינין כלל מפני שאין ציצית אלא בתכלת ולבן ותכלת בסדין בלילה איסור כלאים ל"נ לן דקי"ל אין מעכבין ורב קטינא לאו משום דמעכבין ס"ל אלא מפני שצריך להטיל בו צמר וא"י שאין ציצית בלא צמר כדפרישי' וזה דעת הראשונים שכל טלית שיש בו פשתן אין מטילין בו ציצית וכך עלה בידינו ובשער טלית נכתוב הדעות ולפי שהוצרכנו לכתוב ולקבוע הלכה על העיכוב פרשנו סברתנו שממנו יצא הטעם:

החלק השני עשייתו ת"ר כמה חוטין הוא נותן בש"א ד' ב' חוטין תכלת וב' חוטין לבן וכופלן לח' והם ד' תכלת וד' לבן דדרשו גדיל גדילים (א) אלא גדילים ב' ופתיל תכלת א' הרי כאן ג' בספרא כמה גדילים אין פחות מג' כדברי ב"ה בש"א ד' חוטין של תכלת וד' של לבן של ד' ד' אצבעות והלכה כדברי ב"ש ומדקאמר של ד' ד' אצבעות ד"ד חוטין דקתני התם כשהן כפולין בתוך הטלית קאמר ומתחלה הם שנים שנים וגמר' דילן דקתני ד' מתחילתן ב' חוטין תכנת מתחלה ושנים לבן וכשהן כפולין הרי הן ד' ד' וב"ה דקאמרו ג' לא פירשו שיעור התכלת, אלא פתיל דוקא וגדילים ב' וכופלן והן ד' לבן וכ' תכלת וכמה תהא משלשלת אורך החוטין היוצאין מן הטלית בין ענף וגדיל בית שמאי אומרים ד' אצבעות וב' שלישי גדיל ושליש ענף וי"מ משלשלת בלא גדיל (ב) וצרפתי פי' משלשלת (ג) חוץ מן הענף אבל מה שנוטפת על הקרן לא הוה שלשל דהשתא, הוה ו' אצבעות ומחצה ול"נ לן מדקתני בספרא ד' חוטין של ד' ד' אצבעות ש"מ שמציאות אורכן ד' (ד) כדפרישית ולא יותר. ובה"א ג' אצבעות ב' גדיל וא' ענף וג' שב"ה באיזה אצבע אמרו מד' בטפח של כל אדם כל אצבע יהא א' מד' אצבעות שבטפח כל אחד וזהו גודל שיש בו ד' גודלת בטפח כדפריש ר"פ טפח דאורייתא ד' אצבעות גודל כגודל העליון והן ה' באצבע בינוני וו' בקטנה הנקרא זרת נמצא ג' גודלין לב"ה הם ד' אצבעות פחות רובע לבינוני ולב"ש ד' לבינוני איכא בינייהו רבעא וס"א חמש ותלתא ולא נהירא לן דאיכא היינו ב"ש דאמרו בינונית ומשום דבספרי גרסי' הנ' כב"ש (ה) נקט השתא הל' דהו"ל לאקשי' מעיקרא למימרא דאיתא לי' שיעורא והדר איפסקא הלכתא הלכך ד' חוטין מטיל בתוך הטלית כב"ש בתוך ד' אצבעות של כנף רחוק מן השפה ומשלשלם ד' אצבעות כב"ש כדקתני בספרי ור' יהודה ג' חוטין בתוך ג' כב"ה ואין למדין הלכה מפי תלמוד אמר ר"פ הלכה ד' חוטין מטיל בתוך הטלית ב' תכנת וב' לבן וכופלין והן ח' ונותנין בתוך ב' אצבעות לקרן הטלית כמו שמפורש בחלק הנחתו ומשלשלת הגדול עם ענף יוצאין מן הטלית ד' אצבעות דהל' כב"ש בכולה ואי' דמפרשי חוץ מן הכנף דמה שנוטפת על הקרן לא הוה שלשול דהשתא הוה ו' אצבעות ומחצה למאן דאית לי' שיעורא קא פריך דקתני כמה תהא משלשלת דיהיב שיעורא למנין ואורך והתניא ציצית אין ציצית אלא יוצא דבר תלוי ויוצא ואין ציצית אלא משהו שאין לו שיעור מאי לאו שאין לו כלל לא למעלה ולא למטה נא למנין ולא לאורך נא אין לו שיעור למעלה כלל אבל יש לו שיעור למטה לא פחות מד' חוטין ולא פחות מד' אצבעות אבל אם רצה להוסיף בין במנין בין באורך (ו) והא דקתני משהו אשירי' קתני כדקתני בסיפא דברייתא בד"א כתחלת שירי' וגרדומיו כ"ש והכי מסת' דקתני לולב אין לו שיעור והתם אין לו שיעור לא באורך ולא במנין וכ"כ ר' עמרם בר ששנא ריש מתיבתא דמתא מחסיא בתשו' ב"ד ואלופין וחכמי ישיבה שלפנינו בישיבה של אדר שנת אלף קס"ט לשטרות דאלת"ה לולב אין לו שיעור ה"נ כו' גבי ציצית נמי אין לו שיעור למעלה אבל יש לו למטה ושוב מצינו מנין ללולב שיש לו שיעור למטה במנין דתנן ר' ישמעאל אומר ג' הדסים וב' ערבות ולולב א' וכו' ועכשיו אנו עושין אפינו מאה הדסים וכן ציצית כך הוא שאין לו שיעור כלל למעלה כדאמרי' לקמן כאן בטנית בת ד' כאן בטלית בת ח' ואין בה משום בל תוסיף וכן הלכתא ואני שמעתי מנהג זקנים בלולב שבעים הדסים כנגד ע' אומות וי"א שעושין מנין כ"א ת"ר אין ציצית אלא ענף שלא יהא כלו גדול כדגרסי' בספרא ועשו להם ציצית שומע אני בלי ציצית ת"ל גדילים הא כיצד שתהא גדיל יוצא מן הכנף וציצית מן הגדיל כדאמרן לעיל עשה גדיל ופתלהו מתוכו אמר אביי וצריך לאפרודי כי ציציתי' דארמאי צריך להפריד חוטי ענף זה מזה מן הגדיל ולמטה כדי שיהא ניכר ענף ציציתא דארמאי קציית שער של בלורית שפרודות מלמטה ודביקות מלמעלה ומסתבר לן בעידן תכלת קאמר להפריד תכלת לצד א' ולבן לצד א' דומיא דציציתא הכירה דלבן ותכלת ויפה לדקדק ולעשות זכר לתכלת יתיב רבה (ץ) וקאמר ליה להא משמי' דרב חוט של כרוך עולה מן המנין חוט שכורך הגדיל עולה מן המנין והיא בכלל ד' לב"ש וג' לב"ה אתמר נמי יתיב וקאמר משמי' דשמואל תכלת שכרך בה רובא כשרה בלשון רבותינו נקראו כל הציצי' תכלת ואם כרך רוב' ונעשה מיעוטא פתיל ורוב' גדיל כשר' ולא בעי' חצי גדיל וחצי ענף ואפי' נא כרך בה אלא חוליא אחת שמיעוטה גדיל ורובה ענף כשרה דגדיל (ח) או ענף כ"ד בעינין ונוי תכלת לפני' במצוה שליש גדול כרוך בחוליות ושני שלישי ענף בלא כריכה וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך ג' כריכות ח' חוטין תנא הפוחת לא יפחות מז' חוליות כנגד ז' רקיעים לפי שתכלת דומה לרקיע והמוסיף אל יוסיף על י"ג כנגד הרקיעים והאויר תנא כשהוא מתחיל לכרוך החוליות מתחיל בלבן חוליא א' וחוליא א' תכלת עמה וכן כל הגדיל ומסיים חוליא התחתונה בלבן ומתוך שהוא מנומר בחוליות מתראה מפני התכלת והתכלת מפני הלבן דרחמנא אמר וראיתם אותו ובהכי איכא ראייה טפי מתחיל בלבן הכנף מין, כנף כדפרישית ומסיים בלבן משום מעלין בקודש ולא מורידין מדאתחיל ביה אי הוה מנח מחזי ירידה ועוד דעיקר ציצית לבן מדפתח ביה קרא ואנן דלית לן תכלת (ט) לא חוליות ולא קשרים ההוא גברא דמכסי גלימא טלית שכולה תכלת ורמי תכלתא ציצית וגידולי' מגדיל בלא ענף אמר רבא יאי גלימא ולא יאי תכלתא ציצית פסול' היא ורבב"ח אמר כשרה קס"ד אי גדיל כולו אי פתיל כולו ורב דפסיל קס"ד לעולם פתיל בעינין כלומר ענף וגדיל בעינין כדאמר רב לעיל והאי דגדילים דמשמע כולו גדיל. למנינא הוא דאתי דאכתי גדיל שני' משמע השתא דכתב גדילים נעשה גדול ופתלהו מתוכו שיהא גדיל ומתוך הגדיל יוצא פתיל כדאיתא בספרי שיהא גדילה יוצאה מן הכנף י"מ שיהא הפתיל הכורך בו במנין (י) החוטין וקי"ל כרב דאמר גדיל ופתיל בעי' כדלעיל שליש גדיל וב' שלישי ענף אמר רבא ש"מ צריך לקשור על כל חוליא וחוליא כ"ז חוליות דאי ס"ד ל"צ אנא קשר העליון והאחרון שבסוף החוליא הא דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכנת כשרין ואמאי כיון דאיפסק החוט אשתרו כולהו חוליות ולית בהו גדיל ורחמנא אמר גדילים, אלא לאו ש"מ צריך לקשור על כל חוליא ואע"ג דאיפסיק עילאה אישתייר בה גדיל דהא איכא קשר דלמא דאיקשור לעולם לא בעי' קשר על כל חוליא והא דאר"ח גרדומי תכנת כשרין לאו בכולהו ציצי' קאמר אלא בציצית הנקשר בחוליות אבל בהנך דלא קשיר פסול דלית גדיל ושירי' נפרש בחלק סופו אמר רבא שמע מיניה קשר העליון דאורייתא והוא אותו קשר האחרון שבסוף החוליות שבשעת עשייתו היא עליו דאי מדרבנן ומדאורייתא לא בעי קשר אלא שתיכף לבן ותכלת בתוך הטלית ותולה מאי איצטריך לכדכתיב צמר ופשתים יחדיו וסמיך ליה גדילים פשיטא דמותר דהא ליכא כלאים דהתוכף תכיפה א' אינו חובר וכשמטיל ציצית כלאים בתוך הטלית אינן מחוברין אלא לאו ש"מ קשר העליון דאורייתא ויש בו ב' תכיפות תכיפה א' כשתופר שבו ראשי החוטין בנקבים של הטלית ותכיפה אחרת כשקושרין דהוא כלאים דאורייתא שוע טוי איכא בחוטין והקשר הוא נוז שהיא לשון חיבור שהיא כארוג. ורבי' יעקב אמר מפי רבותי נוז שזור והחוטין שזורין הן כדאמרי' לקמן וי"מ קשר העליון הסמוך לטלית ונ"נ לן דהא קאמר לעיל כיון דאשתרי לי' עילאה כו' והאי בקשר שבסוף הגדיל קאמר וקארי ליה עילאה שהיא עליה (יא) בספרי ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כמה שהוא ת"ל ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת טוי ושזור אין לי אלא תכלת טוי ושזור לבן מנין הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טוי ושזור שמענו שהחוטין כפולין ושזורין בפ"ב (יב) עירובין המוצא לשוני של תכלת בשוק פסול' חוטין כשרין מ"ש לשונו' דפסולו' דאמרי' אדעתא דגלימא צבעינהו כו' בשזורין ש"מ דציצית שזורין בעינן וכ"כ רבי' יעקב ז"ל וכ' נמי דליכא למיחש דלמא מנתקי מהדדי והוי י"ו חוטין דכיון דתחלת עשייתו בכשרות תו לא מפסיל דהו"ל כגרדומי ציצית וכשרין ונראין דברים דאין מוסיפין על ח' חוטין ומס' דאין לו שיעור למעלה במנין החוטין כדפרישית לעיל וכן אמר רב עמרם הטיל ב' קרנות כא' כשרה ואוקמוה (יג) ואח"כ פסק ראשי החוטין שלהן פסולין דלא אמרי' פסיקתן זהו עשייתן וכן הלכתא (יד) אר"י אמר רב עשאה מן הקוצים י"א מה שחותכין מן הבגדים אחר גמר מלאכתן שקורין טלודארי"ש ומן הגרדין צמר הנגרד מן הבגדים כדי לנאותו מן הנימין היוצא מן הבגד בסוף הבגד פסולה דבעי' עשיי' לשמה והני מלאכה אחרת נעשה בהן מן הסוסין ומין הפקעיות שעומדת לאריגה כשרה דלא נעשה בהם מלאכה וטוי' לשמה לא בעי כי אמרית' קמי דשמואל אמר אף מן הסוסין פסולה בעי טוי' לשמה ורב עמרם בר ששנא פי' בתשובותיו מן הקוצים מקום שהצאן רובץ בין היזמי והיגי נוטלין הקוצין צמר מן הכבשים ומן הרחלות מעט מכאן ומעט מכאן ואם לקט צמר מאותן הקוצין וכן אם לקט נימין מן הצמר ולא עירב בהן צמר רך אלא נימין לבדן פסולין לציצית גרדן שארג בגד של צמר וחתכו אותן גרדין שנותרו מן הצמר מן השתי או מן הערב אם עשה מהן ציצית פסולה אבל מן הסיסין שהן פקעיות מחלוקת רב ושמואל ואע"ג דרב ושמואל הל' כרב באיסורי בהא הלכה כשמואל דהא חזינין טעמא דשמואל בסוכה דכתיב תעשה לך לשם חובך ושבקי' טעמא דרב הלכה אף מן הסוסין פסולה וכ"פ רבי' אלפסי ז"ל ואע"ג דאמר אביי כל מידי דמר עביד כרב בר מתלת דעביד כשמואל כו' הא אמרי' בפסחים כחומרא דרב עביד כקולא דרב לא עביד הלכך הו"ל טוי' לשמה ככתיבת גט לשמה דגרסי' התם הכל כשרין לכתוב את הגט ואפי' חש"ו ואר"ה והוא שגדול עע"ג ונכרי אעפ"י שישראל עע"ג פסול, דנכרי אדעתא דנפשי' קעביד וכדפסקינין בגיטין ומס' דאי טוואו גוי ושזרו ישראל לשמה כשר וגרסי' התם בסוכה (טו) תרי קראי כתיבי גדילים תעשה לך לשום חובך ועשו להם ציצית משלהן ש"מ דחוטין גזולין פסולין לציצית ומס' לן דאפי' לאחר יאוש דהכא שינוי ליכא כי היכי דאיכא שינוי השם לענין תרומה והקדש ומעשר: דתניא הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ומשום מצוה הבאה בעבירה הלכך יאוש כדי לא קנה כדפסקי' בפ' מרובה (טז) והא דקשי' להו לרבוותא דעולא אדעולא דהתם בפ' הנזקין (יז) ס"ל ייאוש לא קנה ובפ' (יח) הגוזל אמר מחשבה אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה קנה לאו דס"ל ייאוש קנה אלא למעוטי דבסתם ייאוש לא קנה אפי' עם שינוי הרשות אבל בידוע הוא דקני עם שינוי רשות ורבוותאי מוקמי בעלמא קנה אבל גבי קרבן לא קנה. ומס' כדפירשתי דאי איתא דלענין ממונ' קנה קשיא הא דגרסי' התם כי אוקמוה רבנן מרשותא משעת גניבה או משעת הקדישה למנ"מ לגיזותי' וולדותי' ואסיקנא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר ש"מ משום ממונא (יט) קא קני ומשו' הבאה בעבירה ליכא כדמוכח בפ' לולב הגזול והשיב דקי"ל כשמואל דאמר התם ל"ש אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול וה"ה ליבש וכן הלכתא דהא רב אשי קאי כוותי' דקא מתרץ לעולם ביו"ט ראשון ולא מבעי' קאמר ועוד דרבא ועולא ס"ל דהא דאמרינין קרבנו ולא הגזול והא דאמרי' נמי גזול דלית ליה תקנתא טעמייהו משום דייאוש לא קני ונא מטעמא דמצוה הבאה בעבירה כדמוכח במרובה: וחוטין שאולין הלוואה הוא דלא הדרי בעינייהו וכדידי' דמי רב יהודה בר יעקב רמי ד' חוטין דאינון ח' כדהוו בגלימא כפולין ואביק להו מביק ס"א רמי להו ארבעה ועייף להו מיעף ועייל בגלימא, ואביק להו כלומר רמו להו ד' וכפול להו מקמי' דלעיילינהו בגלימא והיה ח' חוטין בתוך הנקבים וחוזר ומטיל אותם בתוך הז' הכפולים ובתר הכי עביד שני שלישי גדיל ושליש ענף קס"ד בעי תמניא בגלימא: רב ירמי' מדפתא עביד תמניא מינייהו שתסיר ולא אביק להו נותן ח' חוטין בתוך הטלית וכופלן כמו שאנו עושין בד' וגדיל א' בגדיל וענף מר ברי' דרבינא עביד כדידן וכך אנו עושין וזהו פסק עשייתו מתוך הלכה. טוה הצמר לשם ציצית משלו או שניתן לו במתנה ושוזרם לשנים וסורך מאותו חוט בגודלו פעמים ושלש ומותח ד' אצבעותי' כדי שיהא שיעור ארכן ד' אצבעות גדילים וכורך על ד' אצבעותיו המתוחות מאותו החוט הכרוך בגודל ד"פ ומפסקן נמצא חוטין שהן כפולין כשיעור ד' אצבעות מתוחות והא' כרוך על הגודל בתחלה ארוך מן הג' כדי לכרוך בו הגדיל ותוחבן במחט בשני נקבים בטלית ומטיל ראשיהן בתוכן ראש אחד בנקב אחד והשני בנקב אחד וכופלן והן ז' חוטין שוין באורך ד' אצבעות והאחד עודף עליהן ארוך מכאן ומתחיל וקושר קשר סמוך לטלית ובזמן שהי' התכלת מצוי היו אלה הח' חוטין ד' תכלת וד' לבן ומתחיל וקושר בלבן וכורך חוליא א' כדי שיכרוך וישנה וישלש וקושר נמצא שהיה בין הקשרים ה' של לבן וג' של תכלת. ומס' לן עכשיו שאין תכנת והכל לבן אין לנו היכר חוליות ונהגו לעשותם קשרים כנגד ה' שהיו בלבן שנים סמוך לטלית וג' בסוף הגדיל וכורך ושונה וגודל ד' חוטין בחוט הארוך עד שיהא שליש גדיל ושני שלישי ענף ובשם ר"ח כתב ג' קשרים למעלה וב' למטה ומר רב יהודאי איפכא ואותן שנהגו שלש למעלה ובו בסוף הגדיל יפה עושין שאם יפסק החוט הגדול בסופו ישתייר חוליא א' סמוך לטלית ובחוליא א' גדיל כשרה ויש מקומות שעושין ז' כריכות וקושר עד שמשנים ז' קשרים ומנחי סימני שבעה שבועות ואפשר שנהגו מפני הפוחת לא יפחות מז' ומנהג שלנו כמר רב יהודאי ז"ל ומנהג בכל ז' קשרים למעלה וכורך ע' כריכות כנגד ע' פרים ואחר קושר ב' קשרים ורבותינו פירשו טעם ה' קשרים להשלים תרי"ג מצות לפי שג"פ כתוב בפרשה ציצית חסרים יוד וכתוב והיה לכם לציצית וגרעון למד ומוסיפין חד על ג' הכתוב והן כולם מלאים נמצא ציצית עולה ת"ר וח' חוטין וה' קשרים ה' תרי"ג ונא פירשו טעם ה' קשריו למה ואנן כתבי' מאי דס"ל דד' קשרים של לבן עם קשר הסמוך לטלית ורב עמרם ריש מתיבתא בתשובותיו כ"כ וכך היה גודל אחר קשר התחתון חוליא ועניו חוליא תכלת ועליו לבן וכך עוד ז' קשרים וקושר קשר העליון ואם רצה מוסיף עד י"ג ואחר שקושר הקשרים העליוני' מפריד החוטין ומבדילן זמ"ז וכן עושה בד' כנפותיה. ת"ר ד' ציצית מעכבות זא"ז שארבעתן מצוה א': ר' ישמעאל אומר ארבעתן ארבעה מצות מ"ב הא כולהו בעי למצוה. אמר רב יוסף סדין בציצית אליבא דב"ה שיש ב תכנת ולבן של פשתן שיש בו כלאים מ"ד מצוה אחד אי מפסקא חד כנפות ליכא מצות ציצית באחרוניתא והוי כלאים שלא במקום מצוה ואסור ומ"ד כל חד וחד מצוה באפי נפשה שרי טלית בעלת ה' איכא בינייהו שחייב בציצית למ"ד מצוה א' הן כיון דרמי בד' תו לא צריך בה' דפלגא דמצוה היא מ"ד ב' מצות עביד ציצית בכולהו ה' והא דגרסי' בספרא ד' ולא ה' ולא ו' דבחד כנף לית לי' למירמי אלא חד ושמעינין מהכא הלכתא כדפסקינין מרבה אני בעלת ה' שיש בכלל ה' ד' ובעלת ה' חייבת וצרפתי אמר דניחא לההוא ואייתי ראיה (כ) מההוא דבצרי לגלימא לא עביד מידי מ"ט שויה טלית בעלת ה' ופטורה וליתא דר"ה א"ב דאר"ה היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת כו' למ"ד מצות אינו חייב וקי"ל כת"ק דארבעתן מצוה א' ואי אפסיק חד מנייהו לא כהלכתא היא ואין יוצאין בה בשבת ואפי' אפסיק חוליא אחד ועקרא בכנף אין מברכין וכן הל' א"ר שישא בריה דר' אידי האי מאן דבצרי לגלימי' חתך ממנה קרן א' ושויה בעלת ה' ואכתי חייבת כדאמרן שיש בכלל ה' ד' אמר רב משרשיה מאן דצייריה לגלימיה לא חתך הכנף אנא קושרו למעלה שיה' בעלת ג' לא עביד ולא מידי דכמאן דשרי דמי דכדקאי מעיקרא קאי ואכתי חייב ותנן על בעלת ה' שנקבו כמוצא רמון וצררן טהורין דהאי קשירה לא מהני מידי חוץ משל ד' דצוררן אותו מחדש האי מאן דחייטיה לגלימיה שהיה טליתו ארוך וכפל הבגד והטיל בו ציצית לא עשה ולא כלום דאע"ג דציירי' שקשרו כמאן דשרי דמי וחשיב כמאן דעביד הציצית באמצע כנף והוא צריך להניחו בסוף כנף כמלא קשר גודל כך מצאתי ומס' לן דחייט' לגלימא לא ציירי' אלא תפרו דעדיף טפי שתהא בעלת ג' אפ"ה לא עביד כלום דאי איתא דלא מבעיא לי' הא ל"ל כפילא למיתפרי ליפסק ולשדיי' אלא כדקאי קאי וחייב: