אוהב ישראל – קטע 30

וידבר ג' אשה כי תזריע גו' לשון רש"י ז"ל א"ר שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעב"ר. כך תורתו ג"כ מתפרשת אחר תורת בהמה חיה ועוף עכ"ל והוא נפלא ונעלם כוונת רש"י שהביא זה כאן ואם רצונו בזה לתרץ למה איחרה התורה לכתוב דיני האדם אחר דיני בהמה חיה ועוף הלא נמסר לנו כלל גדול שאין מוקדם ומאוחר בתורה ועוד מה הועיל בתירוצו דהנה אחז"ל במדרש ע"פ אחור וקדם צרתני אחור במעב"ר וקדם במחשבה דבאמת האדם הוא מובחר הבריאה ועלה במחשבה תחלה להבראות ובשבילו נבראו כל העולמות רק במעשה בפועל נברא האדם אחרון לכל הנמצאים והוא עבור כי הוא כולל כל הברואים כולם כי בהגוף יש ד' יסודות התחתונים ויש לו נפש המתנועע שהוא מעולם הגלגלים ורוח שהוא מעולם היצורים ונשמה שהוא מעולם הבריאה ונשמה לנשמה שהוא מעולם האצילות והכל הוא להורות שהוא יכול לתקן ולהעלות כל הברואים ע"י מעשיו הטובים עד נקודה פנימית העליונה וכולם תלויין בו. ולכך נברא האדם אחר כולם אבל באמת בהמחשבה הוא קודם שבשבילו נבראו כולם וא"כ היאך דימה תורתו ליצירתו דהיצירה היתה מוכרחת להיות מאוחר כדי שיהא יכולת בידו להעלות כולם כנ"ל אבל תורתו היא בחי' חכמה עילאה מחשבה סתימא ובמחשבה הלא הוא קודם: ובהעיר לב י"ל ע"פ דרך רמז דא' בספרי. אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת בעור ולא בבשר וגידין ועצמות וכ' הרמב"ם ז"ל שזה לא היה דבר טבעי רק בדרך נס ופלא כי כשהיו ישראל שרויין על אדמתן והשכינה שרויה ביניהם והיה להם מדריגת הנבואה אז היה להם גם מדריגה זו היינו כשהיה אחד מזרע ישראל עושה איזה דבר רע ח"ו אז תיכף היה נראה בגופו מראות הטומאה. ודוקא בעור ולא בבשר ולא נראו מראות האלו בשום אומה ולשון ולא בבהמה חיה ועוף ע"כ: והנה ארז"ל הני מאני דרבנן דבלו מינייהו והענין הוא דע"י התורה שהאדם לומד באהבת שמו ית' הוא זוכה לחלוקא דרבנן היינו הלבוש הק' שנעשה לו ע"י אותיות התורה שהוא לומד וכשהאדם לומד ח"ו לשום איזה פניה כמו לשם גדלות ח"ו אז הלבוש שלו נעשה פגום וז"ש הני מאני דרבנן דבלו מינייהו ר"ל שנרקב הלבוש ונפגם זהו מינייהו היינו מהקליפות והחיצונים שנותנים להם כח ויד ע"י שאינם לומדים התורה לשמה רק לשם איזה פניה ח"ו אבל כשהאדם לומד תורה בקדושה ובטהרה לשמו ית' אז החלוקא דרבנן שלו בשלימות והנה ודאי כשהאדם לומד תורת נגעים לשמה בקדושה ובטהרה אז נעשה לו בזה ג"כ לבוש צח ובהיר מאותיות התורה שלומד בעסק ההוא ולכאורה מה יתרון יש בהלבוש ההוא שנעשה מאותיות הפרשה שמדברת מענין טומאות ונגעים אכן באמת בכל הדברים מעוטף שמה טוב האמיתי ודברים יקרים ונפלאים שאין לגלות אותם רק למי שראוי ע"כ גם כאן כשהאדם לומד פרשה זו ויודע שיש פנימית הקדושה טמיר וגנוז בתוכה ובכל אות סודות נוראים ונעלמים ומדבק א"ע שם ועוד כשמשים אל לבו על מה הנגעים באים שהוא בודאי אינו כ"א ע"י איזה חטא היינו לה"ר וכיוצא וחוזר בתשובה ומקבל ע"ע מאז והלאה שלא יעשה עוד כמאז וקדם וזהו שורש הדבר וכשהאדם מדבק את הדבר לשורשו אז נעשה מזה חלוקא דרבנן. כי הוא עצם הטוב וזהו כולו הפך לבן טהור הוא הגם כי לבן הוא א' מסימני טומאה עכ"ז אם נהפך כולו ללבן ר"ל כשהאדם מבין ומסתכל בזה שהוא למטה מכל הנמצאים ועי"ז הוא בא ומדבק א"ע לשורש הדבר וכנ"ל אז הוא טהור וז"ש רש"י ז"ל א"ר שמלאי רבי הוא לשון ריבוי וגידול כמו משח רבו' שמלאי לשון שמ' הוא מלבוש ר"ל מי שהוא מגדל את הלבושים כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה כו' והוא מטעם כדי שיהא יכולת בידו לתקן ולהעלות כל הברואים ע"י מעשיו הטובים וכנ"ל כך תורתו מתפרשת אחר כל בהמה כו' ר"ל הלבוש והחלוקא דרבנן שנעשה מתורתו הוא אחר כל בהמה חיה ועוף היינו ע"י דבר שאין כמוהו בכל בהמה חיה ועוף היינו הנגעים כמ"ש הרמב"ם ז"ל כנ"ל וכשיתבונן האדם שלומד בדינים אלו שהוא למטה מכל בהמה חיה ועוף כנ"ל ועי"ז ישים אל לבו לתקן ולהעלות א"ע וכולו הפך לבן טהור הוא כיה"ר אמן והבן היטב כ"ז:

וידבר גו' זאת תהיה תורת המצורע וגו' אפשר לומר דהתוה"ק רמזה לנו בכאן מוסר השכל והוא הנה ידוע ומפורסם בספה"ק אשר האיש שהוא חוטא ופוגם בפיו היינו שסיפר לה"ר וכיוצא הוא נרגן מפריד אלוף שהוא מפריד ומבדיל הבורא ב"ה וב"ש שהוא אלופו ש"ע מהכנ"י ועי"ז הוא מונע מהכנ"י כל מיני טובות וברכות עד לאין שיעור וכשישים אל לבו לשוב מזה צריך לתקן מה שפגם ר"ל שיעשה תשובה שלימה באמת עד שיקרב וייחד הכנ"י להבורא ב"ה וב"ש ונודע כי הכנ"י נק' זא"ת היינו ז' רומז שהיא כוללת ז' ימי הבנין א"ת רומז שהיא כוללת כל המציאות שנבראו בכ"ב אותיות התורה שהם מן אל"ף ועד תי"ו וע"כ בתשובתו השלימה יתקן מדת זא"ת שהוא הכנ"י ויקרב אותה להבורא ית' ביום טהרתו ר"ל ביום שמשים על לבו לחזור בתשובה שלימה באמת ולטהר עצמו ככל הראוי לו כפי אשר ידע נגע לבבו אז והובא אל הכהן ידע שהוא מוכרח אל הכהן שהוא חסד העליון. כי הגם שעושה תשובה הגונה בלב שלם מכ"מ מה שנתקבל החוטא בתשובתו הוא רק ע"י חסדי הש"י שרוצה בטובתינו כדרכו הטוב להיטיב לברואיו ובפרט לזרע ישראל עם סגולתו. כי מצד הדין לא היה תקנה להחוטא אף בתשובה ח"ו כנודע מדברי חז"ל ויצא הכהן כו' נרפא הנגע כו' ר"ל שכבר עשה תשובה שלימה והגונה וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים גו' דהנה כתיב ושעשע יונק על חור פתן. ר"ל כשהעולם יונק מבחי' שע"שע שהוא ב"פ ש"ע ר"ל ש"ע נהורין עילאין ואז הוא על חור פתן שיש להם שליטה וממשלה על ראש הפתנים המה הקליפות והחיצונים וצפ"ר גימ' ש"ע וז"ש שתי צפרים היינו ב"פ ש"ע שהם ש"ע ש"ע ואז על חור פתן היינו שיהי' יכולת בידו להתגבר על הרע ועץ ארז ושני תולעת ואזב דהנה כתיב עדינו העצני ודרשו חז"ל כשהיה דוד יוצא למלחמה היה קשה כעץ וכשהיה לומד תורה בבהמ"ד אז היה משים א"ע כתולעת וכמ"כ החוטא כשהוא שב צ"ל בו שני בחי' אלו. ר"ל שישפיל א"ע בכל האפשרי כשיתבונן היטב במה שעבר ופגם במעשיו וג"כ צריך למדת גבורה שמהיום והלאה יתגבר על יצרו הרע ולהכניעו בכל עת וזהו ודאי באמת מלחמה גדולה וכבידה והש"י יהיה בעזרו שיוכל לנצחו וזהו עץ ארז שהוא בחי' העצני להיות קשה כעץ ללחום נגד היצה"ר ולהתגבר עליו אר"ז מספר יצח"ק בחי' גבורה כנ"ל ושני תולעת ואזב היינו מדת שפלות בחי' עדינו כנ"ל והבן: חסר וחבל על דאבדין כו': וידבר

גו' אחרי מות שני בני אהרן וגו' והוא לכאורה אינו מובן שלא נזכר כאן שום דבר מה שדיבר עם משה ונראה דזה היה דבר ה' למשה שלא יטעו בנ"י לומר דמיתת שני בני אהרן היה כפשוטו רק מיתתם היה במדריגה עליונה וגבוהה מאוד וזה"ש וידבר גו' אחרי דידוע אחרי הוא מופלג ר"ל שא"ל הש"י מה מאוד מופלג ורחוק וגבוה הוא מיתתם של שני בני אהרן בקרבת' לפני ה' היינו שקרבו א"ע אל נועם ידידות שעשועים עליונים וימותו אף שהרגישו בעצמם שנשמותיהם נדבקים בנועם העליון והם מתים מענין זה מכ"מ לא נמנעו מלמסור נפשם ורו"נ ולא רצו לפרוד את עצמם מנעימות חביבות עריבות העליון והבן:

בזאת יבוא אהרן אל הקודש וגו' במדרש הוא שאמר דהמע"ה ה' אורי וישעי ממי אירא רבנן פתרוהו להאי קרא הכי ה' אורי בר"ה וישעי ביוה"כ והוא מחוסר הבנה וגם למה מכנה אורי לר"ה וישעי ליוה"כ אך י"ל ע"פ פשוטו דביוה"כ היו צריכין ישועת ה' בעצמו כמשחז"ל דשמעון הצדיק כשנכנס לק"ק ראה זקן א' שהלך עמו וזה היה כבודו ית' ממש כביכול שסייעו שיכנס בשלום ויצא בשלום וגם הוידוי שהתודה הכה"ג על השעיר כל עונות ב"י וכתיב והשעיר אשר עלה עליו גו' יעמד חי לפני ה' לכפר עליו וזה היה צריך להיות לפני ה' ממש כי היו צריכים אז לסייעתא דשמיא וז"ש וישעי ביוה"כ וגם הא דקרא אורי לר"ה הוא משום דכתיב בכסה ליום חגינו דהוא ר"ה דאז אתכסיא סיהרא ויש ח"ו על המוחין חשכת גדול ר"ל כי יש מסכים ומחיצות המבדילין בין הכנ"י להבורא ב"ה וב"ש ולזה נתן לנו הש"י עצה נכונה לעשות אז ר"ה ואנו תוקעין בשופר ומעוררים את חיותינו וכל היסודות א"ש רו"ח מי"ם. לתוך השופר בהבל הפה היוצא מן התוקע לתוך השופר הבל של אמת ואז בר"ה אנו מזכין מעשינו ונותנים ללבבנו איך שכל הבלים של שקר וכל הרע הכל הוא כאפס ואין ואנו מעוררים ההבל של אמת ומייחדין אותו ית'. ועולה הטהרת הלב והיחוד עליון מן השופר למעלה לרום השמים ובוקע רקיעים ומעורר הקולות של השופר העליון והבל האמת הרוחני ועי"ז כל הרע צריך להסתלק וכל המסכים יתבטלו ואז מתחיל אורו של להזריח על נשמות ישראל ואז ממילא נתערבב השטן ואין שום קיטרוג כי אור פני מלך חיים חופף עלינו וכמ"ש הנביא והיה ה' לך לאור עולם וזה"ש אורי בר"ה: או י"ל דהנה איתא בגמ' פסחים אור לי"ד בודקין כו' ואמרו שם מאי אור נגהי דאיכא אור יממא ואור לילא ולכאורה יפלא איך שם הכתוב אור לחושך. אך דבאמת יש הרבה בחי' אור זו למעלה מזו אשר כ"א מאיר יותר מחבירו יו"ד מעלות ואור התחתון יחשב לחושך נגד גודל אור הבהיר וגבוה ממנו וכמו כן הכנ"י כשהם דבוקים אליו ית' ממש בדביקות אמיתי אז מאיר להם אור המלך עליון אור הא"ס המבהיק ומנהיר עיני חכמים אבל ח"ו כשהם נופלים ממדריגה זו והם נפרדים מדביקות העליון אז נפסק ח"ו האור עליון אך לכל זאת נשאר אצלם הרשימו ועדיין מאיר להם אך מכ"מ נקרא חשכות נגד אור הדביקות שהוא אור עצום וזך והנה הפייטן יסד בהשיר כתרו ישועה והכוונה כי הוא ית' מכתיר א"ע בהישועה שעושה לזרע ישראל זה הכתר שלו ומעטר א"ע בזה שעושה צדקה ומושיע את עמו ישראל והנה מר"ה ועד יוה"כ הוא יו"ד ימי תשובה אשר זרע ישראל באים אז לידי דביקות וטהרת הלב בכל יום ויום הם עולים במעלות מעולם לעולם עד יוה"כ שאז מאיר להם עולם הגבוה ונעלם כתר עליון ואז באה הישועה לישראל וזה"ש אורי בר"ה והיינו שאז מתחיל אור העליון של הא"ס להאיר לישראל ע"י שהם מטהרים א"ע ומדבקי' א"ע לאביהם שבשמים ואז מאיר להם האור יומם הארה הזכה בכל יום יותר עד יוה"כ בחי' כתר כתרו ישועה וזהו וישעי ביוה"כ וזהו שאה"כ בזאת יבוא אהרן אל הקודש בזא"ת שהוא נכ"ח ר"ל כשהאדם מביט ומסתכל אל הנכ"ח ודוגמא של מעלה אשר כנגדו כמ"ש עיניך לנכ"ח יביטו ויעתר יצחק לנכ"ח גו' כשהאדם מביט על זה האור והישע של שמו ית'. בזה יבוא אל הקודש לתוך הקדושה. לידי דביקות אמיתית שמו ית'. וזה"ש דהמע"ה ה' אורי וישעי היינו כשהאדם מביט ומסתכל באלו הבחי' של אור וישע הבא מאתו ית' על הכנ"י אז ממי אירא שאין לו לאדם לירא משום נברא כ"א ממדת מ"י ר"ל מי אנכי היינו כשהאדם רואה ומסתכל בגדלות הבורא וגודל חסדו אשר עושה עמו ובאורו אור לו אז בא לידי יראה הרוממות ואז אין לו לירא משום דבר זולת ממ"י אנכי. כי אנכי ומי חדא מילתא הוא. כי מי שהאנכי ה' אלהיך צפון בלבו ויש לו אמונת אלהות של אנכי זה בא לידי יראת מ"י הנ"ל ה' מעוז חיי ממי אפחד. ר"ל כשהוא ית' נותן לי עוז ותעצומות וחיות העליון אז בא אני לידי יראה לפחד ממנו ית' אבל בקרוב עלי מריעים ר"ל אבל מיראה התחתונה היינו בקרוב עלי מריעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי. ר"ל שיש ב' מיני שונאים אשר הם מצירים להאדם א' הכואבים לאדם בגופו ובממונו וזה"ש לאכול את בשרי והב' הם השונאים את הצדיקים מחמת שהם מובדלים לשמו ית' כמש"ה ואבדיל אתכם העמים להיות לי ולזה חרה אפם וזה"ש צרי ואויבי לי דייקא ועל זה אמר דהמע"ה מאלו השני מיני שונאים לא אירא כלל כשיש לי יראה ופחד משמו ית' כי בטוח אני שהמה כשלו ונפלו בלי יוכלו קום ולא יהיה היכולת בידם להרע כי יפלו ממועצותיהם ויקוים בנו ואתה על במותימו תדרוך וכיה"ר אמן: קדושים

וידבר גו' כל עדת וגו' קדושים תהיו כי קדוש וגו'. לכאורה אינו מובן מהו נתינת טעם באומרו כי קדוש אני גו' כי איך יוכל האדם להדמות לבוראו ית' ממ"ה הקב"ה בורא כל העולמים והוא א"ס וא"ת ומושלל מהשגה. עוד למה נתנה התוה"ק פה טעם יותר מבכל המצות גם לידע ענין הציווי באומרו קדושים תהיו מה פירושה ואיכותה: אמנם י"ל כי הנה פרשה זו נסמכה לפ' עריות דלעיל בפ' אחרי ובפ' הקודמת הזהירנו הבורא ית' להיותינו פרושים מן העריות האסורות וכאן בא הכתוב להוסיף קדושה על בנ"י עם ה' בני אל חי ע"ד שאמרו קדש עצמך במותר לך והיינו הגם שנצטווה האיש הישראלי לקיים מצות עונה כידוע מדחז"ל אמנם לבל יעלה על מחשבתו לשום תאוה חומרי וגשמי רק יהיה בדול ומופרש מחשק התאוה ואדרבה לקדש את עצמו אז במחשבות קדושות בכל האפשרי לפי ערך השגת כאו"א. וכמבואר בספה"ק וזהו לשון קדושים תהיו לשון פרישה והבדלה וכמ"ש התוי"ט בפי' הלשון הרי את מקודשת לי עיי"ש ואולי יאמר האומר וכי היאך אפשר לבוא לבחי' מצוה זו ולקיימה והלא התאוה שולטת על הרצון ואיך הוא באפשרי להכניס בחי' הריחוק והפרישה והקדושה בבחי' החושב והלא התאוה מנגדה ההפכיי אכן יש עצה לאיש הישראלי הרוצה להיות להרחיק עצמו מהתאוה הבהמית ולהכנס בגבול הקדושה והוא שיהיה חקוק במחשבתו בכל עת ועונה והלא ידוע כי כל בחי' נשמת עם בנ"י המה חצובים מתחת כסא כבודו ית' וית' והם חלק אלוה ממעל ומדביק עצמו בשורשו הרמה בקודש באהבה וביראה. והבורא בהוב"ש הנכבד והנורא ידוע כי הוא ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיני' ועכ"ז הוא מובדל ומופרש מכל עלמין וכשאדם בא לידי דביקות הש"י באמת ובאהבה וביראה אז הוא בסוד נשמת שדי תבינם ויכול לבוא לבחי' זו להדמו' לקונו כביכול בבחי' זו שהוא פרישות וקדוש' כי הוא חלק אלוה ממעל ומה שישנו בהשורש ישנו ג"כ בגדר הענפי' ולז"א הכתוב כי קדוש אני ה' אלהיכם היינו לאשר אני אלהיכם ונשמותיכם המה חלק אלוה ממעל לזה יש יכולת ביד כל איש ישראלי לבוא לבחי' קדושה הלזו כאו"א לפי בחינתו ושורש נשמתו בקודש ולזה בא הציווי בפרשה זו בהקהל דבר אל כל עדת בנ"י כי כל נשמות ישראל המה חצובים ממקור עליון זו למעלה מזו אמנם כולם שוים לטובה ולקדושה ולברכה והבן כ"ז היטב: או י"ל דבאמת יש בישראל אנשים צדיקים שנשמתם מאיר להם כ"כ עד שבנקל יכולים השיג מדריגה זו לקדש עצמם במותר להם וכמבואר אך יש אנשים כשרים פחותי הערך שאין בכח השגתם להגיע בעצמם למדריגת קדושה בלתי עזר וסיוע לזאת עצה קמ"ל לכלול עצמו עם כל אחינו בנ"י יחד ואז איש את אחיו יעזורו דהנה כתיב נר ה' נשמת אדם ר"ל דהנשמה נמשלה לנר וכמו שראינו כמה פעמים באיזה נר שאינו יכול לדלוק יפה ולהאיר בפ"ע עכ"ז כשמדבקין זה הנר לכמה נרות יפים אז גם הנר הזה בטל ונכלל בכלל נרות היפים ודולק גם הוא ביניהם כמ"כ בנשמות ישראל כשהם כלולים יחד אז אף הנשמה שאינה מאירה כ"כ בפ"ע מכ"מ מתוך כללותה עם שאר נשמות ישראל מאירה ג"כ ומתעוררת גם היא לעבודת הש"י וז"ש כל עדת בנ"י ר"ל שיוכלו יחד כל העדה הקדושה ואז קדושים תהיו שיהא היכולת ביד כאו"א מישראל לבוא למדריגות קדושה כי קדוש אני גו' וכולכם באתם ממקום אחד ומשורש אחד נחצבו נשמתכם ועי"ז בהתכללותם יחד בנקל יבואו למדריגה זו וכיה"ר אמן:

קדושים תהיו במדרש יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם והוא תמוה וכי יעלה על דעת שום אדם שיוכל להיות כמוהו ית'. והלא כתיב ואל מי תדמיוני כו' אך ידוע דתיבת קדושה מורה על הבדלה והפרשה כמבואר בסמוך ועי"ז שהאדם מבדיל ומפריש א"ע מחלק הרע ומואסו בלבו ועושה סייגים וגדרים לאיבריו ולחושיו שלא ישוב עוד לכסלה. מזה יוכל לבוא לבחי' קדושה. שהוא מורה ג"כ על הזמנה ודביקות היינו שמזמין א"ע ומכין להדביק עצמו בהש"י שהוא הטוב האמיתי ובזה ממשיך עליו קדושה מלמעלה ונודע מאחז"ל שהקב"ה מניח תפילין וכתוב בהם ומי כעמך ישראל כו' ובודאי שאין לומר הדבר כפשוטו שהוא ית' המופשט מכל צורה ודמיון כו' מניח תפילין. רק הוא דרך משל והוא רומז על דביקות הש"י בהכנ"י במחשבתו ורצונו כביכול להיטיב לזרע ישראל בכל עת ולהשפיע להם כל מיני השפעות טובות ובחי' זו נקרא הנחת תפילין. כי עיקר כוונת מצות הנחת תפילין הוא לייחד תאות ומחשבות לבבינו לעבודתו ית"ש. ואנו משעבדין המוחין שלנו והלבבות והחושים וכל הכוחות שלא לעשות עמהם כ"א רצונו ית"ש ולכך נק' תפילין תשמישי קדושה ר"ל דקדושה רומז על דביקות הש"י וכמ"כ הקב"ה כביכול מניח תפילין היינו שמייחד מחשבתו ורצונו כביכול רק לעשות רצונינו וז"ש קדושים תהיו. היינו שתגיעו למדת הדביקות בשמו ית' ולייחד כל האיברי' והחושים אליו ית' וז"ש יכול כמוני ר"ל שהדביקות של זרע ישראל בהש"י יהי' כ"כ חזק ממש כמו הדביקות שיש להבורא ב"ה וב"ש בהכנ"י. לז"א כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם ר"ל דזהו ודאי שאין שום נברא יכול לדבק עצמו בשמו ית' כמו שמדבק עצמו כביכול השי"ת בהכנ"י כי אין בכח שום אדם לבוא לידי דביקות כזו ויה"ר שנהי' דביקים בשמו ית' ובמדותיו הק' בכל עת ורגע וקדוש יאמר לו אמן:

קדושים תהיו במדרש הה"ד ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה ארשב"י אימתי הקב"ה מתרומם כשעושה דין ומשפט ברשעים ואימתי הקב"ה מתקדש בצדקה בשעה שמלמד סנגוריא על ישראל כו' דהנה השי"ת הוא גבוה על גבוהים ובאמת הש"י מתנהג בעניות עם הכנ"י ואף שאין ערך לגדולתו ולרוממותו ית'. עכ"ז הוא כביכול מקטין ומצמצם עצמו לתוך המדות של חסד ורחמים כדי להיטיב להנבראים ובפרט לזרע ישראל וכ"ז הוא רק לאוהבי שמו ויודעים שהם ממש כאפס ואין זולת שפעו וחיותו ית' השופע עלינו תמיד בלי הפסק רגע ח"ו אבל מי שהוא גבוה בדעתו ואין משים יראת אלהים נגד פניו אז הקב"ה מגביה א"ע למעלה לרום השמים העליונים ואז ממילא בהסתר פניו כביכול נעשה בהרשעי' דין ומשפט וזהו שנעשה גבוה על גבוהים וגאה על גאים וזהו ויגבה ה' צבאות במשפט שהוא ית' מתרומם כשעושה משפט בהרשעים וכנ"ל שלולא שסילק שכינתו מהתחתונים והסתיר פניו מהם כביכול לא הי' נעשה משפט בהרשעים וכנ"ל והאל הק' נקדש בצדקה דלשון קדושה מורה על הפרשה והבדלה כנ"ל היינו כשהאדם הוא עובר עבירה ח"ו או איזה תאוה רעה או מדה רעה אז הקב"ה מלמד זכות עליו שהאדם אינו חייב בדבר. ולא בא זה מצד נשמתו ושכלו כ"א מצד אחר, כי בודאי הנשמה הוא קדושה חלק אלוה ממעל וממילא אינה חפיצה ברע רק זה בא מחלק האב והאם שג' שותפין יש באדם והאב מזריע כו' אשר מחלקי האב והאם בא האדם לידי עבירה ח"ו אבל מצד נשמתו הק' שהוא חלק הש"י לא הי' האדם חוטא כלל. כי היא באה ממקום קדוש וא"כ ע"י לימוד זכות זה על עמו ישראל נתקדש שמו ית' היינו שמבדיל ומפריש את הנשמה שהוא חלקו מן הרע ומחזיקו בכשרות וזהו קידוש שמו ית' וז"ש קדושים תהיו. כי יש בכם נשמה קדושה חלק אלוה ממעל כי קדוש אני ומצד נשמות ישראל ראוי ונכון להם להיות קדושים וזה"ש איש אמו ואביו תיראו ר"ל שכל אדם יסתכל ויירא מחלק אב ואם שיש בו שלא יבוא ע"י החלקים הללו לידי חטא ח"ו כי זה תלוי בקדושת אב ואם בשעת הזיווג וז"ש ואת שבתותי תשמרו היינו שעי"ז שתהיו יריאים וחרידים תמיד מחלק האב והאם כנ"ל תמתינו על זיווג של שבת כדי שתולידו בקדושה ושמירה היא לשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר ולזה הקדים במורא אם לאב כי בזכר יש התגברות האם מחמת שהקדימה להזריע טיפה שלה תחלה כמאחז"ל אשה מזרעת תחילה יולדת זכר ויה"ר שנהי' קדושים כרצונו ית' אמן: