אוהב ישראל – קטע 27

בגמ' שבת הנ"ל אמר הקב"ה וגו' מתנה טובה יש לי וגו'. י"ל קצת באופן אחר דלכאורה הלא כל שנותן הש"י לישראל הכל המה מתנות טובות וחמודות הן דברים גשמיים כגון פרנסה ושפע רב והון יקר וכן דברים רוחניים היינו שכל ומדע ללימוד התורה ועשיית מצותיו וקריאת חגים ומועדים לששון ולשמחה אשר נתן ה' אלהינו אלינו כולם מתת ה' הוא המשמחים לבבות בני אישי הישראלי אשר זכו למתנה זאת וא"כ למה דוקא נק' שבת קודש מתנה טובה ולא זולת אמנם י"ל כי כל המתנות אשר זיכה ה' את בני האדם כולם המה מתנה ע"מ להחזיר עד"מ אם יתן ה' לאדם שפע פרנסה ועושר גדול אז הוא מצווה ומחויב ליתן צדקה ולעשות בממונו ג"ח וכן אם יש לו שכל ומדע מחויב להיות עמל בתורה ומצות וגם בחגים וזמנים צריכין אנו לעסוק בהמצות השייכים אליהם ובהם וע"י עסקינו בהם וע"י תפלתינו אנו ממשיכין קדושה ויחודים לעולמות עליונים הקדושים וכמחז"ל ישראל אינהו דאקדשינהו להזמנים ועי"ז אנו ממשיכין מלמעלה ג"כ השפעות טובות להכנ"י לתתא והכל הוא בבחי' אור ישר ואור חוזר אך מצות שבת קודש הוא באמת רק מתנה טובה שנתן לנו הש"י שלא על מנת להחזיר. כי בש"ק יש עלייה לכל העולמות הק' ומתייחדין ומתקשרין ומקבלין דין מן דין השפעות טובות וכל טיבו וחדו ונהורין עילאין קדישין וכל בוצינין טבין וזהו נעשה גם בלתי עסק עבודתינו ותפלתינו רק ע"י עבודתינו ותפלתינו אנו ממשיכין ומקבלין קדושה והשפעות טובות וכל ברכאין מקדושת ש"ק מעולמות עליונים קדישין להכנ"י לתתא וזהו ודאי מתנה טובה וחמודה אין ערוך אליה והכל הוא לגודל עוצם אהבתו ית' ונועם חיבתו לזרע ישראל והרוממות שרמם עם קדושו והבן היטב:

ושמרו בנ"י את השבת גו' וכ' האוה"ח הק' ז"ל שישנו בגדר עמוד לעשות אבל כו' הגם שרפואות האלו יועילו לשעות ולימים לא יחללו עליו את השבת עכ"ל. וכבר תפסו עליו בזה שהוא נגד הש"ס והפוסקים שאמרו אפילו ספק נפשות דוחה את השבת ולא נצרכה אלא לחיי שעה דאפילו על חיי שעה מחללין את השבת עיי"ש. וכדי שלא נשווה את האוה"ח הק' ח"ו כסותר דברי הש"ס והפוסקים נוכל לומר בדרך אפשר שכוונת האוה"ח הוא באופן שבא הסכנה להחולה בשבת לעת ערב ואמדוהו שיוכל לחיות עוד יום או יומים ע"י רפואות וסמנים ובעוד שיתעסקו בשחיקת הסמנים ובבישול הרפואות יחשך היום ויהיה חול וא"כ החילול שבת משחיקת ובישול הסמנים לא יועיל רק שיוכל לחיות עוד יום או יומים בחול אבל ביום שבת עצמו לא יועילו כלום. אפילו על שעה א'. כי בעוד ויכינו הרפואות יפנה היום ויהיה חול ובזה האופן מיירי האוה"ח ואומר שאז אין מחללין עליו את השבת כיון שע"י חילול שבת זה לא יבוא לידי שמירת שבת אפילו שעה א'. והש"ס והפוסקים שאומרים שאפילו על חיי שעה מחללין השבת אפשר דמיירי דוקא מאופן שהחיי שעה יהיה בשבת עצמו. ובזה יבוא לגדר שמירת שבת ודו"ק. וכ"ז הוא בדרך אפשר:

ויאמר אהרן גו' ברע הוא אומרו כי ברע הוא. ולא אמר כי רע הוא. כי חלילה לנו לדבר סרה או איזה לא טוב על עם קדוש זרע ישראל אשר נשמותיהם חוצבו מתחת כסא כבודו ית' וממקום גבוה קאתו ובפרט אהרן הכה"ג איש החסד ונביא לה'. ואף אם איזה אדם יחטא לפעמים אין להאשימו כ"כ. כי הביאו לזה מחמת שלא נזדכך חומרו ונפשו ורו"נ עדיין מחלקי הרע שהם בתוכו ולא נבררו מהרע שהם משוקעים בו ר"ל ולדעתי זהו כוונת אהרן שאמר כי ברע הוא היינו שהם עדיין משוקעים ומעורבים בתוך הרע ולכן נכשלו בחטא זה אבל מצד חלקם הטוב בעצם לא היו ראוים לזה ולא כיוצא בו ח"ו ומי יתן שיזכנו הש"י להיות יוצאים מחלק הרע לגמרי ונדבק בהטוב האמיתי והנצחי לעד ולע"ע. כיה"ר אמן:

אנא חטא העם הזה חטאה גדולה גו' ולכאורה יפלא וכי משרע"ה רעיא מהימנא יקטרג על ישראל ח"ו והלא כמה פעמים מסר נפשו עבורם. וביותר תמוה והלא בא לבקש ולחנן. פני הש"י שימחול להם ואדרבה היה צריך אז להקטין חטאם בכל האפשרי כדי שיתמלא שאלתו למחול לזרע ישראל ולא עוד אלא שהגדיל החטא ביותר באמרו חטאה גדולה: אכן כאשר ישכיל ויתבונן האדם בלבו ידע ויבין באמת שאין לך עונש לעובר עבירה יותר גדול מן העבירה עצמה היינו כשיתיישב בדעתו היטב מה עשה בעברו על רצון הבורא ב"ה וב"ש והיוצא לו מזה שנפרד ונתרחק משורש החיים ונפל לתוך הקליפות והחיצונים ר"ל ואז ודאי יתלבש בבושה גדולה והכנעה רבה ויתמלא רתת וזיע וחלחלה ואז יתחרט בכל לבבו באמת על העבר ויקבל ע"ע מאז והלאה שלא ישוב עוד לכסלה רק ירגיל א"ע לעשות כל מעשיו ועניניו במתון רב וישוב הדעת אם באולי יש בזה איזה נדנוד היפך רצון הבורא ית'. שלא לעשותו ונמצא כשחושב בלבו כל הנ"ל אז בודאי יש לו צער גדול מזה אין לשער על שהמרה רצון השי"ת וזהו באמת העונש היותר גדול כאז"ל ושכר עבירה עבירה ואז אף יעשו לו באותו עת כל העונשים שבעולם יקטן בעיניו מגודל כאב לבו וזהו שפייס משרע"ה את הש"י באמרו אנא כו' חטאה גדולה וכעת שמו ללבם גודל הפגם שעשו וההפסד רב מריחוקם משורשם הרמה בקודש ומלאים בושה וחרטה בכל לבבם לבל ישובו עוד לעשות כזאת מה שהוא נגד רצונו ית' רק לקיים ככל הכתוב לחיים בתוה"ק בלי שום שינוי וגרעון ח"ו ונמצא שכבר יש להם העונש היותר גדול בזה שנתמלאו בושה וכלימה באמת ודי להם בזה ולכן הם ראוים למחילה וסליחה וכפרה וכיה"ר אמן: או י"ל באופן אחר והוא ע"פ שאחז"ל ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ושורש הדבר הוא כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו כי גם היצה"ר אינו נהנה בזה שמחטיא האדם וממרה אותו נגד רצונו ית'. רק הוא מוכרח ורוצה לעשות רצון קונו שבראו ע"מ כן שיפתה ויסית את האדם לעשות היפך תוה"ק. והאדם לא ישמע לו ובזה יגדל שכרו ובאמת גם היצה"ר רוצה שלא ישמע לקולו ולא יאבה לו אך יתגבר עליו בכל עת ורגע וינצחנו והיצה"ר כבר עשה שליחותו מה שהיה מוטל עליו היינו להסיתו ולפתותו אבל האדם לא ישמע לו אך ילחם מלחמתו עמו וינצחהו ומזה משמח ג"כ היצה"ר ונמצא שע"י היצה"ר נעשה ג"כ נ"ר ותענוג ושיעשועים להבורא י"ת וי"ת. כמו ע"י היצה"ט משא"כ להיפך ח"ו. והנה שלא יעלה בלב אדם ח"ו לומר מה לי ולצרה הזאת לא הן ולא שכרן איני חפץ בקבלת השכר מהתגברות על היצה"ר ומכש"כ בהעונש אם אשמע לקולו ח"ו לזה הזהירונו חז"ל לבל נהיה כפויי טובה בבריאת היצה"ר לטובתינו כדי להרבות שכרינו בעולם הנצחי שכולו טוב ורב טוב הצפון ויהיה נקל בעינינו לסבול מעט צער בעוה"ז במה שילחם עם היצה"ר להתגבר עליו ולנצחו וה' יהא בעזרו כמאחז"ל לולא ה' עוזרו לא היה יכול לו וירבה שכרו למאוד וכנ"ל וכשמשים האדם זאת על לבו. אז יאהוב את הש"י ויודה וישבח אותו על גודל טובו וחסדו שברא היצה"ר לטובתו כדי להרבות שכרו באין שיעור וגבול ממש כמו שאוהב את הש"י על בריאת היצה"ט וזש"ה ואהבת כו' בשני יצריך. וכדרשת חז"ל בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו היינו שכך תשבח את השי"ת על איזה מקרה לא טוב ח"ו כמו על הטוב ולכאורה יפול לבב אנוש עליו בבוא עליו איזה צרה ח"ו היאך יוכל להתפלל לפני הש"י שיסיר ממנו הצער והיסורין שהוא בהם. כיון שאדרבה צריך לאהוב את הש"י ולשבחו ולשמוח בזה אך ע"פ ששמעתי מהרב הק' מ"מ מקאזיניץ ז"ל שצריך האדם לכוין בתפלתו רק לכבודו ית' היינו ע"י שיסיר ממנו אותו הצער והיסורין יכירו וידעו הכל גדולתו ומלכותו ויבינו שאין כמוהו ואין כמעשהו ולזאת הכוונה הרצויה היה משרע"ה ג"כ מתפלל להש"י שימחול לישראל החטא הזה הגדול כדי שעי"ז יתוודע ויתפרסם לכל באי עולם גדלו וטובו וחסדו ומגודל החטא ועכ"ז עמו הסליחה יתגדל ביותר כבוד שמו ית' וית' וטובו וחסדו וכיה"ר אמן:

ונפלינו אני ועמך גו' ואמחז"ל שביקש משרע"ה מהש"י שלא תשרה השכינה רק על זרע ישראל ולא על שונאי ישראל ולכאורה אינו מובן מהו כוונתו בבקשתו זאת הלא אם יהיו ראוים לזה למה לא יזכו לזאת המדריגה: אכן י"ל שמשרע"ה בא בטענה נצחת וטובה לפני הש"י כי בנ"י עם קרובו בני אל חי נק' בשם ראשית כמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, וא"כ שהם הם הראשית צריך שיהיה שיריה ניכרים ואם יהיה השראת השכינה על שונאי ישראל ג"כ אז לא יהיה שיריה ניכרים כי אז לא יקראו השונאי ישראל בשם שירים ומהמעלת בנ"י שהם נק' בשם ראשית אם אין מי שיקרא בשם שירים וזש"ה ובמה יודע איפה גו' היינו שלא תשרה השכינה כ"א על זרע ישראל והשונאי ישראל יקראו בשם שירים ואז שייך שפיר שם ראשית על ישראל עם קדושו וכיה"ר אמן:

והסירותי את כפי וראית את אחרי גו'. דהנה הוא ית' מסתתר בשפריר חביון דמקום סתר אשר השי"ת מסתתר בו כביכול הוא אור בהיר ונעלם לית ביה השגה כלל. ומכש"ב אור א"ס הפשוט והנה מבשרי אחזה אלוה והלא עינינו רואות בב"ו כשרוצה לכסות א"ע אז פורש כפיו על ראשו או על פניו. כמ"כ כביכול הוא ית' מכסה עצמו בכפיו והוא לרמז לכף הוא כת"ר ושם נעלם וגנוז אור א"ס וגם בחי' כת"ר אין שום ב"א ונברא יכול להשיגו ונק' אין וז"ש הש"י למשה מגודל האהבה שאהבו ועשה כל מבוקשו והסירותי א"ת כפ"י ר"ל שאגלה לך הכת"ר ואין לדבר בזה יותר וכבוד אלהים הסתר דבר והדברים עתיקים סתומים וחתומים והחכם יבין מדעתו ורז"ל רמזו לנו כל הענינים במלות קצרות מלמד שהראה לו הקב"ה למשה קשר של תפילין היינו שגילה לו השי"ת קשר של דביקות הנק' תפילין דהוא מרמז למוחין כנודע. ודי למבין:

ומשה לא ידע כי קרן עור פניו וגו' צריך להבין ולדעת כוונת תוה"ק במה שהודיעה לנו שמשה לא ידע כו' ומה יצא לנו איזה תועלת מזה ולכאורה הוא שפת יתר: ובהעיר לב י"ל דידוע קושיית הרמב"ם ז"ל בענין הידיעה והבחירה דהלא באמת ידיעת הבורא בהוב"ש וית' הוא ידיעה אמיתית ומוכרחת וא"כ אם ידע שזה יהי' צדיק א"כ א"א לו להיות באופן אחר וכן להיפך ח"ו. והיאך הוא באפשרי שיהא הבחירה נתונה חפשית ביד האדם לעשות כמו שיבחר ויקרב עיי"ש. והוא ז"ל בעצמו תירץ בזה דידוע ומפורסם שאין לנו השגה באמיתות הש"י ואחדותו והוא ושמו וידיעתו הכל אחדות גמור ואמיתי. לא כידיעת ב"ו שהוא וידיעתו הם שנים ולזה כיון שאין לנו שום השגה באמיתות מציאות בעצמו כביכול כמו כן אין לנו שום השגה בידיעתו שהכל אחדות אחד וזש"ה כי לא מחשבותי מחשבותיכ' כו' ע"כ דבריו ז"ל הקדושי' עיי"ש: והנה הגם שיש עוד תירוצים בזה אך הוא ז"ל כיוון אל האמת בזה והנה הבורא בהוב"ש רצה להורות לנו עם סגולתו התורה והמצות ועשה זה ע"י משרע"ה והוא הי' בחי' ומדת הדעת העליון הק' והיה כלול כביכול באחדותו ואמיתתו וכיון שהוא ית' וידיעתו חד אינון א"כ לא היו יכולים בנ"י להשיג התורה ומצות ע"י משרע"ה שהוא דעת העליון הק' כשם שאין לנו השגה באחדות וידיעת עצמותו ית' לזה עשה הקב"ה וב"ש למשרע"ה קרני הוד והוא אור המבהיק לבר מגופא כי נצח והוד הם לבר מגופא וע"י ההוד אור המבהיק היו יכולים ישראל להשיג התורה והמצות וא"כ אם היה משרע"ה יודע מזה האור המבהיק הי' אז אור ההוא ג"כ כלול בדעתו ודעתו כלול בדעת העליון הק' ונמצא שהי' האור המבהיק ההוא ג"כ כלול בדעת העליון הק' ולא היו יכולים ישראל להשיג התורה והמצות ע"י האור המבהיק ג"כ כמו שאין לנו השגה בדעתו ית' אשר ע"כ עשה הש"י שלא ידע משה ולא יבין מזה האור כדי שלא יהי' כלול בדעתו ועי"ז יכלו ישראל להשיג ע"י אותו האור התורה והמצות וזהו שמודיעה לנו תוה"ק שמשה לא ידע כו' וכנ"ל והבן: ולזה רמזו חז"ל במס' שבת. אמר רבא בר מחסיא כו' א"ר הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנ' לדעת כי אני ה' מקדשכם כו' והא כתיב ומשה לא ידע כו' ומשני הא במילתא דעבידא לגלויי. הא במילתא דלא עבידא לגלויי כו' עיי"ש רמזו בזה התירוץ לדברינו הנ"ל הא במילתא דעבידא לגלויי היינו הקירון אור פני משה איתעביד לגלויי. ר"ל שעי"ז יהיו ישראל יכולין להשיג ולהתגלות להם התורה והמצות ולזה לא הודיעו הש"י וכנ"ל: ועד"ז אמרתי לפרש ג"כ התיב"ע בפ' שלח על פסוק ויקרא משה להושע בן נון יהושע וכד חמי משה ענוותנותי' קרא להושע בר נון יהושע והוא פלאי והנראה לי בזה הוא ע"ד דאי' במדרש מהיכן זכה משה לקרני הוד ר' יהודא בר נחמן א' כשכתב משה את התורה נשתייר בהקולמוס קימעא והעבירו על ראשו ומשם נעשו הקרני הוד עכ"ל והם דברים סתומים וחתומים והאוה"ח הק' ביאר קצת בזה כשכתב משה את התורה ובא לכתוב והאיש משה עניו מאוד ולא רצה לכתוב זאת מרוב ענוותנותו ואין זה מגדר הענוה לכתוב ע"ע שבח גדול כזה. אך מה יעשה בציוי הבורא בהוב"ש שציוה עליו לכתוב ומוכרח הוא לקיימו לזה קיצר בהכתיבה בכל האפשרי וכ' ענ"ו חסר יו"ד. וז"ש במדרש שנשאר קימעא בהקולמוס היינו אות היו"ד ובשכר זה זכה לקרני הוד' עכ"ד הקדושים ונבאר קצת בביאור יותר דכשראה משרע"ה שחיסר אות אחת מתוה"ק היינו יו"ד מן עני"ו והקב"ה ציוה למשה שיסמוך את יהושע וא"ל ונתת מהודך עליו היינו מאור הוד שלך המבהיק כדי שיהי' לישראל השגה ע"י בתורה ובמצות וכנ"ל. כי נצח והוד הם לבר מגופא והגם שמתחלה לא ידע משה מזה האור המבהיק עכ"ז כשראה שחיסר אות היו"ד מהתוה"ק והש"י א"ל ונתת מהודך עליו מזה הבין שצריך למסור את התורה ליהושע וליתן לו היו"ד שהוא הקרני הוד וכדברי המדרש כדי שיהי' לישראל השגה ע"י כנ"ל וזהו כוונת התיב"ע כד חמי משה ענוותנותיה ומפני זה חיסר יו"ד מהתורה בתיבת עניו. לזה קרא להושע בן נון יהושע וכמו שנתבאר והמשכיל יבין כ"ז: ויקהל

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' ששת ימים תעשה גו' שורש הדברים הוא כך דידוע מדחז"ל דבמעמד הנבחר בהר סיני כשהקדימו הכנ"י נעשה ונשמע. אז נתן הש"י בראש כאו"א מישראל שני כתרים ואח"כ כשחטאו בעגל נסתלק זה מהם כמ"ש ויתנצלו ב"י את עדים מהר חורב שנאבד מהם כל הארת הקדושה שקיבלו מהר חורב והנה כל האורות והכתרים שהם התכשיטין של ישראל שניטלו מהם בחורב כולם נטלם משרע"ה לעצמו אך משה הוא עבד נאמן ובשבת קודש שאז שורה הקדושה על ישראל ואז הוא מחזיר להם הכתרים לכאו"א מישראל וכאו"א מקבל לפי קדושתו כידוע מכוונת האריז"ל על ישמח משה במתנת חלקו עיי"ש וזה"ש ויקהל משה את כל עדת בנ"י עד"ת הוא מלשון עדי"ם ר"ל התכשיטין היינו שמשה הקהיל את כל העדי והקישוט שקיבלו ישראל מהר חורב וע"י חטא העגל נסתלק מהם והי' מתירא משה שלא ישלטו בהם ידי זרים וחיצונים וקליפות ח"ו אשר ע"כ הקהיל משה את כל הניצוצות הק' לעצמו ובאמת הוא רעיא מהימנא כשראה העת וזמן שיוכלו ישראל לקבל הכתרים הנ"ל. אז החזיר להם הכתרים בשמחה ובטוב לבב ולא עיכב לעצמו משלהם כלום ומסתפק במה שיש לו וזהו ישמח משה במתנת חלקו וזש"ה אלה הדברים גו' ששת ימים גו' היינו ע"י שתשמרו את השבת אז כאו"א מזרע ישראל יוכל לחזור וליקח האורות והכתרים שנחסרו מהם ע"י חטא העגל וכנ"ל כי שבת הוא תיקון גדול על חטא העגל כמאחז"ל כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עע"ז כדור אנוש מוחלין לו ואז משה מחזיר לכאו"א מישראל את חלקו והבן:

ששתימים תעשה מלאכה וגו'. הנה כאן בפ' זו הקדימה תוה"ק אזהרת שבת למלאכת המשכן ובפ' תשא הקדימה מלאכת המשכן לשמירת שבת וי"ל בדרך פשוטו דבאמת אחז"ל דהמשכן הי' בא כדי לכפר על חטא העגל כמו שנראה מכל הפסוקים שנאמרו במלאכת המשכן לתקן באותו הלשון עצמו שחטאו כדאי' במדרש במפרשי התורה עיי"ש אבל נראה דבאמת אף אם לא חטאו ישראל בעגל. ג"כ היו עושין המשכן כמ"ש הש"י למשה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דהמשכן הי' בנוי בבחי' ודוגמא מעין המקדש שלמעלה. היכל מול היכל כו' והקב"ה ציוה לעשות המשכן למטה כדי להמשיך השראת השכינה בתוך זרע ישראל עם סגולתו אך אח"כ כשעשו את העגל ציוה הש"י שיתנו נדבות לבם לצורך המשכן ושיתכוונו שיתכפרו בזה על עון העגל ואז ניתוסף להם עוד טעם וכוונה בעשיית המשכן היינו לכפרה נוסף על טעם הראשון שהוא להמשיך השראת השכינה ביניהם והנה שמירת שבת הוא ג"כ תיקון לחטא העגל כמאחז"ל כל המשמר שבת כו' עע"ז כו' מוחלין לו ושבת הוא תיקון פרטי לכל איש ישראל אשר ישמור שבת כדינו וכהלכתו אז נמחל חטאו ונדבת המשכן הוא תיקון כללי לכן בפ' זו דהיה למחרת יוה"כ אחר חטא העגל הקדימה תוה"ק שמירת שבת למלאכת המשכן ונקט תיקון הפרטי קודם לתיקון הכללי שהוא מלאכת המשכן משא"כ בפ' תשא דאז היה עדיין קודם חטא העגל הקדימה התורה מלאכת המשכן שהוא להכין מקום השראת השכינה קודם שמירת שבת ועיין באוה"ח הק' ז"ל שדיבר קצת מזה

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר והנה לכאורה שני תיבות אלו דים והותר הם תרתי דסתרי דאם מלאכת ההבאה מנדבות המשכן היתה רק די לפי הצורך למלאכת המשכן אם כן לא הותר ואם הותר אינו די כידוע לכל מבין ועיין באוה"ח הקדוש ז"ל ואענה חלקי גם אני: דהנה השי"ת נק' אל שד"י אל הוא לשון תוקף וחוזק כמו ואת אילי הארץ לקח ושד"י מרמז על השפעתו ית' המכונה בשם שדיים ונק' הקב"ה בשני שמות אלו א"ל שד"י היינו שהוא ית' כביכול מתגבר על השפעתו שהיה בלי גבול ושיעור מרוב טובו וחסדו והוא כביכול מצמצם אותו ומגבילו וזהו שדרשו חז"ל שאמר לעולמו די דהנה כל דבר הבא מכח א"ס אז יש יכולת בדבר ההוא להתרחב ולהתפשט עד אין שיעור וגבול וערך וכשעלה ברצונו ית' להאציל ולברוא את העולמות אז היו רוצים להתפשט בלי שיעור וגבול והוצרך הש"י לומר די ליתן צימצום וגבול כך וכך יהיו סדר העולמות וסידור השתלשלות העולמות במספר ובמנין לפי מה שהבין הש"י בחכמתו העליונה איך ומה וכמה הצריך לפי סדר הבריאה ואז אמר די וזהו גבורה וצמצום שהוצרך הוא ית' לצמצם כוחו כביכול והותיר הש"י זה הכח להצדיקים שהם יגמרו הבריאה ויוסיפו על מעב"ר כדאי' בזוה"ק דבמה שהצדיקים עוסקים בתורה ומחדשים חידושים באורייתא הם בוראים שמים וארץ חדשים כמ"ש ואשים דברי בפיך גו' לנטוע שמים וליסוד ארץ גו' [וכמ"כ בכל המדות והחסדים אשר הוא ית' משפיע להכנ"י הי' ג"כ ההשפעה בלי שום שיעור וגבול וערך כמו שהוא ית' א"ס וא"ת ולא היו ישראל יכולין לקבל ההשפעה מחמת שהם בעלי גבול ותכלית ושיעור ולכן הוא ית' מצמצם השפעתו לפי כח המקבלים וזהו הצימצום גופא הוא חסד גדול וזהו גבורה שבחסד) והנה גבי מלאכת המשכן שהיו מעין ודוגמת בריאת שמים וארץ והיה בנוי ומסודר ע"פ שכל אלוהות. ונעשה ע"פ צירופי שמות הק' ואותיות הק' אשר בהם נבראו שמים וארץ כמאחז"ל יודע הי' בצלאל כו' ובאמת עיקר המלאכה של בנין המשכן הי' הכוונה מה שכוונו עושי המלאכה בכל מעשה בכל כלי לדבר רוחני והמשיכו ע"כ דבר מעש' אשר עשו מהקדוש' העליונה השייך לדבר זה ע"י השכל והבינה שהשפיע בהם הש"י כמ"ש וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת כו' וע"י אלו הג' נבראו ג"כ שמים וארץ כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו והנה אם הי' עושי מלאכת המשכן וכל אשר לו רוצים לכוין ולהמשיך בהיחודים וצרופי אותיות ושמות הק' לפי רוחב שכלם ובינתם ודעתם ורוח קדשם אז הי' הדבר מתפשט בלי שיעור וגבול וערך. כי רוח אלהים הופיע עליהם ונתלבשו בכח הא"ס וא"ת אך בודאי הוצרכו לצמצם כוונתם ויחודים וצירופם כדי לתת גבול ושיעור לכל דבר לפי הצורך והותירו להצדיקים לע"ל בכל דור ודור שיבואו ויעסקו בהתוה"ק מעשי מלאכת המשכן. וכל צדיק וצדיק אשר חלק לו אלהים מחכמתו ובינתו לפי השגתו יגיד תעלומות חכמה בכל דבר וכל כלי ויוסיפו טעמים וכוונות ע"כ דבר היאך הוא מתייחד בדברים הרוחניים העליונים כמו שהש"י כביכול צמצם כוחו בבריאת שמים וארץ אשר הי' יכול להוסיף עוד עולמות לפי ערכו כביכול כהנה וכהנה לא"ס וא"ת והשאיר להצדיקים שבכל דור ומכוחו נתן להם שיוכלו גם הם לחדש בבריאה זו היינו בלימוד התורה ובמצותיה אז יבראו שמים וארץ בכל עת ובצלאל שהיה בצל אל התנהג ג"כ במדתו ית' במלאכת המשכן שהשאיר מחכמתו ובינתו ודעתו הרחבה מני ים להצדיקים שיהיו בכל דו"ד. שהם יוסיפו לקח וכוונה בכל דבר של מלאכת המשכן וזש"ה והמלאכה היתה די"ם שהוצרכו לומר די ולצמצם וליתן גבול להמלאכה. לעשות אותה ר"ל לתקן כל כלי ולייחדו בקדושה עליונה אשר היו יכולים לכוין בכל דבר לפי רוחב שכלם ובינתם ודעתם אך והותר היינו שהותירו מחכמתם כו' לחכמים וצדיקים שבכל דו"ד אשר ישמעו וילמדו סדר מלאכת המשכן והם יגמרו הבנין ויוסיפו מדעתם הישרה והכונה כאו"א לפי השגתו והבן: